מתח נפשימתייעצת.פה
שלום לכולם, אני ותיקה כאן בפורום אבל יש לי התייעצות אישית אז פתחתי משתמש חדש ברשותכם.

נשואה כבר לא מעט שנים לאיש יקר ואהוב, יש לנו יחד לא מעט ילדים ברוך השם (קיימנו פרו ורבו לכל הדעות), פרנסה טובה, בית נעים בקהילה חמה.
עם כל אלו, בעלי פשוט חלק ניכר מהיום מתוח, עצבני, קשה מאוד להוציא ממנו חיוך, כל דבר הכי קטן שהילדים יעשו לידו הוא יתפרק או יחפש לברוח ולתפוס מרחק.
זה קורה מהרגע שהם מגיעים הביתה ועד שהם חוזרים למסגרות. זה הגיע למצב בלתי נסבל והיום הוא ביקש ממני למצוא לו עזרה כי הוא סובל מזה שהוא לא מצליח להנות עם הילדים שלו וכמה הוא היה רוצה שזה יהיה אחרת.
לכן אני פונה אליכם, חוכמת ההמונים, אולי כן תוכלו לתת עצה מניסיון או טיפ חכם?

רקע נוסף, הזוגיות שלנו מאוד קרובה וטובה ברוך השם עד שהוא שיתף אותי שיותר מפעם אחת הוא חשב לברוח מהבית רק כדי לא להתמודד איתם אבל מהכאב שלו להשאיר אותי לבד הוא החליט בכל זאת להשאר. אני לא חוששת שיעזוב אותי כמו שכואב לי איתו שאלו התחושות שלו.
ניסיתי להקל עליו כמה שאפשר מבחינתי, אני מכינה לו קפה ומארגנת פעילות נחמדה לילדים כשהם מגיעים, משתדלת לעשות אווירה טובה בבית ולקחת על עצמי את הרוב המוחלט של מטלות הבית, גם מקלחות, השכבה לשינה ובעצם כל מה שקשור לילדים באופן בלעדי עליי והוא עוזר מתי שהוא מרגיש שהוא מסוגל.
סיכמנו גם שהוא יכנס לישון כשהוא מרגיש שהמתח גדול עליו או שיצא לטייל קצת ויחזור אחרי שיתאוורר אבל זה פשוט לא עוזר, הוא חוזר ותוך 10 דקות רק רוצה ללכת שוב.
הבית לא צפוף ויש לילדים שפע מקום, הרעש לא מוגזם אבל כמו ילדים רגילים שומעים אותם.
הם כן רבים המון בינהם ממש בתדירות של כל 15 דקות אמא הוא עשה לי ככה או היא לקחה לי, אני מנסה לתת להם כלים ולאפשר להם להסתדר אבל הם עוד לא מצליחים להסתדר בעצמם.
לפני שבועיים התחלנו לשמוע שיעורי תורה להתחזק בנושא ההורות והחינוך בפרט מתלמיד חכם שהוא מחנך מצוין ועל השיעור הראשון בעלי פשוט התפרק בבכי על זה שהוא לדבריו הורס את הילדים. והרגשתי שזה נגע לו בנקודה כואבת וכמה שהוא היה רוצה להיות אחר.
היום הוא כבר חושב אולי הוא צריך טיפול מקצועי כלשהו.
לדעתי, הוא מתמודד עם משהו רגשי ואני לא מצליחה לשים את האצבע עליו כדי לפתור אותו, אנחנו מאוד מתייסרים מזה שהוא לא מרגיש אבא טוב כמו שהיה רוצה להיות.
הוא חוזר ואומר שזה מעל לכוחותיו ושאין לו יכולת לשמוח ולהנות מהם.

מצטערת מאוד על האורך אבל אשמח אם יהיו לכם הצעות עבורנו.
בשורות טובות וחג כשר ושמח לכולם
וואו מדהיםגלויה
נשמע איש רגיש מאוד שפשוט מוצף.
לעניות דעתי כדאי טיפול מקצועי.

(אני מטופלת כבר שנים בגלל התמודדיות שונות וזה עוזר לי מאוד )

תודה על התגובהמתייעצת.פה
הוא באמת מאוד רגיש אבל יש לו "שיריון גברי"ביומיום אז זה בכלל לא ניכר. נגיד הילדים לא ירגישו אותו רגיש אלא להיפך כועס וקצר רוח.
הכוונה לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי לדעתך?
קטונתיגלויה
תכניות דעתי להתחיל טיפול פסיכולוגי
אצל מטפל ירא שמים
והוא ימליץ האם צריך גם טיפול פסיכיאטרי.

אולי כדאי לשקול גם יעוץ זוגי.

ב''הצלחה רבה!! אשריכם!
פסיכאטר נותן תרופותאנונימייס
ויכול לתת אבחנה אבל זה לא טיפול ריגשי. טיפול ריגשי זה אצל פסיכולוג. זה יכול לגרום לו לפתוח הרבה משקעים מהעבר וזה יקל עליו ויעשה לו רק טוב. בהצלחה!!
וואי! את נשמעת אשה מהממת!קוראתמתעניינת
מכילה ואוהבת, אם הוא מסוגל לפתוח ככה את ליבו בפניך. אז ראשית, שאפו!
נשמע זיהוי נכון שיש פה משהו רגשי (או אולי תחושתי?) שיושב מתחת.. אולי משהו בתפיסה שלו את מה שאבא צריך להיות או את איך שאבא צריך לתפקד, אולי דגם מהבית, לא באמת משנה מה... ישמליון סוגי מטפלים.
לנו מאוד עזר מח אחד (סוג של) עם מישהו ירא שמים. אם את באזור ירושלים אשמח לתת שם.

במקביל תחשבו אולי זה בכלל רגישות שמיעתית ממש גבוהה (הוא נורא מוזיקלי? משתגע גם מרעשים אחרים?) או משו בסגנון.
אולי אנשים חכמים פה יצליחו יותר להחכים אותך...
בכל מקרה יישר כח וחזקו אמצו על עצם נסיון השיפור.
שתצליחו!
תודה על המילים החמותמתייעצת.פה
לא שמעתי ולא תחושתי, הוא די רגיל בתחומים האלו.
משהו רגשי, אבא שלו מקסים והיום הוא חם ואוהב אבל בתור ילד היה קר מאוד וכועס עד שהם בגרו, אני חושבת שזה משהו רגשי שהוא גדל עליו אבל לא מצליח להשתחרר ולהיות אחר.
אגב, גם אמא שלו חסרת סבלנות מאוד לילדים קטנים ורק כשהם גדלים היא מצליחה ליצור איתם תקשורת. נגיד, לשמור על ילדים קטנים זה מבחינתה קושי ענק אז אנחנו אפילו לא מבקשים, איכשהו מסתדרים בעצמנו ברוך השם.

שוב תודה
תגובההעני ממעש
מצויין.
שימצא נתיב נפשי-טיפולי שיסייע.
שלא יתייאש.
שלא ידאג לגבי הילדים. שלוחי מצווה אינם ניזוקים. צ'ופרים קטנים ממך גם יוסיפו לו רוח טובה.

כל טוב
אנחנו לא מכירים בכלל את התחום הטיפולימתייעצת.פה
ננסה לגשש,
תודה על התגובה
כואב לקרוא ומדהים שהוא רוצה לעבודאיזה יום שמח

השיעורים הם התחלה טובה, כדאי להמשיך ממש נכון שזה קשה אבל עוזר פלאים

המון פעמים ברור לנו שנהיה ההורים הכי טובים עד שבמציאות אנחנו קולטים שזה לא ככה

יש הרבה מחנכים היום והרבה ספרים טובים על חינוך, את יכולה לקנות לו לפסח

האם בעלך קשור לרב כי אז אפשר להתייעץ ולקבל הדרכה טובה או אפילו ללמוד מוסר על סבלנות

ממליצה גם על הנחיית הורים זוגית לשניכם אם הוא בעניין (לא מכירה הדרכה לגברים בלבד)

יש קבוצות של הנחיות לזוגות וזה מאד עוזר לראות שיש עוד אנשים שמתמודדים כמוך ואפילו יותר

האם הוא אדם אופטימי ביום יום? רואה את הכוס המלאה?

האם  יש לו ביטחון עצמי? האם טוב לו עם עצמו?

