העלים נעו קלות ברוח החרישית, כשענני נוצה נמתחו לאורך שמי התכלת. יום אביב סתמי החל ברגע קט. טפיפות רגלי הסוס התשלבו בנעימות הולכות ומתרחקות. במבט אחד נצר לעצמו את המקום שכ''כ אהב, אך עכשיו עוזב הוא לבלי שוב.
הוא לא ציפה לכך, הפתאומיות הכריעה אותו בפעם הראשונה בחייו. אמש נתלה הדף על דלתו והנה,

זה לא ספר עליך, כן? סתם ספר שאתה כותב?

טוב, לא ממש פתיחה אבל מה שעלה אז זרמתי עם זה

אם כל האותיות נכתבו כבר וכל המילים, כמה זמן יחלוף עד שכל המשפטים ייכתבו גם הם
והפסוקיות
והפרקים
והספרים
ואז נהדהד אנשים אחרים מזמנים אחרים עם חיים אחרים שחשבו על כל זה לפנינו, כמו כבישים שנסללו בשבילנו
עניין של זמן.

למה את תמיד מדגישה את חוסר המיוחדות של הפרט?

(זה אגב לא נכון כי משפט הוא בפוטנציה אינסופי ולכן לא יכול להיות סוף למשפטים. אבל אהבתי את הרעיון)

כלומר בדרך כלל אנשים משתמשים באורך מסויים, ויש את העניין של מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש ככה שחז''ל בעצמם אומרים שאת צודקת

אבל איזה כיף שאני צודקת. שיכנעת

נו נו. לחידון התנך כבר לא אלך בחיים האלו
לא נורא
יש עוד דרכים לפגוש את אבשלום קור

קהלת.

(אבל את שניהם כתב אותו אדם, אז לא קריטי. יאללה פגישה עם אבשלום!)

עדיין יש כמות אינסופית של משפטים שיתכנו.

יש מספר סופי של קומבינציות

של אורכים סופיים, יכול להיות משפט באורך של מילה, ומשפט באורך 2 מילים, ו-3, וכן הלאה.

נגיד 17 מילים, לשם הדוגמה?
אז יש כמות סופית של קומבינציות במשפט בעל מילה, בעל 2 מילים, 3 מילים, עד 17.

בהנחה שהתכוונת לכלל המשפטים, אז כן, כל אחד הוא באורך סופי, אחד באורך של מילה, אחד באורך של 2, אחד באוך של 17, אחד באורך של 628,158,457 מילים. יש אינסוף אפשרויות.

 למה את מחליטה שאין משפטים יותר ארוכים מ- 17 מילים? תוך שניה אני אמצא יותר. משפט נגמר ברגע שאתה שם נקודה. אם אתה שם נקודה אחרי מילה אז הוא יהיה באורך של מילה, אם אחרי 2 אז הוא יהיה באורך של שניים. אם אחרי 17 אז הוא יהיה באורך של 17, ואם אחרי 628,158,457 מילים אז הוא יהיה באורך 628,158,457 מילים, ועדיין הוא יכול להיות תקני לחלוטין.

לא עובד.

שאם תתן לאינסוף קופים אינסוף מקלדות למשך אינסוף זמן הם יכתבו כל יצירת מופת שנכתבה אי פעם, ובהכרח גם יצירות מופת חדשות לגמרי - שייכתבו אי פעם בעתיד.
.
.
.
המצאת האינטרנט הוכיחה שזה לא נכון"

ואלו שטויות, האינטרנט לא קיים אינסוף שמן

לפחות החלק הראשון מוזכר נראה לי בסיפור שאינו נגמר

באקראי מלוחות. אבל הם לא בדיוק קופים.

משפט הקוף המקליד – ויקיפדיה

ולא צריך אינסוף זמן, רק כמה גוגולים.

את כבר לא מקולפת!


ואפילו הורדת תכוכביות מהבירה.

תתיישני.

בעולם יש כל מיני סוגים של אנשים. יש שמחים, יש עצובים, יש רגועים, יש כעוסים, יש מסודרים ויש מבולגנים. יש בריאים, ויש חולים. אבל הדרך הכי יעילה להגדיר בו אנשים היא לחלק אותם לאמיתיים ומזוייפים.
בין כל אלה תמצאו אותי.
אני לובש את כל התיוגים האלו, תפורים לי כטלאים המכסים את הקרעים במכנסיים, בחולצה, במעיל, ובלב.



נכתב תוך חמש דקות אז זה ללא עריכה, לשון לא תקנית בחלקים מסוימים. אבל זה הרעיון..

אני אוהבת את הפאנץ' בסוף

בס"ד

לא אוהבת את זה במיוחד אבל |מושך בכתפיו|
-
המסדרון היה אפל לפניה. היא החניקה רעד כשהלכה בזריזות לאורכו. לא מסתכלת לצדדים, לא הפעם. הצללים שעקבו אחריה הורגשו בצמרמורות ובדופק שלה. היא לא הייתה צריכה לראות אותם כדי לדעת שהם שם.
זה היה היום הראשון לחיה והיא הייתה בת 104.
--
הקלישאה הראשונה שאכתוב היא הכותרת
האוטוביוגרפיה שלי. זאת כמובן לא קלישאה בגלל שרבים כל כך עושים את זה אלא בגלל שרבים כל כך חושבים שהם מעניינים מישהו.

