צעידות חרש בין פנסי רחובות,
טיפות גשם אחרונות ניתזות להיום
על זכוכית חלון
ואנשים כבר אין בשדרה.
יחידה היא מבין הבריאות
ששלימה עם שחור הליל.
כשהכל מתכנסים אל ליבם ברדת חושך,
יוצאת היא אל העולם.
חיוך משלים בינה לבינו,
אוהבת היא לדבר עימו,
לחלוק ריגשותייה
איתם,על החושך והעולם.
ממלכת כוכבים מרקדת סביב ראשה,
אפשר לדבר את השקט השורר.
שתיקות רגועות.שתיקות.
חיוך צופן לשחור השחור הזה.
ליבה התמכר.
צעידות צעידות בלאט.
עיקבותייה מוטבעים
בקרקע רטובת גשמים
אישיים
היורדים מעייניה
אל רגבייה המכילים של האדמה.
היורה הראשון מזמן זלג מעייניה
ומאז,שום מלקוש דמעות לא ניראה באופק.
כל ערב,יוצאת היא לבכות עם שחור.
שופכת היא זכרונות עמומים,
אהבות שהיו
ואנשים אבודים.
ניקסמת בדקות אחדות
אל שמיים ופיסת שמי כוכבים,
שרה מנגינה שרק היא והם מכירים,
מחבקת אותם במילים,
שותקת ובולעת דמים
ומוציאה אל החושך סודות אפלים.
תחושות חדשות שעולות בגרון,
פתע רוגע שליו על גופה משתלט.
חוזרת היא,
אחרי פורקן לב
ודקה לפני שרגלה דורכת על מפתן,
מרימה מבט לאחד שצופה משמיים
ומדברת משאלה כמוסה:
"אנה,
תן בי כוח לעבור עוד יממה,
שלא רק אשרוד
אלא אחייה.
שארצה בחיים.
שאבחר בהם.
שאחלום בגדול.
שאאסוף את שברי הזכוכית ואצור מהן
מין דוגמת לב שלם אדום".
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