האם את מקטרת לו על הקושי בגידול הילדים? אישה יכולה במילה אחת לבנות ולהרוס

אולי תספרי לו כמה שיותר דברים טובים על הילדים, חכמות שלהם וכל מיני דברים שיעזרו לו לראות את היופי שבהם

לא להיבהל מקושי, זה מה שמגדל אותנו בחיים

ולגבי מריבות אני למדתי על בשרי שהכי טוב לא להתערב (אני כן אתערב אם זה מגיע לאלימות קשה או אם התעללות בחסר ישע, נותנת להם לריב ואם באים אלי להתלונן שולחת את 2 הצדדים לחדר והם יכולים לצאת אחרי שהם הסתדרו והשלימו)

בהצלחה יקרה, 

תתפללי על זה, תבכי לה' שיוציא אותו מעבדות לחרות אמיתית..

 

מנסה לענותמתייעצת.פה
הוא אדם מאוד רגיש בפנים ודי מחוספס בחוץ לגבי כל השאר.
הוא בעל ביטחון עצמי אבל כן אדם מאוד צנוע ואמיתי, הוא פשוט משקף את התחושות שלו. כשהילדים לידו הוא משתדל כמה שיותר להתכנס בעצמו כדי לא להתפרץ ואז יוצר מצב שמרוב מתח וחרדה הוא רק עוסק בלהיות בסדר במקום להנות מהם. אחרי שהם. נרדמים הרגשות אדמה צפים.
אני מנסה להוריד ממנו מתח ודווקא כן להחמיא לו ולראות את הטוב נגיד היום הוא לא התפרץ אפילו פעם אחת ובערב אמר לי שהוא בקושי שיחק איתם ורק חיפש לברוח לישון אז אמרתי לו דווקא שיומיים לפני פסח כשיש כל כך הרבה מטלות זה ממש הישג לא להתפרץ ונזכרתי לו כמה נקודות שכן שיחק עם הילדים פה ושם. אבל שוב זה נורא מאולץ והוא פשוט כאילו נותן פול גז בהילוך נורא נמוך.
זה נשמע מאוד קשור למה שעבר בבית.שוקולד פרה.
האם בבית ההורים תפקדו טוב?
היתה אווירה חמה?
אבא שלו היה סבלני?

נשמע ממך שאת לא מתמרמרת על המצב אלא מנסה לראות איך לעזור לו.
שאפו לך על כך!!
התמיכה שלך היא סוד הקשר לבית היציב שאתם מנהלים.
הבעיה היא שיש כאן ממש מצוקה מצד בעלך. יכול להיות שגם את מרגישה הרבה עומס בעקבות ההתארגנות סביב הילדים,
אבל לא נשמע שאת במצוקה.

בעלך כנראה נמצא בתוך סבך שהילדים גורמים לו:
מצד אחד הוא חרד מפני הלחץ והמתח שהבלגן בבית גורם לו (ואילו זה בלגן בקטנה, סתם מריבה ילדותית)
ומצד שני הוא אכול רגשות אשמה כלפייך וכלפיה הילדים.
בעצם, זה הולך ו"מחריף" בעקבות ההרגשה שהוא לא פה ולא שם. הוא לא מצליח להרגיע את עצמו כשהוא נמצא בבית,
ומצד שני הוא גם לא מצליח להיות שלם עם הבריחות שלו ולקבל את הניתוקים האלה. הוא לא מצליח לשאוב מהן את השקט שלו הוא זקוק.
אז מה שקורה זה שהן אדם נשאר מרוקן.
והסטרס מתחיל לפעול חזק,
והראש כל הזמן עסוק במחשבות מייסרות על מה יהיה ואיך הוא אבא גרוע לילדים וכו' וכו'.

האם הוא יכול להתחיל טיפול? הרי זה מתבקש... מה הוא אומר על זה?


אני איתך באבחנה ממשמתייעצת.פה
אבא שלו היום חבר אבל בתור ילד היה כועס הרבה ובעיקר מעניש והאמא היום מקסימה אבל גם מרוחקת ולא מצליחה להנות מהילדים קטנים, רק מהגדולים. על אף שהם מקסימים ובאמת אנשים טובים, פשוט כאילו לא אנשי חינוך או אוהבים ילדים קטנים. הם גם מעירים לי לא פעם איך יש לי סבלנות. כאילו מהנקודות מבט שלהם זה בלתי אפשרי להנות מחברות של ילד.
אני לא מרירה כלפיו כי אני באמת מרגישה איתו שהוא עושה 100 אחוז מהיכולות שלו אז זה לא משנה מה התוצאה.
מתגלית בול עם התחושות אשמה כשהוא הולך "לנוח" הוא גם אומר שהוא מרגיש אשמה שהוא עוזב אותי לבד עם הכל, אבל אמרתי לו ש"שווה" לי שינוי ויחזור עם כוח מאשר שיהיה בכזה קושי.
הוא ילך לטיפול אם זה יהיה עם מטפל גבר, השאלה איך מגדירים כזה דבר? זה עד כדי כך חמור שאי אפשר לפתור את זה אחרת? אני חוששת שזה יפגע לו בביטחון העצמי שהוא "מטופל"
לגבי המשפט האחרוןנשואה פלוס+
יכול להיות שבהתחלה הוא ירגיש קצת בדאון על זה שהוא "מטופל" אבל לאט לאט תוך כדי הטיפול רואים את הדברים בצורה מורכבת יותר. ולא בצורה של שחור לבן. מבינים שהעולם לא מחולק לנורמאלים ומטופלים אלא שטיפול זה כלי שיכול לעזור בהרבה מאד מצבים להרבה מאד אנשים ועל רצף הפגיעות הנפשית לא חייבים להיות בקצה כדי לזכות בטיפול. זה שווה את זה.
את ממש נשמעת אישה טובהשוקולד פרה.

 

באמת.

תדעי שלא כל את היתה לוקחת את זה ככה..

יש לך המון אורך רוח, הבנה והזדהות עם האחר. מניחה שזה לא פשוט לך להיות שתווך בינו ובין הילדים.

 

ולנושא הטיפול -

איך הוא רואה את העניין? אני מניחה שזה עלה על הפרק, לא?

אין מה לחשוש מהסטיגמה כ'מטופל'. לגברים זה אכן יותר קשה (במיוחד לגבר 'מחוספס' וגברי, כמו שאת מתארת אותו) אבל גם הוא מבין שהוא במצוקה. הוא צריך מישהו חיצוני שיהיה עבורו אוזן קשבת ללחץ ולמתח שהוא חווה.

יכול להיות מאוד שהוא מרגיש את עצמו "אבא לא תקין" או "לא מספיק טוב" ולכן הוא צובר כעסים כלפי עצמו. המטפל יכול לעזור לו לחוש הקלה בזה. 

אני חושבת שעם כל הכבוד לנתינה ולאמפתיה שלך כלפיו-

את עדיין חלק מ"הסבך" שאליו הוא נקלע, ולכן הוא לא יכול להרגיש לגמרי חופשי איתך.

או שלא נעים לו כל הזמן "להפיל" עלייך.

זה מאוד-מאוד ייתכן.

 

עם כל זה,

חשוב שתדעי שטיפול אמנם עוזר, אבל המתח תמיד יישאר ברקע. 

העוצמה של המתח יכולה להתקטן בעקבות הטיפול, אבל זה יהיה "אישיו" אצלו.

 

אין פתרונות קסם, במיוחד לא בדברים עמוקים של הנפש שקשורים לילדות.

 

אני גם מתמודדת עם לחצים סביב ילדים, ורואה שזה פשוט עניין יום-יומי. אין לי פתרון קסם.

 

מהניסיון שלי, הכי טוב זה לא לחשוב מה יהיה הלאה (אם זה מכניס למתח)

או איזה צלקות אני גורם לילדים וכמה הייתי רוצה להיות אבא "רגיל"...

 

לקבל את העובדה שאני כזה, ושזו ההתמודדות שלי, ושיש בי צדדים יפים מאוד לצד המתח.

 

הרבה הצלחה!!

חיבוק לךפאז
נשמע שאכן זקוק לעזרה רגשית. אני ממליצה על טיפול במח אחד/תטא הילינג.

