בין שתיים וחצי לשלוש.
זה היה התקף ארוך וקשה
לעזאזל המרחק הזה גומר.
שימח שהיא תקשרה.
קשה להרגיע רק במילים.
אבל היא באמת השתדלה.
גאד איזה תקופה קשה.
הכלהכל צף פתאום.
כל מה שהיה מודחק.
כל מה שלא זכרה בכלל.
הלילות האחרונים נוראיים.
לעזאזל התיזמון.
אסור שהיא תיהיה בד.
והיא לא מדברת איתה עכשיו אז לא יכולה להיות איתה.
ואין מישהו אחר.
ונמאס לי שהיא לבד בלילות.
הלוואי שהיא לא חתכה בסוף.
למרות שאי מצב שלא.
פפ לא רוצה לדמיין את היד שלה אחרי השבוע הזה.
בנתיים אני לא אומרת על זה כלום.
רק כשאומרת לי שרוצה ומנסה לעזור שלא.
ושמחה שלא אומרת.
אתמול כשסיפרה לי על החולצות אמרה שכיף שיש עם מי לדבר על זה לבלי להרגיש הזוי.
ואני כן חושבת שזה חשוב.
הלוואי שלא טועה.
עע.
אבא.
די.

