אנחנו קבוצה של כמה חברים (משפחות...) רוצים להיפגש בירושלים ביום העצמאות
אנחנו מחפשים מקום טוב למפגש ואולי גם הפעלה קטנה שמתאימה לילדים...
אם מישהו יודע או שמע על מקום כזה נשמח לעידכון!
תודה רבה!
אנחנו קבוצה של כמה חברים (משפחות...) רוצים להיפגש בירושלים ביום העצמאות
אנחנו מחפשים מקום טוב למפגש ואולי גם הפעלה קטנה שמתאימה לילדים...
אם מישהו יודע או שמע על מקום כזה נשמח לעידכון!
תודה רבה!
אתם יכולים להיות חלק מההמון...
גיא בן הינום? (ההמשך אחרי פארק טדי למטה)
אפשר לחנות בחניון ממילא אז זה די נוח..
(איני נשוי)
מדי פעם אני קורא קצת שרשורים בפורום הזה ומקבל רשמים שבתוך הזוגיות ובתוך מרחבים אינטימיים יש רגשות קשים, מועקות, שתיקות, הסתרות, חשדות זה כלפי זה. המון פוסטים כאן בפורום מתארים סיטואציות מאוד קשות ומלחיצות ורעות בין בני זוג.
האם בעיני גולשי הפורום המקרים המתוארים כאן הם מיעוט? האם רוב הזוגות הנורמליים מתמודדים מדי פעם גם עם קשיים מסוג זה? או שאולי אלה סיפורי קצה והרוב המוחלט חי חיי זוגיות נעימים בהרבה, נאמנים בהרבה ורגועים בהרבה? האם בעיניכם קונפליקטים מהסוג שתיארתי הם "נוראיים", או שהם דווקא לא כל כך נוראיים בתוך הקשר ונבלעים בסך הכולל של החוויה החיובית של זוגיות
תודה!
אף אחד לא נכנס לפורום כדי לכתוב ''איזה יום נפלא היה לי היום, אשתי האהובה נתנה לי חיבוק נעים, אני בישלתי עבורה את האוכל האהוב עליה, והלכנו לישון כשאנחנו מחזיקים ידיים''.
האמת היא שהסיטואציה *הזאת* מאוד מאוד שכיחה, אבל מי יכתוב עליה בפורום?
מי שכותב כאן זה מי שצריך עזרה, ייעוץ, לפרוק... אז ממילא אתה לא מקבל כאן מדגם מייצג של זוגיות אלא מדגם של אנשים שצריכים עזרה.
הטעות הזאת נקראת ''הטיית דגימה'', אתה יכול לגגל על זה.
אני רוצה להתחתן וחושב שזוגיות היא דבר טוב, וברור לי שעיקר הזוגיות הוא הקשר וההדדיות.
שאלתי לגבי שכיחות הדברים הרעים והמצוקות, שעולים פה המון ובווליום גבוה.
1) האמנם הם כל כך שכיחים [= שכל זוג עובר דברים כאלה / = בתדירות כזו או אחרת]
2) האמנם הם כל כך רעים [להיות בריב או באי הבנה או בהסתרה מבן / בת הזוג]
חשדות והסתרות זה שונה בעיני ומראה על בעיה עמוקה בקשר. מאמינה שזה הרבה יותר נדיר.
2. כן, הם רעים, הם יכולים להרוס לך את החיים שלך, של משפחתך וגם של הפרטנרית עצמה, מצד שני נישואים מוצלחים יביאו אותך לחיים של אושר, יש אחוז גבוה של גירושין אני לא זוכר נתונים נדמה לי כשליש, שזה לא המון בכלל ביחס למדינה מערבית אבל צריך לקחת את הנתון הזה ברצינות כדי להיות רציני בבחירה הכי חשובה בחייך.
(אגב זוכר לפני כמה חודשים פרצתי ללנ"ו והתפוצצת עלי בעניין זה? לא נורא, דיברנו באישי מאז)
הצד המרגיע בכל הסיפור הזה הוא שבין כך ובין כך בדרך כלל יש מה לעבוד והאינטרס לגרום אושר אחד לשני ולא לאמלל אחד את השני היא משותפת כך שאם לא נפלת על פרטנרית מטומטמת/ מרשעת אז אפשר יהיה לפתור בעיות ביחד, יש אינספור סוגים של מטפלים ומחיר הטיפול שלהם (לרוב) זול מאוד ביחס לתמורה.
ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה.
בהצלחה.
זה שיש דברים קשים במערכות יחסים זה לא מעיד את זה שמערכת יחסים זה לא דבר טוב.
אדרבה, להיפך, בגלל שזה מרחב כל חשוב אז כל דבר שקורה בו הוא משמעותי שהוא יכול ממש לפגוע ויכול ממש להעלות.
והחיים הם קשים, זה לא אומרים שהם לא טובים, החיים קשים וטובים ;)
אחרים, של חברים, שכנים - אבל בהחלט נורמלי שיש לכל זוג אירועים של ויכוחים קשים, מועקות ומריבות.