את נשמעת אישה נהדרת וגם הוא נשמע עם רצונות טובים.
בע"ה זה יעלה אותכם עוד קומה בחיים
אל תלחצו וקבלו את זה באהבה.
כמו שכולם כתבואנונימייס
ניראה שצריך טיפול נפשי. איך המצב רוח שלו? הרבה פעמים שאדם נמצא במצב רוח ירוד קשה לו לסבול עוד רעשים ברקע..יכול להיות גם קשיי קשב. כדאי לנסות לאבחן על מה זה יושב עם פסיכולוג.
מה שהיית מציעה בינתיים לשלוח מדי פעם ילדים לחברים, שאת תיצאי איתם יותר. ושהוא ינסה מדי פעם לצאת עם ילד אחד כל פעם.. לקניות, לארוחה בחוץ וכו'. כמובן שזה לא פיתרון אבל זה מאוד מקל. מניסיון...
אןקיימתייעצת.פה
אולי באמת להוריד קצת את העומס בבית, אני אנסה לשלוח אותו עם ילד אחד, זה דווקא יכול להיות "סטרילי" יחסית לראשי רקע והוא יכול להנות מאוד.
תודה רבה
היי פאזמתייעצת.פה
איך אני יכולה להגיע למטפלים בשיטות האלו?
לי נשמע שכדאי כאן להתחיל עם טיפול רגשי אנליטינשואה פלוס+
כדי לראות בהתחלה על מה זה יושב. ואחכ cbt ששם ילמד איך יתמודד עם החרדה. אני גם חושבת כמוך שיש לו חרדה עם מפגש עם הילדים. והוא מגיב לה בהימנעות. לא יוצר קשר כדי לא לפגוע. וההימנעות הזו מחזקת את החרדה. כמו ביצה ותרנגולת.. cbt זה טיפול קוגנטיבי התנהגותי ומתאים מאד לטיפול בחרדות. יעזור בטווח הקצר ויתן תוצאות מהירות בשטח. אבל כדאי גם ללכת לטיפול דינמי שהוא יותר ארוך ואיטי אבל יעבד את החוויות עבר שלו ויתקן דברים מהשורש..
מי אומר שיש לו "חרדה"?..ד.

ומי אומר שיש לו "חוויות עבר" בעייתיות?

 

אינני אומר שבהכרח לא - כל מיני דברים יכולים להיות, 

 

אבל אי אפשר לאבחן דרך האינטרנט.

 

מן הסתם כל אחד לוקח דברים שמכיר מסביבתו.

 

אם הם יתחילו לקחת כל מיני עצות ו"טיפולים" (חלק מהטיפולים שהציעו כאן בשרשור, נתפסים אצל חלק מבעלי המקצוע כדברים שאין בהם ולא כלום),עלולים להתייאש מכך - ואז זה כבר יותר גרוע.

 

לאבחן - צריך בעל מקצוע ממש.

אמרתי זאת מתוך מה שעולה מתגובות הכותבת..נשואה פלוס+
אך כמובן שזה לא בא בתור אבחון מקצועי ושזו רק חוות הדעת שלי.. כל אחד רשאי לומר את דעתו
היפאז
זו שאלה טובה כי כדאי ללכת רק למטפלים יראי שמים בשיטות האלה.
באיזה אזור את מחפשת אולי אדע להמליץ?
את יכולה לכתוב גם באישי
א. איזה טובים אתם...ד.

ב. יפה שביקש אותך לעזור לו למצוא עזרה.

 

שינסה לחשוב מה מפריע לו בענין.

 

האם ה"רעש"? או שמא הוא מרגיש שזה מוציא אותו מריכוז פנימי שהוא צריך בשביל האיזון שלו. או משהו אחר?

 

אפשר לעזור בדברים כאלה, אבל צריך להבין מה נקודת הבעיה.

 

 

וחס ושלום שיקח לעצמו "מוסר" מזה שהוא לא פועל כמו שאומרים בשיעור...  בוודאי שהצער שלו הוא נכון - שהרי אינו תורם לילדים כמו שהיה יכול, ולא נהנה מחברתם כמו שהיה יכול. זה מאד כואב, בפרט לאדם ערכי וטוב.

אבל לפי מה שנראה, זה כמו שהיה נותן לעצמו מוסר על כך שאינו שומע מספיק טוב, ולכן לא שמע כשמישהו קרא לו בשקט...

יש בעיה, אז צריך לאבחן אותה ולטפל - ובעז"ה יש לו עוד שנים רבות ליהנות איתם ולשמחם.

 

וכל הכבוד לך על  האופן שאת פועלת בינתיים. אמיתית ונכון. נורמלי לגמרי - אבל לפעמים שוכחים שכך הנורמלי לנהוג כשלאחד מבני הזוג קשה במשהו.. יפה מאד.

תודה על המילים הטובותמתייעצת.פה
הוא כן מאוד נלחץ מהרעש וגם אם ישחקו בשקט אבל יתרוצצו סביבו הוא ילחץ מאוד.
הוא ממש במתח בסביבתם.
אני בהתחלה, אמרתי לו שאני חושבת שיש לו חרדה מהילדים, כמה שזה נשמע מוזר. ממש הוא עונה על כל הסימפטומים אבל גם כשאני מסירה ממנו אחריות וכביכול לא מצופה ממנו כלום והוא יכול באמת רק להנות איתם הוא גם מתקשה אפילו בדברים טריוויאלים.
למשל, אתמול אחד מהילדים רצה להתחבא לאחרים והגיע אליו להתחבא בתיקו בזמן שדיברנו בסלון. הוא פשוט אמר לו די קום ממני מה אתה רוצה? אל תהיה כאן. והילד קם בטבעיות כאילו "אוי עשיתי טעות" והלך להתחבא מאחורי הספה. אחרי שהילד קם ממנו הוא ממש התנער ואמר לי את רואה איזה קשה זה? וככה הוא מרגיש תמיד, במקום להגיב בשמחה ולצחוק איתם הוא כאילו מוטרד מהם.
אגב, גם אני לפעמים קצרת סבלנות ומים את השקט שלי נראה לי כמו כל הורה, אבל הוא קבוע כך. כאילו חברת הילדים לא טובה לו.
איך היה בבית של ההורים שלו?אנונימייס
הם סבלניים לנכדים?
התכוונתי,ד.

לנסות לשאול אותו - מה הוא מרגיש שקורה לו בפנים, שגורם את זה.

 

האם הוא מרגיש בפנים שזה "מבלבל" אותו? מוציא אותו מהשלוה? וכד'.

 

זה רק עם הילדים, או שגם בעבודה וכד', אם מישהו יפנה אליו, זה מפריע לו?

 

 

בפשטות, אכן צריך ללכת לאיבחון.

 

הבעיה - שגם באיבחונים, יכולים להגיע למישהו לא מתאים  שאינו בקיא דווקא במה שיש לו.

 

ועם כל הכבוד לרצון הטוב של כל מיני עצות-טיפול שעלו כאן, לדעתי כדאי להיזהר מזה.

 

צריך איבחון מה הבעיה. הרי מדובר, לפי מה שאני מבין, באדם טוב, שלא רוצה שכך יהיה, וזה קורה לו בקביעות. וכרגע הוא לא מצליח לעבוד על זה לבד. אז קודם כל, לבדוק אם יש משהו אובייקטיבי (וסביר שיש). לדוגמה - לא כדי לומר שזה רלונטי כאן, אלא להראות איך בעיות שונות יכולות לגרום לאותה תוצאה, ואיבחון נכון יכול להציע טיפול נכון - 

נניח למישהו יש בעיה (יש דבר כזה), שהוא שומע רעשים סובייקטיבית ב"ווליום" יותר גבוה. אז ברור שלדבר כזה, צריך ייעוץ ספציפי, ואף שיעור בהורות לא יתקן אותו..

 

נניח שלמישהו יש או.סי.די. אז הוא יכול להיות צריך את הריכוז הפנימי שלו, ודברים מסויימים עלולים ממש להפריע לו ולהשאיר אותו כאילו חייב לסלק את ההטרדה, כדי לחזור אל עצמו.. במקרה כזה - יש טיפול שמתאים לזה.

 

וכן הלאה.

 

על כן, יפה מאד שביקש עזרה בלהבין מה הבעיה. אדם טוב ובעל אחריות.

תנסו להתייעץ עם בעל מקצוע מבין ענין.

אני מעריך, שאם בעלך שיחי', ינסה להתבונן מה בעצם מפריע לו, מה קורה לו כשהילדים מגיעים - יהיה קל יותר להסביר את התופעה, וממילא גם למצוא ייעוץ מתאים פסיכולוגי/פסיכיאטרי, או מה שצריך. כמו שהייתם עושים אם נניח היה לו שיעול קבוע..

