זיכרון ראשון:
היה שקט, היה חושך, היו אורות של מכוניות מדי פעם מסביבנו.
הכביש היה מוכר ומהיר- הדרך לעיר הגדולה, העיר שבה הם גרו.
מגיעים לכניסה לעיר ומתחילים לזחול בתוך הרחובות, פתאום אבא אומר: "שתדעו ש***** כבר לא עם כיפה. לא לשאול אותו על זה, פשוט שתדעו. מה? לא, גם לא את אמא שלו את סבתא."
וככה צמחה בי הידיעה החדשה שבן דוד שלי כבר לא דתי.
אני זוכרת שהירהרתי בזה, הפכתי במחשבה בראשי. כמובן, לא ידעתי אז שמישהו בלי כיפה זה אומר שהוא לא דתי.
הרהרתי בזה שיש לי בנדוד-בלי-כיפה, מה זה אומר בכלל, מה זה כיפה בכלל. גם לי אין כיפה ונדמה לי שגם אף פעם לא רצו שאשים. למה? מה ההבדל?
(גם לנהג של האוטובוס של קו 14 אין כיפה. מה זה אומר?)
מחשבה מפחידה עברה בי.
רגע, הוא עדיין בנדוד שלי?
הפכתי במחשבות בתוך החושך, והגענו.
חשבתי שיהיה איזה שקט גדול, שכולם יסתכלו עליו, שיקח לי רגע לזהות אותו.
זיכרון שני:
שבת.
אני, טבועה בספה של סבתא וסבא. הספה הזו לא באמת מהספות שאפשר לטבוע בהן, הן לא עד כדי כך נוחות.
ואולי לפעמים המקומות האלו כל כך מוכרים שהגוף כבר לא טובע בהן אלא הנפש טובעת. הנפש טבועה, טבועה בהם עמוק.
(כל כך הרבה שנים של משחק על הרצפה המרוצפת בעייפות, כל כך הרבה דקות שעברו ליד שולחן השבת הרעוע, כל כך הרבה שתיקות במעלית המזדקנת והנסחבת אל הקומה השנייה)
פתאום בכי, פתאום אבא, פתאום סבתא בספק-כורסה-ספק-כיסא שמולי מתייפחת שהיא תמיד ידעה שככה זה ושככה הוא יצא מהמשפחה הזו. אבא עומד לידה, מנסה לנחם בלי לומר כלום. מקסימום נחמה במינימום מילים.
שנים עברו מאז ואני עדיין לא יודעת אם היא דיברה על הבנדוד הראשון או השני. ועכשיו אני גם מבינה שאני לא יודעת מי הראשון ומי השני, הרי רק על אחד קיבלתי הכרזה רישמית וגם ככה הייתי קטנה מדי מכדי באמת להבין את ההתהפכות שקרתה בעולם.
אני לא זוכרת מה עוד הרכיב את השיחה הזאת, הרי קרוב לוודאי שהיו שם עוד מילים ועוד בכי ועוד נחמה. אבל אני איני זוכרת אותם, רק את סבתא בוכה.
(ראיתי את סבתא בוכה רק שלוש פעמים.)
זיכרון שלישי:
שבת אצלם, נכנסת לחדר שלו, מחשב נייד סגור אך טעון על השולחן.
זיכרון רביעי:
"כן, אז עכשיו עברתי מ______ לעיר של האוניברסיטה, אני מתחיל תואר חדש, מחפש דירה עם שותפים".
(היה שם "מחפש". ביחיד. איפה היא? איפה ____ הנהדרת, איפה השיער המתנפנף, איפה חיוך? למה היא לא כאן?)
"הם נפרדו?...."
"כן, לפני חודש"
(הוא נראה כל כך בסדר)
לא העזתי לשאול למה וגם לא הייתי צריכה.
בלילה, אחרי שכולם כולם הלכו, הלכתי לחדר, התכדררתי לכדור ממש עצוב מתחת לשמיכה לא גדולה במיוחד, והזלתי דמעה על הילד האדמוני והצוחק תמיד שהכרתי, שלפני חודש נתלשו לו מהלב 4 שנים והחיוך הכי יפה בעולם ושיער קצר ואף ועיניי שקד.
