צבא זה כמה שנים בודדות בחיים.
לא, אידיאל זה לכל החיים, אידיאל זו משמעות לחיים.
הצבא הוא אולי פועל יוצא.
רגע.
אז נגיד שהאידיאלים שלי הם התורה והמצוות.
ואם יש פעלים יוצאים שונים?
למשל....
אם חלק מהאידיאלים שלי זה לשמור על צניעות במערכות המדינה, ואלו שהמדינה קבלה כאחראים על פסיקה במדינה בענייני התורה אומרים שכל הבנות לא תלכנה לצה"ל?
אבל מצד שני- צה"ל זו מצוות עשה דאורייתא!!!
מצד שלישי- המצווה הזו לא בטוח שהיא לנשים, לפי רוב ראשונים אישה לא שייכת בזה אולי בחלוקת מים ומזון
מצד רביעי- כתוב בתורה והיה מחניך קדוש וחשוב בצבא הצניעות
מצד חמישי- המוסר האנושי אומר שחלק מחברה אמור לעזור לה.
מצד שישי- מרא דאתרא של כל העסק הזה אומר לי לא להתגייס
מצד שביעי....
אז יש סדר עדיפויות ומה שאני רוצה בסוף זה מה שה' רוצה, את זה אני רוצה. ולכן אני מקשיב למה שאלו שאמונים לתת לי את דברו אומרים.
וכאן אני רוצה להוסיף משהו שמאוד יכול לשנות את פני הדברים.
ה"אידיאל" שלך מיכל הוא אידיאל חשוב. מלבד היותו חלקי ולא זה כל האידיאלים ולכן אי אפשר לומר שזה האידיאל שלך אלא שזה אידיאל שלך, אידיאל חשוב, אידיאל עיקרי, אבל אחד מתוך כמה, אולי מהראשונים שבהם.
האידיאל הזה, הוא נקודת תפנית בין אנשים
יש אנשים שרואים את הצבא כשויון בנטל. לצבא אין משמעות עצמית של להיות לוחם אלא רק מפני שהחברה פועלת אותו ושזה טובת החברה, באותה מידה היה צריך לתגייס גם במדינה שהיה מוקמת אולי באוגנדה.
באותה מידה גם גוי וגם יהודי הולך לצבא.
זה האידיאלים של החילונים, אידיאלים של תהיה חלק. אלו אידיאלים חשובים מאוד. דרך ארץ שקדמה לתורה.
אבל היא ריקה.
כי זה טיעון חילוני בעצם, איפה ה' יתברך נמצא פה?
עכשיו נכון- ה' יתברך רוצה שנהיה מוסריים בדרך ארץ. שיהיו לנו מידות ישרות. אבל קודם כל זה כבר הבדל. איפה האידיאל שלי? האידיאל שלי הוא ה' יתברך- ויוצא ממנו גם להיות מוסרי ולקחת "חלק בנטל".
אבל מלבד זאת
יש סוג אחר של אנשים, ואני ביניהם- שהולכים לצבא לא בשביל שויון בנטל- בשביל זה אני לא חושב שצריך למסור נפש, אז הייתי הולך לארה"ב, שמה הגיוס לא חובה והייתי חי סבבה, לא כולם עושים את זה אין חובת שויון בנטל וזה עדיין מוסרי חברתית.
אלא מה?
שאני הולך לצבא מפני שזו מצות עשה של "והורשתם את הארץ", מצוה שה' ציווה עליי לקיים, ולמסור עליה את הנפש.
על זה בודאי ראוי להקריב את נפשי.
כיוון שכך- גם מערכת השיקולים שלי בהתאם.
הקב"ה ציווה עליי גם ללמוד תורה!
עכשיו נכון, אני סובר שצריך בכל זאת ללכת לצבא, אבל בהתאם, אני למשל עושה הסדר. כי בסוף שניהם רצון ה' וצריך לדעת את סדרי העדיפויות ומה לבחור ואם לשלב ואיך לשלב.
מה זה יוצר?
הקבוצה הראשונה שהולכים לצבא נטול כל תוכן אלהי- הם שונאים את החרדים ה"משתמטים", הם לא סלחניים על זה, שיוויון בנטל! אין הבדל ביינם לבין שמאלנים פרזיטים שלא מתגייס בגלל התייפיפות מול האויבים הערביים למיניהם מכל סביבותינו.
אבל אני ושכמותי, אמנם סוברים שגם אלו צריכים להתגייס ולשלב. אבל אנחנו הרבה יותר סבלניים וסלחניים לחרדים מאשר לשמלאני הנ"ל. כי החרדי בסוף מנסה לקיים את דבר ה', יש לו אידיאלים אמיתיים ונכוחים, אלא שטועה הוא בדבר הלכה. אז השיח יהיה שונה ומתחשב.
עוד הבדל- בנות.
עם הגיוס הוא שוויון בנטל ואלו כל האידיאלים שלי- אז שהבת שלי תתגייס! שתהיה חלק! אבל אם זה חלק ממערכת האידיאלים האלהית, מסורת ישראל, לה אני נאמן ומוכן למסור נפשי- אם זה כך- אז יש עוד פנים.
והרבנות הראשית אמרה לא לגייס בנות- אז לא מתגייסות! נקודה! כי חשוב לי שדבר ה' יתקיים במדינה ושיהיה לנו צבא קדוש, צבא שה' יתהלך בקרבו.
ואני נמנה עם הקבוצה השנייה, שהיא למעשה הראשונה, מהתקופה שבערך כל היהודים היו נאמנים על מסורת ישראל. אני מסתכל מהקבוצה הזו על אלו שקוראים לשוויון בנטל, שצווחים על החרדים ש"שכוייח שאתה לומד תורה, אבל אל תהיה צדיק הרבה, תזכור את האידיאלים החשובים באמת של שויון בנטל", אני מסתכל על הקבוצה הזו בבוז.
כמה שהאידיאל של שויון בנטל הוא מוסר אנושי בסיסי חשוב- זה לא האידאלים של עמ"י, זה לא אלהי, לא תורה. (שוב, התורה רוצה שנהיה מוסריים ולכן זה בסוף כן תורה, אבל חילוני לא מוסרי בגלל התורה אלא כערך בפני עצמו).
ככה השיקולים שלי שלהם עלולים להיות מעוותים, סדרי העדיפויות לא הגיוניים.
עצוב שיש דתיים מהקבוצה הראשונה, אבל יש גם הרבה שהם באמצע, הם מחפשים אידיאלים, מוצאים אותם בכל מיני מקומות.
פעם פטריוטיות פעם שמירה על כבוד המסורת, פעם תפילה בכוונה, פעם שויון בנטל.
אבל אני- אני בקבוצה השנייה, הראשונה.
מקווה שהובנתי.