 

 

 

תמיד הוא היה ככה?איש השקים
את נשמעת אישה מקסימה
אוי זה סוג של משבר או דיכאון. כותבת לך באישיכלה נאה
כל הכבוד!טבעות בצל
ממש מדהים הפתיחות ביניכם, התמיכה שלך, הנכונות שלו...
ברור שצריך לגשת לטיפול מקצועי. ואם כך, אין שום צורך שאכתוב מה אני חושב, אשאיר את זה לאנשי המקצוע.
באמת זה כזה ברור?מתייעצת.פה
איזה מטפל עוסק בדברים כאילו?
פסיכולוג נשמע מתאיםשם שם
האם זה קרה לאחרונה?l666
או היה ככה תמיד? אולי קרה משהו מיוחד בזמן האחרון? לפעמים גם הגיל משפיע. אולי באמת הוא בציפיות מוגזמות? נראה לי אין הורה שלא מתעצבן לפעמים. וכל הכבוד לך. את מאוד מבינה ותומכת.
זה לא ברור מאליו.
שלום לךטל ואור
נשמע שבעלך זקוק לעזרה רגשית כפי שגם את הרגשת.
כבני אדם התודעה שלנו מנהלת אותנו ברוב המובנים.
אינני יודעת איזו ילדות בעלך חווה, אבל במקרה שנתקלתי בו לאחרונה היה אדם שהיה גם כועס מאד על אחד מילדיו.
לא ארד כאן לפרטים אבל הנקודה היתה שבתחושה ובתודעה שלו, לא היה לו מקום בעולם. זו הייתה חויית ילדות קשה, ובכל פעם שאותו ילד ספציפית במקרה ההוא איים על המקום שלו בבית, זה עורר אצלו תחושות מאד מאד קשות כלפי הילד.
באותה מידה יתכן מאד שגם בעלך מחזיק בתודעה ובאמונה שהילדים מעוררים בו ומערערת את היציבות הפנימית שלו.

לגבי השיעורים שאתם שומעים, כדאי לבדוק האם הם מקדמים מבחינת הרצון והמעשה או בעיקר יוצרים תסכול בשלב הנוכחי, כדי שלא יצא שכרכם בהפסדכם...

נשמע שאתם מלאים ברצון להיטיב, ומקווה שבע"ה תמצאו מטפל שיעזור לו לעלות על דרך המלך.

חג כשר ושמח!


כל הכבוד לכם ממשהסטורי
כל הכבוד לו על המודעות והמוכנות לטפל וכל הכבוד לך על ההכלה, הסבלנות ולקיחת האחריות.

כדאי מאוד טיפול מיקצועי. אפשר לנסות שני כיוונים, אחד מהם, או תמהיל של שנייהם -
* טיפול פסיכולוגי או משהו בסגנון .
* טיפול אלטרנטיבי להפחתת המתח - דיקור סיני, רפלקסולוגיה, ביו פידבק וכד'.

לכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות. צריך לקחת נשימה ארוכה ולדעת שבתחילת טיפול כל שהוא, לא פעם התסמינים מחמירים. בנוסף לפעמים לא מסתדרים עם הסגנון וצריך להחליף מטפל/שיטה. כל צעד כזה דורש כחות.

בהצלחה
תודה לכולם על כל התגובות וההצעות ובעיקר החיזוקיםמתייעצת.פה
עברנו עליהם וניתחנו את הנושא ביננו, חושבים שזה באמת יושב על קושי רגשי להכיל את הילדים וכמו כדור שלג הכישלונות יצרו מתח שהגביר את הקושי הרגשי וחוזר חלילה.

בימים האחרונים המצב השתפר בצורה ניכרת ואני חושבת שההצפה של הנושא הקטינה את הבעיה.
בכל זאת נשמור את העצה המקצועית להמשך אם נראה שלא נצליח בכוחותינו.

שוב תודה רבה לכל אחד ואחת ובע"ה מועדים לשמחה ושנזכה להנות בילדינו
יופי. תאמינו בכחותיכם.ד.אחרונה

לפעמים אכן עצם הדיבור, והמשובים המשותפים מתוך רצון טוב - יכולים לעשות הרבה.

 

כל הכבוד לכם.

 

הצלחה רבה ומועדים לשמחה.

שאלה שמטרידה אותי ביותרצדיק יסוד עלום

(איני נשוי)

מדי פעם אני קורא קצת שרשורים בפורום הזה ומקבל רשמים שבתוך הזוגיות ובתוך מרחבים אינטימיים יש רגשות קשים, מועקות, שתיקות, הסתרות, חשדות זה כלפי זה. המון פוסטים כאן בפורום מתארים סיטואציות מאוד קשות ומלחיצות ורעות בין בני זוג.


האם בעיני גולשי הפורום המקרים המתוארים כאן הם מיעוט? האם רוב הזוגות הנורמליים מתמודדים מדי פעם גם עם קשיים מסוג זה? או שאולי אלה סיפורי קצה והרוב המוחלט חי חיי זוגיות נעימים בהרבה, נאמנים בהרבה ורגועים בהרבה? האם בעיניכם קונפליקטים מהסוג שתיארתי הם "נוראיים", או שהם דווקא לא כל כך נוראיים בתוך הקשר ונבלעים בסך הכולל של החוויה החיובית של זוגיות


תודה!

באופן כלליפשוט אני..

אף אחד לא נכנס לפורום כדי לכתוב ''איזה יום נפלא היה לי היום, אשתי האהובה נתנה לי חיבוק נעים, אני בישלתי עבורה את האוכל האהוב עליה, והלכנו לישון כשאנחנו מחזיקים ידיים''.
 

האמת היא שהסיטואציה *הזאת* מאוד מאוד שכיחה, אבל מי יכתוב עליה בפורום?


 

מי שכותב כאן זה מי שצריך עזרה, ייעוץ, לפרוק... אז ממילא אתה לא מקבל כאן מדגם מייצג של זוגיות אלא מדגם של אנשים שצריכים עזרה.

 

הטעות הזאת נקראת ''הטיית דגימה'', אתה יכול לגגל על זה.
 

 

ענית ולא עניתצדיק יסוד עלום

אני רוצה להתחתן וחושב שזוגיות היא דבר טוב, וברור לי שעיקר הזוגיות הוא הקשר וההדדיות.


שאלתי לגבי שכיחות הדברים הרעים והמצוקות, שעולים פה המון ובווליום גבוה.

1) האמנם הם כל כך שכיחים [= שכל זוג עובר דברים כאלה / = בתדירות כזו או אחרת]

2) האמנם הם כל כך רעים [להיות בריב או באי הבנה או בהסתרה מבן / בת הזוג]

הייתי מפרידהרוני 1234
יש מועקות, כעסים, שתיקות, ריבים - שכיח מאד ואפילו חלק בלתי נפרד מכל מערכת יחסים. לא כ"כ נורא לדעתי אם יודעים איך לריב בצורה "מכובדת"  ובתוך גבולות הגזרה.

חשדות והסתרות זה שונה בעיני ומראה על בעיה עמוקה בקשר. מאמינה שזה הרבה יותר נדיר.

אז לשאלותיךאריק מהדרום
1. תלוי באופי של הזוג, יש אנשים עם נטיות לריב ולבגוד ויש אנשים בלי, צריך לעמוד היטב על האופי של הפרטנרית שלך לפני החתונה.

2. כן, הם רעים, הם יכולים להרוס לך את החיים שלך, של משפחתך וגם של הפרטנרית עצמה, מצד שני נישואים מוצלחים יביאו אותך לחיים של אושר, יש אחוז גבוה של גירושין אני לא זוכר נתונים נדמה לי כשליש, שזה לא המון בכלל ביחס למדינה מערבית אבל צריך לקחת את הנתון הזה ברצינות כדי להיות רציני בבחירה הכי חשובה בחייך.


(אגב זוכר לפני כמה חודשים פרצתי ללנ"ו והתפוצצת עלי בעניין זה? לא נורא, דיברנו באישי מאז)


הצד המרגיע בכל הסיפור הזה הוא שבין כך ובין כך בדרך כלל יש מה לעבוד והאינטרס לגרום אושר אחד לשני ולא לאמלל אחד את השני היא משותפת כך שאם לא נפלת על פרטנרית מטומטמת/ מרשעת אז אפשר יהיה לפתור בעיות ביחד, יש אינספור סוגים של מטפלים ומחיר הטיפול שלהם (לרוב) זול מאוד ביחס לתמורה.


ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה.


בהצלחה.

בתור מי שבסטטוס שלךadvfb

זה שיש דברים קשים במערכות יחסים זה לא מעיד את זה שמערכת יחסים זה לא דבר טוב.