ואשמח לקרוא את הספר הראשון

נמחקו לה הזיכרונות?

סיפורו של בנג'מין באטן

ואני קשה בזה בדרך כלל. תוחמאי

לקחה אותך קשה

סלט את נהדרת

אני מנסה לצאת מורווחת למרות שאני לא רוצה אאוטינג

ואלו הם:

אני רוצה לכתוב

אני רוצה לכתוב את זה

אני רוצה לכתוב את זה ככה

אני רוצה לכתוב את זה ככה עכשיו

יחי הזיכרון המטורף שלי!

הסבר טיפה מפורט יותר?

יש התחלות כאלה, שנולדות מתוך חוסר ברירה, אתה צריך לבחור מקום חדש, אנשים חדשים מה לעשות עם עצמך, וזה תמיד דורש להתחיל משהו חדש. אבל יש גם התחלות כאלו שבהן לכאורה שום דבר לא משתנה, הכל נשאר אותו דבר מבחוץ, והכל מתחיל ברגע אחד, של הבנה או החלטה.
כזאת הייתה ההתחלה שנולדה באותו יום, מתחת לטיפות הגשם ששטפו את הרחוב, בלי שמשהו באמת השתנה, כי בסך הכל היו שם ילדה אחת, שלוליות ופרח. והשינויים שקרו, שתחילתם

-----
לא מושלם, בכלל. ומסתיים באמצע משפט.
וממש ממש מזכיר לי את הסיפור שאינו נגמר.

כאילו, ראיתי אותך?

הייתי עם חולצה ורודה וחצאית כחולה.

(אוקי. אם קוראים רק את הכותרות זה יוצא ממש משעשע, וקצת אמיתי)

או מאלו שבנו את פורום סרטים ופופקורן?
אהעהעא אני מרגישה זקנה

ונכון שאתן נשים אז לא מסוגלות להבין אותו, אבל

הזיכרון שלי נוראי.

האמת היא, שקשה מאוד לומר שספר זה שבידך שווה את מחירו, האמת- קשה לומר שהוא שווה את מחיר הדפוס, או את מחיר ההשקעה הנפשית לכתוב אותו, או את הזמן שלקחה המחשבה לכתוב אותו, שהתעופפה לה באמצע שיעור בעיון במסכת בבא בתרא.

אבל,

פעמים שדברים מסויימים דוחפים אדם לקחת סיכון, חלקם זה טובת העולם חלקם זה טובת האדם לעצמו, וחלקם- חלקם הם טובה של השכנת שלום בין האדם לעולם ובין העולם לאדם.

ופעמים שהדבר יוצא לפועל והספר נכתב ומישהו קנה אותו, וזה האמון הראשוני והטרומי. ובעמוד האחרון נדע אם האמון הזה נשמר.

אם הייתי קוראת את זה מאחורי איזה ספר, יתכן שהוא היה מעניין אותי והייתי פותחת לגלות אותו.
הייתי מורידה במשפט האחרון את ה-ו, בעמוד האחרון נדע... בלי ה-ו.

@Admin, אולי תעביר?

רוב האנשים הם טובים, ואם הם לא טובים, אז לפחות הם חושבים שהם טובים. מעטים האנשים שקמים בבוקר מתוך שאיפה להרע. ועל כל פנים, מעטים בהרבה מכמות האנשים שקמים בבוקר מתוך מטרה לעשות טוב. המצפון הוא רודן מוצלח.

אולי לפעמים הם עושים דברים מתוך מטרה אנוכית. אבל לעולם לא מתוך מטרה לחולל רוע. וגם אם הם רוצים בתוך ליבם לעשות רע. הם מוצאים בסופו של דבר סיבה למה זה בעצם לא רק מותר אלא גם רצוי. המוח מאוד מוצלח בדברים כאלו.  ומה שהופך את זה למיוחד, זה שהם באמת מאמינים בזה. הם לא יכולים לשאת את המחשבה שהם אנשים רעים. ולכן, שטותי ככל שזה יהיה, הם מעדיפים את זה מהאמת.

ולכן, ד"ר לונדון, המוכר יותר בשם ג'ק. באמת ובתמים האמין שאין לו שמץ של אחריות לנגיף  שככל הנראה ברגע זה מעביר כמה אלפי שמות מספר החיים לספר המתים. ושעד לפני 48 שעות לא היה קיים.

או סתם כתבתי עכשיו
בכל מקרה אהבתי, בעיקר את הפיסקה הראשונה

יהודה ציפה בקוצר רוח לברוך כאילו הן לא נפגשו אתמול, אלא נפגשו לפני שנתיים. אבל לפעמים ביום אחד אפשר לעבור דברים של עשור. כל הלילה הוא לא ישן, אחרי שבעשר ברוך שלח לו "אחי, הגיע הזמן לספר לך, אני הולך לטיול בהודו"

אשכרה.