קולות מסביב.
מולי קרטון ריק של חבילת עוגיות עד חצות עגולות.
והידיים קורעות.
קורעות חתיכה מהקרטון לשניים, שמות בערימה.
לוקחות חתיכה מהערימה, קורעות שוב לשניים ומניחות בצד.
ושוב ושוב, קורעות,
מפוררות,
עורמות.
כמו מנטרה- ריטואלי, פשוט, מוגדר.
מפוררות, כי את הגוש שבפנים, שביננו- עשוי בכלל ממחשבות- הן לא מסוגלות לפורר.
ושום דבר לא ברור ופשוט כמו הפעולה החוזרת של כאן ועכשיו, אז למה להפסיק?
הידיים קורעות, והעיניים קולטות.
צוברות מראות.
ואם לשניה אחת אני מסיח את דעתי- הלב הדרוך מזנק וחוטף את המראות. ובמקום לשחרר, לתת להן לזרום ובשלווה להתאכסן בראש- הוא מנכס אותן לעצמו.
אין לי כבר מקום בלב לכל המראות האלה, אבל הלב לא מוותר. בכל כוחו הוא ימצא פינה לדחוק בה את המראות, שובר ומעוות אותן בדרך, דוחק אתן כמו קוץ אל תוך עצמו. ואם עדיין אין מקום בלב? אז נפנה משם עוד שרידים של הגיון ושל עצמי. או נמתח אותו, נקרע קצת פה ושם, עד שיכיל את הכל.
והידיים ממשיכות לקרוע בנחת
כאילו הטורים לא עלו לשבע.
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.