אדרבה, להיפך, בגלל שזה מרחב כל חשוב אז כל דבר שקורה בו הוא משמעותי שהוא יכול ממש לפגוע ויכול ממש להעלות.

והחיים הם קשים, זה לא אומרים שהם לא טובים, החיים קשים וטובים ;)

ריב ואי הבנהרקאניאחרונה

שונה מאוד מאוד מהסתרות וחשדות

 

ריבים ואי הבנה זה שכיח 

זה חלק מהעבודה בזוגיות

ואם יש תקשורת טובה אז הכל בסדר

 

הסתרות וחשדות זה פחות שכיח

אני אישית לא חווויתי דברים כאלה ב"ה 

לא יודעת מה קורה אצל אחרים

אבל כשיש תקשורת טובה אז גם כשקשה הכל בסדר זה לא מועקות בלתי נסבלות והסתרות ודברים כאלה

אף אחד כמובן לא יודע מה קורה עמוק בתוך הזוגיות שלזמירות

אחרים, של חברים, שכנים - אבל בהחלט נורמלי שיש לכל זוג אירועים של ויכוחים קשים, מועקות ומריבות.  

זה קורה ונפוץ בשנה הראשונה לנישואים - כאשר כל צד מביא את ההרגלים והחינוך והאופי, את היחס לכסף ולחיסכון ולהוצאות כספיות, וזה מתנגש עם השקפה וראייה והתייחסות אחרת לגמרי של הצד השני.

על התנהלות כלכלית יכולים להיות בתחילת הדרך הרבה מריבות קשות, עד שלומדים להכיל ולהסתגל ולהתפשר.

 

טריגר אחר למשברים בתחילת הנישואים - הולדת הילד הראשון. העייפות הקיצונית של האישה בשבועות הראשונים אחרי הלידה, תופעות של דיכאון אחרי לידה, צורך לסגל חלוקת אחריות חדשה בין בין הזוג בהתנהלות היומיומית, התנגשות בין צרכי הבית וקריירה ועבודה.

שרשור שעולה כאן מידי פעםהסטורי
כבר שאלו זאת כמה פעמים. בגדול היום הפורום הרבה פחות פעיל, אבל גם כשהיה הרבה יותר פעיל, חלק גדול מהשרשורים היו על מורכבויות ולא - זה ממש לא משקף את חיי הנישואין.

חלק מהותי בזוגיות, באינטימיות - זה שהקשר, הקירבה היא סוד רק של בני הזוג. ממילא, בד"כ אנשים לא ישתפו מציאויות נעימות וטובות, שבהתנהלות נכונה היא ההתנהלות רוב הזמן. אגב, בעיני גם מאוד עצוב כשמשתפים יותר מידי אפילו בדברים שאינם עניינים צנועים כלעצמם - אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.


ממילא, רוב ההתיעצויות כאן יהיו כשכלים הקיצים. ממילא, גם כשמישהו מתייעץ, בד"כ לא יענו לו "אנחנו עושים כך וכך", אלא בצורה הרבה יותר כללית, מה שמביא לתחושה מוטעית - שכל ה'סיפורים' הם מורכבים.

חייבת להגיד שכנשואהאונמר

פחות שנים מהיום היו תקופות שקצב שירשורי חוסר האמון פה בין בני זוג הכניסו בי חרדות והזיות על בעלי האהוב.

כמו שאתה מתאר שזה מפחיד אותך, אז לי כשאני בזוגיות.

התבדתי והבנתי ב"ה שאכן המקרים האלה הם שכיחים והם צפים פה יותר מהרגיל בחיים מהסיבות שפירטו מעלי.

 

בנוסף,

לא אומרת שלא היו לי כל מיני התמודדויות מול בעלי או לו מולי, אבל זה אחר לגמרי בחיים מאיך שזה נראה פה,

ואם השאלה שלך היא האם זה פחות מפחיד או נורא אז לדעתי האישית כן.

 

ודבר נוסף, תסמוך על הקב"ה. שיודע מה טוב לך ועוקב אחרי כל פיפס שאתה או כל אחד אחר שכתב פה עובר בחיים.

 

ברור שהקיצון נכתב פהנעמי28

מכל מה שכתבת, ההסתרות, חשדות, חוסר האמון הם הכי בעייתיים, את זה ממש לא כל זוג חווה.

או שמישהו מהצדדים מגיע עם פצעי ילדות של אמון, או שהצד השני עשה מעשים שפגעו באמון.


שאר הדברים כל זוג חווה, עליות ומורדות, מועקות, ריחוק, זה כן יותר נפוץ, אבל אם בוגרים מספיק כדי לטפל בזה באמת באמת שגדולים להיות זוג טוב יותר.


כתבת שני סוגיםרקלתשוהנ

רגשות קשים, מועקה, ריבים, קונפליקטים - 

קיימים ומוכרחים להיות קיימים במערכת זוגית אמיתית. אני מניחה שלאורך כל החיים, אבל עם הזמן לגמרי לומדים להתנהל עם זה, ומקביל יש גם רגשות טובים ומשמחים כמו אהבה, הערכה, אמון, שמחה, צחוק, התפתחות.
במקרים רגילים, הקושי הוא ממש המפתח להתפתחות, ההתנגשות מלמדת אותנו לחיות בהרמוניה אמיתית, בהתחשבות, בשותפות תוך כדי הפרדה. כמובן שיש מקרים שהם כבר לא נורמטיביים, אם המערכת הזוגית הופכת להיות סיוט של מריבות והתנגשויות.

 

חשדות, חוסר אמון, הסתרות - 

לא אמור להיות בזוגיות כי זוגיות חייבת להיות מבוססת על אמון.

מניחה שבכל זאת זה קיים גם אצל זוגות נורמטיביים בזוגיות טובה, אבל במינון מאד מאד קטן, והזוג שמים לב לכך שיש משהו לא תקין ומטפלים בדרך כלשהי.

להציע לחבר?נתקה

זה פיד בחורה שלי פה גולש לא ממזמן (מזל טוב )

 

רציתי לשאול.. 

אני רוצה לשדך לחבר מישהי..

עכשיו הוא בחור באמת חביב וטוב אבל.. המשפחה שלו גם סה"כ בסדר אבל.. אבא שלו קצט בעייתי

ז"א הוא ממש גס רוח ברמה אחרת.. אשמח לפרט אבל לא עכשיו.. אני ממש חושש שתיווצר בעייה..

 

1) בכל מקרה האם לדעתכם הורה כזה או אחר או התנהלות תרבותית מסויימת של משפחה זה מעקב בלהציע?

2) האם הבחור יצטרך לעבור למקום אחר תרם הנישואים בשביל להוכיח שהוא מתנתק מהתלות בהורים (במידה וזה קיצוני?)

3) במידה וכבר עכשיו מאוד קשה לו עם המשפחה האם 1 ו 2?

 

הוא לא פסול חיתון בגלל אבא שלואריק מהדרום

אם הוא עצמו עם מידות טובות מה הבעיה?

אם האבא סובל מתסמונת טורט עם  קופרולליה זה אולי צריך לשקול להזהיר כי יש גם מרכיב של נטיה תורשתית, לא בטוח שצריך להזהיר בשלב ההצעה.

החבר בסדר? זה מה שחשובהסטוריאחרונה
הוא לא אבא שלו.

סביר שעל רוב החברים (אם הם לא מהשכונה הקרובה) אינך יודע איך אבא שלהם מתנהג.

שאלת המאורסים החופרת😅אוי טאטע!

רעיונות למקומות באזור המרכז המורחב שיש בהם קהילה דתית תורנית עם זוגות טריים גם, ושהשכירות שם לא מאוד יקרה עד כמה שאפשר במרכז?

בלוד יש כמה קהילות שיכולות להתאיםפשוט אני..
אתה יכול לפרט טיפה?אוי טאטע!

השמות של הקהילות?

באיזה שכונות בערך?

לודז'חתול זמני

הידועה בשם הפחות פופולרי לוד

מזל טובהסטורי
איפה שיש ערבים, זה מועיל לשכר הדירהמשה
למשל,לוד.
קולולוש - נחלת יצחק?נתקהאחרונה

אם תשאלי אותי

נחלת יצחק

רמה גבוהה אומר מראש

אבל גן עדן בשנה הראשונה

לדעתי

הפסקת אש 💥🛑💥נגמרו לי השמות
עבר עריכה על ידי משה בתאריך כ"ה בניסן תשפ"ו 22:38

וואו. היה לי כ"כ חזק להביט בעולם אתמול והיום (בעיקר) ולראות איך יש ממש "מוד" שונה לכל האנשים.