זה קורה ונפוץ בשנה הראשונה לנישואים - כאשר כל צד מביא את ההרגלים והחינוך והאופי, את היחס לכסף ולחיסכון ולהוצאות כספיות, וזה מתנגש עם השקפה וראייה והתייחסות אחרת לגמרי של הצד השני.
על התנהלות כלכלית יכולים להיות בתחילת הדרך הרבה מריבות קשות, עד שלומדים להכיל ולהסתגל ולהתפשר.
טריגר אחר למשברים בתחילת הנישואים - הולדת הילד הראשון. העייפות הקיצונית של האישה בשבועות הראשונים אחרי הלידה, תופעות של דיכאון אחרי לידה, צורך לסגל חלוקת אחריות חדשה בין בין הזוג בהתנהלות היומיומית, התנגשות בין צרכי הבית וקריירה ועבודה.
חלק מהותי בזוגיות, באינטימיות - זה שהקשר, הקירבה היא סוד רק של בני הזוג. ממילא, בד"כ אנשים לא ישתפו מציאויות נעימות וטובות, שבהתנהלות נכונה היא ההתנהלות רוב הזמן. אגב, בעיני גם מאוד עצוב כשמשתפים יותר מידי אפילו בדברים שאינם עניינים צנועים כלעצמם - אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.
ממילא, רוב ההתיעצויות כאן יהיו כשכלים הקיצים. ממילא, גם כשמישהו מתייעץ, בד"כ לא יענו לו "אנחנו עושים כך וכך", אלא בצורה הרבה יותר כללית, מה שמביא לתחושה מוטעית - שכל ה'סיפורים' הם מורכבים.
פחות שנים מהיום היו תקופות שקצב שירשורי חוסר האמון פה בין בני זוג הכניסו בי חרדות והזיות על בעלי האהוב.
כמו שאתה מתאר שזה מפחיד אותך, אז לי כשאני בזוגיות.
התבדתי והבנתי ב"ה שאכן המקרים האלה הם שכיחים והם צפים פה יותר מהרגיל בחיים מהסיבות שפירטו מעלי.
בנוסף,
לא אומרת שלא היו לי כל מיני התמודדויות מול בעלי או לו מולי, אבל זה אחר לגמרי בחיים מאיך שזה נראה פה,
ואם השאלה שלך היא האם זה פחות מפחיד או נורא אז לדעתי האישית כן.
ודבר נוסף, תסמוך על הקב"ה. שיודע מה טוב לך ועוקב אחרי כל פיפס שאתה או כל אחד אחר שכתב פה עובר בחיים.
מכל מה שכתבת, ההסתרות, חשדות, חוסר האמון הם הכי בעייתיים, את זה ממש לא כל זוג חווה.
או שמישהו מהצדדים מגיע עם פצעי ילדות של אמון, או שהצד השני עשה מעשים שפגעו באמון.
שאר הדברים כל זוג חווה, עליות ומורדות, מועקות, ריחוק, זה כן יותר נפוץ, אבל אם בוגרים מספיק כדי לטפל בזה באמת באמת שגדולים להיות זוג טוב יותר.
רגשות קשים, מועקה, ריבים, קונפליקטים -
קיימים ומוכרחים להיות קיימים במערכת זוגית אמיתית. אני מניחה שלאורך כל החיים, אבל עם הזמן לגמרי לומדים להתנהל עם זה, ומקביל יש גם רגשות טובים ומשמחים כמו אהבה, הערכה, אמון, שמחה, צחוק, התפתחות.
במקרים רגילים, הקושי הוא ממש המפתח להתפתחות, ההתנגשות מלמדת אותנו לחיות בהרמוניה אמיתית, בהתחשבות, בשותפות תוך כדי הפרדה. כמובן שיש מקרים שהם כבר לא נורמטיביים, אם המערכת הזוגית הופכת להיות סיוט של מריבות והתנגשויות.
חשדות, חוסר אמון, הסתרות -
לא אמור להיות בזוגיות כי זוגיות חייבת להיות מבוססת על אמון.
מניחה שבכל זאת זה קיים גם אצל זוגות נורמטיביים בזוגיות טובה, אבל במינון מאד מאד קטן, והזוג שמים לב לכך שיש משהו לא תקין ומטפלים בדרך כלשהי.
רעיונות למקומות באזור המרכז המורחב שיש בהם קהילה דתית תורנית עם זוגות טריים גם, ושהשכירות שם לא מאוד יקרה עד כמה שאפשר במרכז?
השמות של הקהילות?
באיזה שכונות בערך?
הידועה בשם הפחות פופולרי לוד
אם תשאלי אותי
נחלת יצחק
רמה גבוהה אומר מראש
אבל גן עדן בשנה הראשונה
לדעתי
זה פיד בחורה שלי פה גולש לא ממזמן (מזל טוב
)
רציתי לשאול..
אני רוצה לשדך לחבר מישהי..
עכשיו הוא בחור באמת חביב וטוב אבל.. המשפחה שלו גם סה"כ בסדר אבל.. אבא שלו קצט בעייתי
ז"א הוא ממש גס רוח ברמה אחרת.. אשמח לפרט אבל לא עכשיו.. אני ממש חושש שתיווצר בעייה..
