אחרי שתשאלו ותקבלו תשובה תגידו יאאלה, איזה עולם קטן, גם אני כותב. תגיד גבר, מה, מה אתה כותב? ואז אני יתחיל לגמגם, לגרד מעל האוזן איפה שהשערות הראשונות של הפיאות ולשחק אותה עמוק. מילים אני כותב, מילים. רגשות, הרהורים, את הצבעים שבלב, שברגש.
ובפנים אני אצחק בקול, בחייאת. איזה צבעים לעזאזל יש לי בלב. פחח.
ואז תגיד וואו, נשמע מקסים. יש לך איזו דוגמא בשלוף ככה? איזה שיר, סיפור. אפילו סתם איזו טיוטה, משהו קטן, לטעום.
אוי, שיט, בדיוק אני צריך ללכת, אמ, כלומר, צריך לקחת את סבתא שלי מהגן, היא לא מרגישה טוב. הגננת שלחה לי עכשיו סמס במייל, אממ. טוב אז ביי. נדבר. בהזדמנות.
הבנתם?
אני כותב. כל יום. לפעמים חצי שעה ולפעמים שלוש שעות וארבע. אבל בחיי, אין לי דוגמא. אין לי משהו להראות לכם. אין לי שיר שאני מראה לכל מי שמבקש דוגמא למשהו שאני כותב. אין לי איזה סיפור יפה שזכה בתחרות לפני שנתיים בפרס שלומיק פרוצפרברגק לסיפורים קצרים. אין לי.
ושוב, נשבע. אני כותב מלא. מלנתה. ועדיין, אל תבקשו ממני טיוטה. אל תבקשו ממני להראות לכם איזה כמה מילים שחיברתי ויצאו טוב. אין לי כאלה גם אם אתאמץ.
אז פעם הבאה שאני במקרה מספר לכם שאני כותב ואחר כך תבקשו, כמעט תתחננו, תביא איזה משהו לראות שנראה את הסגנון, אני ישלוף לכם את קיבוץ המילים הזה ויגיד קחו, הנה לכם מילים. תהנו.