ממש כמו לחזות ביקום מקביל שלנו, של האנושות.

40 יום ו40 לילה היינו כולנו במוד הישרדותי. כל המוח, הלב, המערכות כולן היו מוכוונות אך ורק למטרה אחת - לשרוד. לחיות. לא למות.

כל אחד במקום שלו עם זה, אבל השדר הכללי של כל הארץ היה ממש שם.

זה כמובן השפיע על כל-כל המעגלים, של התעסוקה, החלומות, המימוש העצמי, המשפחה, הזוגיות, ההורות, הפרויקטים, החופשות, הבילויים, המחשבות מעבר ומה לא...

הכל הצטמצם והצטמק עוד ועוד עד לכדי בלתי נראה כדי לתת מקום להישרדות עצמה. לדריכות עצמה.

בלילה וביום. עוד יום ועוד יום.

בלי לדעת במודע או לנתח ולדבר שזה מה שכולנו עוברים פשוט חווינו את זה על בשרנו ועל נפשנו. פשוט היינו. וחיינו.

ואז בבת אחת,

בהפסקת אש,

כל המוד הכלל ארצי הזה השתנה.

ככה פתאום.

פתאום לשמוע אנשים מהחלון מדברים על חופשה, צוחקים, מתכננים הלאה.

פתאום לראות עוד ועוד עסקים, אומנים, עובדים באשר הם שמתניעים מנוע חזק ודוהרים קדימה.

פתאום לראות את כל הילדים המתוקים במסגרות, עם מורים, גננות, חברים, הפסקות, שיעורים...

פתאום אנשים מטיילים ברחוב או בטבע בהליכה איטית, שלווה, רגועה.

פתאום יש שגרה. מי זכר מה זה בכלל?

סדר יום, קימה, שינה, רצופה

לא רצים כל רגע נתון למרחב המוגן (ותושבי הצפון וקו העימות אין מילים רק חיבוק ענק ותפילה לישועה שלמה שלמה במהרה ב"ה )

וזה מדהים לראות את זה

רק ימים בודדים וכבר הכל שונה כ"כ.

לראות את כל האנשים שיוצאים מהמצב ההישרדותי למצב של חיים רגילים ורגועים (כמובן שבעומק זה רחוק מזה, אבל רק לצורך ההשוואה של הימים האחרונים בין מה שהיה לפני שביעי של פסח למה שאחרי),

ממש כמו פירמידת הצרכים של מאסלו שמדברת על בסיס ראשוני של הגנה וביטחון ורק גבוה מכך למעלה שאר הצרכים של המימוש העצמי וכו'

כל ההוויה נחווית פשוט אחרת. אנשים פועלים כבר לא ממוד הישרדותי.

אז ההתבוננות הזו עשתה לי היום גם חם בלב, כי לראות בחוש עד כמה הקב"ה ברא את ברואיו עם כוח והסתגלות וחוסן,

וכמה ריפוי הוא שולח לאנושות ולעולם כולו, וממש ממש מהר,

וכמה פלא יש בבריאה עצמה ששמה אדם. ממש נותן תקווה.

כי אם זה יום אחד בתוך הפסקת אש כזו רעועה אז מה יהיה בסוף האמיתי של המלחמה והניצחון והשלווה האמיתית ב"ה? ומה יהיה בגאולה השלמה ב"ה?

ממש "ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך".

אז חימם לי את הלב להביט ככה בכל העם המדהים שלנו. שיצר החיים כ"כ חזק בו. וקדושת החיים מפעמת בו גם כ"כ חזק. וזה עם פשוט מתוק ומדהים!!!

 

***

 

ואז יצא לי לחשוב גם על הקבלה מסוימת שיש במצב הזה למצבים של הישרדות שאנו בעצם חווים גם בזוגיות שלנו.

בעצם המצבים האלה בהם אנו נתקלים בקושי, במשבר זוגי.

ובמצבים האלה כל זמן שהסיבה עצמה, המקור עצמו, הלמה עצמו לא מדובר -

מה שנראה ש"מדבר" או אפילו צועק! יהיה מנגנון ההגנה מפני זה.

זה יהיה המופע החיצוני בו נפגוש.

וכאשר הסיבה והמקור עצמו יהיו להם מילים, וניראות והכרה - המנגנון כבר לא יצטרך לצעוק כ"כ חזק

כי הוא צועק כ"כ חזק רק כאשר אין בכלל מילים ואין בכלל הבנה ואין בכלל ניראות לעומק ולסיבה ולמקור עצמו - אז כשהם לא מדוברים רק אז המנגנון ידבר במקומם, ואפילו יצרח במקומם.

 

התת מודע שלנו, כאשר יש לו משהו עמוק בתוכו והוא מטורגט יכול לספר דברים אחרים ובעצם להפעיל לנו בנפש את מנגנוני ההגנה.

כל פעם שיש לנו צורך לא ממומש המוח והתת מודע שלנו בעצם מאותתים: סכנה! איום! תגן על עצמך!

ואז מופעל מנגנון ההגנה.

שלושת הF.

FIGHT - התקפה

FLIGHT - בריחה

FREEZ -  קיפאון.

וכל אחד מאיתנו "מתוכנת" בצורה שונה להגיב לאיומים שהוא חווה.

לא רק איום פיזי כמו חלילה אזעקה או סכנה אחרת, אלא גם איום שהנפש עצמה מפרשת כאיום בצורת צורך לא ממומש.

 

לצורך הדוגמא גם בכי או לרצות לדבר על הכל כאן ועכשיו ולפתור בעיות זה חלק מדרכי הביטוי של מנגנון ההגנה התקפה,

כמו שבריחה לחדר, התכסות בשמיכה עד מעל הראש, יציאה מהבית, בריחה למסכים/פחמימות/שוקולד/סמים/אלכוהול/צפייה בתכנים וכן הלאה יכולים להיות דוגמא לדרכי הביטוי של מנגנון ההגנה בריחה,

וכמו שריצוי או קיפאון ממשי שאדם לא זז יכולים להיות דרכי ביטוי של מנגנון ההגנה קיפאון. 

 

והבנת השוני ביני לבין אשתי/בעלי חשובה כאן.

 ידוע ש"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות..."

כל אדם הוא עולם ומלואו,

וכל אדם פועל על פי סך החוויות / מחשבות / תפיסות / רגשות / דפוסים שהכיר / הסביבה בה גדל / התורשה וכן הלאה...

 

ובגלל שיש שוני בין כולנו, 

גם הדרכים שלנו להתמודד עם כל מיני סיטואציות בחיים היא שונה.

 

ובמצב של הרגשת "איום" כלשהו,

של מציאות בה יש אולי צורך לא ממומש שלנו,

או מצב שאנחנו מרגישים בו "בהתקפה או בסכנה",

אנחנו מגיבים באופן שונה, כל אחד באופן שמנגנון ההגנה שלו בנפש פועל.

 

ובהרחבה יותר - מדובר כאמור בעיקר על 3 סוגים של מנגנוני הגנה:

התקפה

בריחה

קיפאון

 

התקפה - במשמעות של להתקיף את ה"איום", את הסיטואציה, עד שתעלם.

כדוגמת: בכי, צעקות, דיבור ללא הרף על כך, האשמה של השני, האשמה של עצמנו וכן הלאה...

 

בריחה - במשמעות של או בריחה ממש, או ניתוק של עצמי מהסיטואציה / ללכת לחדר / לצאת לסיבוב בחוץ / להיות בפלאפון או במסכים או במשהו אחר שיסיח את הדעת, וכל דבר שיגרום לי להתנתק מהאיום כרגע...

 

קיפאון - לא לעשות כלום אלא להיות במצב של קיפאון... או לרצות (מלשון ריצוי)- ועל אף שאני לא רוצה לעשות משהו מסוים אני בכל זאת אעשה אותו כדי "שיהיה שקט תעשייתי", אני אהיה בריצוי.

 

וכל אחד מאיתנו מגיב באחד או יותר ממנגנוני ההגנה הללו כאשר הוא מרגיש בסכנה (וכאמור, סכנה לא צריכה להיות סכנה פיזית של סכנת חיים, אלא כל סכנה שהיא במשמעות של צורך שלנו שלא ממומש כרגע...)

