האוטובוס היטלטל ברחובות החשוכים של השכונה הירושלמית השקטה. נער בן חמש עשרה בערך ישב בספסל האחורי. מבטו המרוכז נמסך בהבעה עצבנית-מה בשל המצמוצים הבלתי פוסקים ונשיכות השפתיים התכופות. ובמבט בוחן ניתן היה לראות איך העפעופים בעצם מנסים לכבוש דמעות סוררות המבקשות לפרוץ משולי עיניו האדומות.
אגודליו נעו בתזזיתיות וללא הפסקה, מקישות במהירות על מסך הטלפון במשך כמעט כל הנסיעה, כשרק קול המנוע הרועם וקולה של זמרת פופ הבוקע מן הרדיו מפריעים לדממה הלילית.
ואז סוף סוף, אחרי עשרים דקות בערך, הוא הפסיק לכתוב. גבו הזדקף מעט, ונראה היה שהתלבט לשבריר שניה לפני שהקיש הקשה אחרונה על המסך.
*שלח*
את שארית הנסיעה הוא העביר בבהיה במושב שלפניו, כשמידי פעם הוא מציץ בעצבנות במסך הטלפון.
נשיכות השפתיים לא פסקו.
הוא ירד מהאוטובוס בשולי גן ציבורי והחל בהליכה מהירה וממוקדת לאורך השביל החוצה את הגן בין שיחי הורדים ועצי האורן. לפתע הוא נעצר והשהה את מבטו על ספסל יישן המואר קלות באור פנס רחוב, חוכך בדעתו. לבסוף התיישב בעצבנות בקצה הספסל- כאילו אם רק ירפה וישען יבלע אותו העץ היישן לעד.
הוא הרכין את ראשו, נשען על ידיו, ונשימותיו הסדירות הופרעו מידי פעם ברעד קל.
לבסוף הוא נכנע, ודמעות חמות פרצו מעיניו, זולגות בפלגים דקים על פרצופו הכואב.
ראשו נע מידי פעם אנא ואנא, מוודא שאין אף אחד שיראוהו כך, בעוד הוא מנגב במהירות את דמעותיו.
לאחר שתי דקות הוא נרגע, מחה דמעה אחרונה והסדיר את נשימותיו שוב. ואז הוציא את הטלפון, הביט במסך בצפיה והניח אותו על הספסל בהבעה מאוכזבת.
נראה היה שהבכי הקל עליו, גופו נרפה מעט והוא נשען אחורה בעייפות.
הוא הספיק להשמיע רק צעקה חנוקה וקצרה לפני שהספסל התרחב לפתע, התקפל ובלע אותו. ואז חזר למצבו הקודם כאילו זה לא קרה מעולם.
ורק הטלפון נשאר על הספסל, בודד.
מצלצל.
אגודליו נעו בתזזיתיות וללא הפסקה, מקישות במהירות על מסך הטלפון במשך כמעט כל הנסיעה, כשרק קול המנוע הרועם וקולה של זמרת פופ הבוקע מן הרדיו מפריעים לדממה הלילית.
ואז סוף סוף, אחרי עשרים דקות בערך, הוא הפסיק לכתוב. גבו הזדקף מעט, ונראה היה שהתלבט לשבריר שניה לפני שהקיש הקשה אחרונה על המסך.
*שלח*
את שארית הנסיעה הוא העביר בבהיה במושב שלפניו, כשמידי פעם הוא מציץ בעצבנות במסך הטלפון.
נשיכות השפתיים לא פסקו.
הוא ירד מהאוטובוס בשולי גן ציבורי והחל בהליכה מהירה וממוקדת לאורך השביל החוצה את הגן בין שיחי הורדים ועצי האורן. לפתע הוא נעצר והשהה את מבטו על ספסל יישן המואר קלות באור פנס רחוב, חוכך בדעתו. לבסוף התיישב בעצבנות בקצה הספסל- כאילו אם רק ירפה וישען יבלע אותו העץ היישן לעד.
הוא הרכין את ראשו, נשען על ידיו, ונשימותיו הסדירות הופרעו מידי פעם ברעד קל.
לבסוף הוא נכנע, ודמעות חמות פרצו מעיניו, זולגות בפלגים דקים על פרצופו הכואב.
ראשו נע מידי פעם אנא ואנא, מוודא שאין אף אחד שיראוהו כך, בעוד הוא מנגב במהירות את דמעותיו.
לאחר שתי דקות הוא נרגע, מחה דמעה אחרונה והסדיר את נשימותיו שוב. ואז הוציא את הטלפון, הביט במסך בצפיה והניח אותו על הספסל בהבעה מאוכזבת.
נראה היה שהבכי הקל עליו, גופו נרפה מעט והוא נשען אחורה בעייפות.
הוא הספיק להשמיע רק צעקה חנוקה וקצרה לפני שהספסל התרחב לפתע, התקפל ובלע אותו. ואז חזר למצבו הקודם כאילו זה לא קרה מעולם.
ורק הטלפון נשאר על הספסל, בודד.
מצלצל.