יש תקופות בהם אדם יכול להגיב בצורה שונה, יש תקופות שמנגנון ההגנה משתנה, יש תקופות בהם זה כמה מנגנוני הגנה,

אבל בכללי זה נסוב סביב שלושת אלה.

 

ובמקרים רבים, כאשר אחד מבני הזוג מרגיש באיום (צורך לא ממומש) ומנגנון ההגנה שלו הוא התקפה,

אצל בן הזוג השני המנגנון יכול להיות שונה לחלוטין, ולהיות למשל בריחה.

דבר זה יוצר לרוב עוד פער בין בני הזוג, וכל זה בעיצומו של האתגר והאיום עצמו...

ז"א, אם לא זו בלבד שאתם כרגע במצב של "משברון" או "אתגר", אלא שגם אופי ההתמודדות שלכם לכאורה סותר אחד את השני.

כי את רוצה לדבר על זה, לפתור את זה, וכאן ועכשיו.

ובעלך רק רוצה להתנתק מזה, לברוח מזה. (או להיפך כמובן).

ואז *עצם השוני הנ"ל במנגנוני ההגנה* יכול לכשעצמו ליצור עוד יותר תסכול *אצל שניכם*

אצלך - מה? לא מספיק אני מתוסכלת ומבואסת ממנו, הוא גם בורח לי באמצע השיחה?! מה, הרצחת וגם ירשת?!

ואצל בעלך - מה? כאילו לא מספיק אני מרגיש מאוים כרגע גם דוחקים בי ומכריחים אותי להתמודד עם הסיטואציה ולדבר ואני רק רוצה להירגע עם עצמי ואת השקט שלי כרגע. אי אפשר לכבד את זה ולהבין את זה ולתת לי את זמן הרגיעה שלי?!

 

ואז כל אחד עוד יותר משתבלל בתוך עצמו

ואז הכעס כלפי השני גדל וגדל

ויכולים לעלות לנו כל מיני מחשבות מרחיקות לכת ורחוקות מבן/בת הזוג...

 

אז הדבר הראשון שנעשה 

ננשום!

 

ונזכור ונבין - רגע,

אנחנו אנשים שונים.

 

*מותר* לבעלי להרגיש מה שהוא מרגיש.

*מותר* לאשתי להרגיש מה שהיא מרגישה.

 

בעלי (או אשתי כמובן), על סך איך שהוא בנוי - הדרך שלו כרגע להירגע היא *באמת* ע"י ניתוק מהסיטואציה.

*רק כאשר ירגע*, ורק כאשר ה"איום" מבחינתו יוסר - או אז ניתן יהיה לשוחח.

ואני, על סך איך שאני בנוי/ה - הדרך שלי כרגע היא *באמת* ע"י פתירה של הדבר כאן ועכשיו.

 

אז אם כל אחד חושב כאן רגע על השני זה מאוד יכול לעזור.

כי במקום הכעס תגיע ההבנה

ההבנה שהוא שונה.

ההבנה שזו באמת הדרך שלו להירגע.

ההבנה שהוא לא עושה זאת בכוונה או נגדי או כדי להרגיז אותי - אלא כאמור זו באמת דרכו להתמודד עם זה.

 

אחרי ההבנה הכה משמעותית הזו, מגיע השלב הבא,

השלב של מה כן עושים כאשר שנינו קצת נרגעים ויוצאים מה"איום" שלנו,

השלב של יצירת דרכים יעילות לתקשורת.

ובתוך השלב הזה צריך להגיע למצב שבו מזהים מהם אותם הצרכים שיש לכל אחד ואחת מאיתנו,

מדייקים איזה צורך מביניהם לא ממומש,

מבינים מה אנו מרגישים בעקבות זה ומעמיקים עוד בכך,

מתבוננים מתוך אילו מנגנוני הגנה אנו פועלים.

וכמובן מובילים מצב של שינוי - לזהות את הצורך ולהגיע לכך שהוא ימומש מבעוד מועד

ובעצם כך מניעים את הזוגיות שלנו ממעגל הרסני, שבו כל אחד דורך (בלי כוונה כמובן!) על הכפתורים הרגשיים של השני/ה ורק מעצימים אחד לשני את הצורך הלא ממומש - מה שגורם בהתאמה לפעולה עוד יותר עוצמתית של מנגנון ההגנה שלנו - וזה ממש לופ הרסני שאנו תקועים בו -

אז לומדים איך להניע ממצב כזה למצב של מעגל חיובי -

מעגל שבו אנו עונים אחד לשני על הצרכים

ופעולת ההמשך הישיר של כך שהתנהגות שלנו תהיה פעולה שמקרבת ולא מרחיקה, שמרבה אהבה והבנה ושלום ולא כעס תיסכול ומירמור...

את הדרך המבורכת הזו כדאי לעשות בעיקר ע"י לימוד של עצמינו לעומק, לימוד של בן הזוג שלנו לעומק ולימוד של תקשורת מקרבת לעומק.

ואז בעצם אנו עוברים ממוד הישרדותי גם בתוך הזוגיות שלנו -

למצב של הפסקת אש.

ובעצם, בפנימיות של זה, הכוונה היא למצב שבו אנו באמת מדברים אחד עם השנייה

מדברים על הדבר עצמו

ולא מנגנון שמדבר עם מנגנון

אנו במוד של אוויר, של האני האמיתי שלנו, של מי שאנחנו באמת, 

ולא במוד אוטומטי, הישרדותי, הפועל מאינסטינקטים הישרדותיים ומפעיל מנגנוני הגנה שמכסים את הפנים שלנו.

 

אז בואו נעשה גם לנו, אצלנו בלב,

בלב שלך אשתי

בלב שלך בעלי -

הפסקת אש 🛑💥

ובעיקר -

שלום אמיתי. ❤🙏🙌

אי אפשר לקרואפשוט אני..
@משה אני רואה טקסט שחור על רקע שחור, בחלקים גדולים מהטקסט
תעבור למצב בהיר. יש כפתור בתפריטפ.א.
הפורום לא מותאם בצורה טובה למצב חשוך. 
הבעיה לא הפורום אלא בחירת הצבעים שלה. ערכתימשה
מעניין, לא בחרתי כלל צבעיםנגמרו לי השמותאחרונה

אלא פשוט כתבתי רגיל כמו תמיד...

מעניין מה קרה 

אלימות בזוגיותנחלת

זה מתחיל לפעמים כל כך דק, עדין והולך והולך ומחריף, אם אנו מניחים רגל

במלכודת הדבש הזו.

 

ספר קשה. מאוד. לדעתי, חובה:

"הכל עניין של פיקסלים". תמר.

הערת שוליים - גם תמר, מתארת בקצרה את תקופת השידוכים  והאירושין עם אותו אדם, שלבסוף נישאה לו. אתר "בין הזמנים".

 

גם באתר הידברות יש ראיון של מורן קורס בנושא.

 

בחוברת "המקום" יש כתבה גדולה על כך.

 

 

 

את מקבלת כסף על ההפצה המקיפה הזו?נקדימון
אני לא יודע אם יש פורום שלא הספמת עם זה.
נניח שכןשלג דאשתקד
מה אכפת לך? אולי היא מפיצה חומר טוב ומעניין?!
קראתי חלקמישהי נשואה

המפרקים שהיה אפשר באינטרנט.


לא הבנתי - למה היא מתארת כאילו זו בעיה

שהיא ניקתה את הבית / הפעילה מכונות כביסה וכו'?


זה מתואר כאילו זה בעייתי

וזה שהיא משתפת את בעלה במה שהיא עשתה בבית

מה הבעיה בזה?


הספר הזה חשוד שיש בו בעצם רעיון וניסיון לפרק בתים.


לתת לאשה תחושה שהיא אוכלת  אותה בגלל שהיא עקרת בית.

בגלל שהיא עושה את התפקידים של אמא.

מנקה מסדרת מבשלת מכבסת.

מה הבעיה בזה?


דרך אגב אם כבר רוצים לעזור לדמות בסיפור

הבעיה העיקרית היא- זה שהיא מרצה

היא מפחדת

היא מרצה.

אם היא לא היתה מרצה

גם הבעל שלה לא היה משתלט עליה כמו שמתואר


** ואני מסייגת שלא קראתי הכל.


רק מה שהיה אפשר באינטרנט.


אז אני ממליצה למי שהשתכנע מהספר הזה

לעקוב דווקא אחרי מישהי בשם:

חני בצון


---------------------


תמר כותבת לעצמה בהערות שוליים

שמותר לה גם לתת מקום לעצמה

כל פעם במילים אחרות

ברור שזה מרכיב מאוד משמעותי בקשר שלה עם בעלה

ועם כל הסביבה שלה


לאותה תמר (כן אני יודעת שזו דמות מספר)

הייתי ממליצה ללכת לטיפול רגשי

שיעזור לה לעמוד על שלה

לתת לעצמה מקום.

וממילא היא היתה מקבלת גם יותר מקום מהסביבה.


ואל תשכחו- זה עוד ניסיון להסביר לנשים כמה זה לא טוב להיות עקרת בית. להיות בתפקיד האשה.


כן זה לא פסול שהיא ניקתה וסידרה ושוב ניקתה חשוב הפעילה מייבש.

מאוד הפריע לי האופן שבו מתואר שהיא הפעילה שוב חשוב מיבש!


זו הדיעה שלי אני בטוחה שיש לכם דיעות משלכם

מוזמנים להגיב. (יהונתן גרובר עיין שם שם)


וגם ממליצה לצפות קצת במיכל לויטין


מסכים איתך חלקיתשלג דאשתקד

האמת, חוברות כמו "המקום", חשודות בעיניי באופן מיידי בדברים שאת אומרת. מדובר בביטאון של חרדים סופר מודרניים, מניח שאחוסי הגירושין שם גדולים מאוד וכמעט כל הנשים שמעורבות בפרוייקטים האלה לא נשואות.

הטענה היא תמיד, שמצד שני זה גם פותח את העיניים לאלו שען נמצאים במצב של אלימות וסכנה (לצערי הכרתי לא מעט גברים - בעיקר חרדיים - שנמצאים במקום הזה. גבר חרדי שמתחתן הוא מאוד נאיבי וחסר ניסיון. יש נשים, בעיקר אלימות או מטורפות, שמנצלות את זה והגבר לרוב לא יגיב וינסה לרצות. אצל גברים המודעות נמוכה מאוד, ולהיפך החינוך הוא תמיד ל"מכבדה כגופו" וכו וכו, וכאנשים חסרי ניסיון וגםחסרי השכלה ומשענת כלכלית, הם מאוד בקלות נכנסים ללופ הזה של ריצוי וכניעה. יש לי כמה חברים שהתגרשו אחרי שנים רבות, ומהסיפורים שלהם אין לי מושג איך החזיקו יום אחד. אחד מהם היה נשוי לחולת נפש רשמית, שאפילו את העובדה הזו היא הצליחה החליק לו ולגרום לו להתחתן איתה).


אז מה טוב, קשה להגיד. ככלל זה תלוי באיזו אוכלוסייה אני נמצא/ת. אם אני נערה שמוקפת בפמיניסטיות קלאפטעס, עדיף לקחת איזון עם ספרי בגן השלום. אם אני מנשות השאלים, כדאי לקרוא המקום.

והעי חשוב זה לקוות ולהתפלל שיהיו לנו עיניים טובות וחדות, לראות כל הזמן את מה שטוב, ולדעת אם זה באמת טוב

כתבת יפה ונכון!מישהי נשואהאחרונה

מדוייק

ושיהיה ברור שלא תקין לא אשה מוכה ולא גבר מוכה


שאלה קטנה(::^)

היי, מחפשת המלצות למטפלת מינית באיזור ירושלים/בנימין, שעובדת עם כללית

תודה רבה! 

איפה הילדים אם הגרוש בחו''ל?אנונימי בנשו"ט

לפי ההסכם שלנו הילדים נמצאים שבוע אצלו שבוע אצלי.


בעוד חודש הוא יהיה כמה ימים בחו''ל בגלל העבודה שלו, וזה יוצא בדיוק בזמן שהם אמורים להיות אצלו. הוא ניסה לדחות או להקדים אבל לא הצליח, זה באמת לא תלוי בו. היה אמור להיות כבר במלחמה אבל נדחה...


הוא רוצה שהם יהיו אצל ההורים שלו בזמן הזה, הורים שלא יוכלו לקחת אותם למסגרות כלומר יהיה לילדים חופש אחרי שגם ככה הם לא היו במסגרות כל המלחמה.

אין לי דבר אחד רע להגיד על ההורים שלו, הם מאוד אוהבים את הילדים והילדים אוהבים אותם.

אבל כן הייתי רוצה שאם הוא בחו''ל או לא יכול להיות איתם מאיזו סיבה אז התור יעבור אלי, במיוחד אם הם לא יקחו את הילדים למסגרות.


מה עושים במצב הזה? בהסכם יש התייחסות רק למניעה בגלל סיבה רפואית ולא למניעה בגלל עבודה... 

אולי בפורום גרושים, ידעו יותר לענותהסטורי
אולי אפשר להחליף את הזמנים ביניכם?קופצת רגע
שיישארו אצלך כשהוא בחו"ל אבל במקום זה יהיו אצלו יותר כשחוזר? משהו כזה? 
נשמע שלהחליף את השבועות, לא?לאחדשה

אם אפשר לבקש את זה ממנו..
ואם הוא מתעקש, כנראה לשחרר זה הדבר הנכון.. הוא אבא שלהם כמו שאת אמא שלהם..

לדעתי נכון מבחינתך זה להתגמשנפשי תערוגאחרונה

ולראות את טובת הילדים.

אם טובת הילדים שיהיו אצלך. תבקשי שיהיו אצלך.

תגידי לו שאת מבינה שזה מצב יוצא דופן ואת יודעת שהוא רוצה בטובתם ולדעתך טובתם זה שישארו אצלך כדי שיכלו ללכת למסגרות.


לא הייתי מכניס כאן שיקול כספי מולו.

תני לו להיות "חייב לך טובה"


כמובן בנעימות

התנגחויות לא יעזרו כנראה

היה לי דוחה אצל חמי וחמותי בחגחיוך2019

מאז ומתמיד היה לי קשה שם.. בשנים האחרונות ההגעות שלנו ללינה הצטמצמו לפסח וסוכות. בדכ היינו ישנים בקומה למעלה ושם יש שני חדרים.

מורכב לי שם מאד, אח אחד עם אספרגר נמצא בדכ אצל ההורים בחגים.

הבית מבולגן, מוזנח ולא הגייני. שירותים מלוכלכים, מטבח מזונח וכו...


בשנה וחצח האחרונות, אחות של בעלי באה לגור שם עם החבר שלה והבת שלהם בת שנתיים והם השתלטו על הקומה למעלה.


נשאר לנו רק חדר אחד בקומה למטה, שהוא גם הממד, חדר קטן ביותר שיש בן מקום למיטת יחיד ושני מזרונים על הרצפה. בזה עם תכננו שנהיה משפחה של שני הורים ו3 ילדים🤬 בעוד בקומה למעלה יש שני חדרי שינה ובאחד מהם  אף אחד לא ישן.


למיותר לציין שהיה זוועה, הילדים קפצו על המזרונים, קפצו מהמיטה למזרונים שברצפה, רבו כי היו צריכים לישון שניים על מזרן אחד. התינוק בכה רוב הלילה ולא מצא את עצמו.

באמצע הלילה אזעקה ונכנסו לממד הזה עוד 6 אנשים פלוס כלב.


סבל


חמותי התפלאה למה לא נשארנו גם שבת אחרי החג פחחחח


אני כועסת. אם כבר הזמנתם אי אפשר לאפשר להיות בחדר הפנוי למעלה? אשכרה הגיסה השתלטה שם אז אי אפשר..


הבית היה סירחון. לא יכלתי לעמוד בזה, רוב החג יצאתי להסתובב בחוץ.

ומרפי כשיצאתי למטלה עם התינוק אחרי דקה שתיים היתה התרעה ואזעקה, ולרוץ לממד 3 קומות למעלה עם תינוק בן שנה וחצי ביידיים.


למחרת החג כשהתעוררתי בבית גילתי דימום והריון שחשבתי שהתחיל נגמר.


רע לי.


איך אפשר להזמין אנשים ולא לאפשר להם תנאים מימנליים של שהות?


איך אפשר להשאיר חדר ריק ולדחוס את כולם לחדר אחד. אני עצבנית. אבל יותר מזה מוצפת ולא מצליחה לחזור לרוגע והשלווה שלי.


למה בכלל הלכתי לשם.. הלכתי כי חשןב לי שלילדים יהיה סבא וסבתא בליל הסדר, אבל החויה היתה זוועה  והגוך שלי עדיין מזועזע מזה.


מבאס טיליםזיויק

אולי יעניין אותך