1) בכל מקרה האם לדעתכם הורה כזה או אחר או התנהלות תרבותית מסויימת של משפחה זה מעקב בלהציע?
2) האם הבחור יצטרך לעבור למקום אחר תרם הנישואים בשביל להוכיח שהוא מתנתק מהתלות בהורים (במידה וזה קיצוני?)
3) במידה וכבר עכשיו מאוד קשה לו עם המשפחה האם 1 ו 2?
אם הוא עצמו עם מידות טובות מה הבעיה?
אם האבא סובל מתסמונת טורט עם קופרולליה זה אולי צריך לשקול להזהיר כי יש גם מרכיב של נטיה תורשתית, לא בטוח שצריך להזהיר בשלב ההצעה.
וואו. היה לי כ"כ חזק להביט בעולם אתמול והיום (בעיקר) ולראות איך יש ממש "מוד" שונה לכל האנשים.
ממש כמו לחזות ביקום מקביל שלנו, של האנושות.
40 יום ו40 לילה היינו כולנו במוד הישרדותי. כל המוח, הלב, המערכות כולן היו מוכוונות אך ורק למטרה אחת - לשרוד. לחיות. לא למות.
כל אחד במקום שלו עם זה, אבל השדר הכללי של כל הארץ היה ממש שם.
זה כמובן השפיע על כל-כל המעגלים, של התעסוקה, החלומות, המימוש העצמי, המשפחה, הזוגיות, ההורות, הפרויקטים, החופשות, הבילויים, המחשבות מעבר ומה לא...
הכל הצטמצם והצטמק עוד ועוד עד לכדי בלתי נראה כדי לתת מקום להישרדות עצמה. לדריכות עצמה.
בלילה וביום. עוד יום ועוד יום.
בלי לדעת במודע או לנתח ולדבר שזה מה שכולנו עוברים פשוט חווינו את זה על בשרנו ועל נפשנו. פשוט היינו. וחיינו.
ואז בבת אחת,
בהפסקת אש,
כל המוד הכלל ארצי הזה השתנה.
ככה פתאום.
פתאום לשמוע אנשים מהחלון מדברים על חופשה, צוחקים, מתכננים הלאה.
פתאום לראות עוד ועוד עסקים, אומנים, עובדים באשר הם שמתניעים מנוע חזק ודוהרים קדימה.
פתאום לראות את כל הילדים המתוקים במסגרות, עם מורים, גננות, חברים, הפסקות, שיעורים...
פתאום אנשים מטיילים ברחוב או בטבע בהליכה איטית, שלווה, רגועה.
פתאום יש שגרה. מי זכר מה זה בכלל?
סדר יום, קימה, שינה, רצופה
לא רצים כל רגע נתון למרחב המוגן (ותושבי הצפון וקו העימות אין מילים רק חיבוק ענק ותפילה לישועה שלמה שלמה במהרה ב"ה
)
וזה מדהים לראות את זה
רק ימים בודדים וכבר הכל שונה כ"כ.
לראות את כל האנשים שיוצאים מהמצב ההישרדותי למצב של חיים רגילים ורגועים (כמובן שבעומק זה רחוק מזה, אבל רק לצורך ההשוואה של הימים האחרונים בין מה שהיה לפני שביעי של פסח למה שאחרי),
ממש כמו פירמידת הצרכים של מאסלו שמדברת על בסיס ראשוני של הגנה וביטחון ורק גבוה מכך למעלה שאר הצרכים של המימוש העצמי וכו'
כל ההוויה נחווית פשוט אחרת. אנשים פועלים כבר לא ממוד הישרדותי.
אז ההתבוננות הזו עשתה לי היום גם חם בלב, כי לראות בחוש עד כמה הקב"ה ברא את ברואיו עם כוח והסתגלות וחוסן,
וכמה ריפוי הוא שולח לאנושות ולעולם כולו, וממש ממש מהר,
וכמה פלא יש בבריאה עצמה ששמה אדם. ממש נותן תקווה.
כי אם זה יום אחד בתוך הפסקת אש כזו רעועה אז מה יהיה בסוף האמיתי של המלחמה והניצחון והשלווה האמיתית ב"ה? ומה יהיה בגאולה השלמה ב"ה?
ממש "ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך".
אז חימם לי את הלב להביט ככה בכל העם המדהים שלנו. שיצר החיים כ"כ חזק בו. וקדושת החיים מפעמת בו גם כ"כ חזק. וזה עם פשוט מתוק ומדהים!!!
***
ואז יצא לי לחשוב גם על הקבלה מסוימת שיש במצב הזה למצבים של הישרדות שאנו בעצם חווים גם בזוגיות שלנו.
בעצם המצבים האלה בהם אנו נתקלים בקושי, במשבר זוגי.
ובמצבים האלה כל זמן שהסיבה עצמה, המקור עצמו, הלמה עצמו לא מדובר -
מה שנראה ש"מדבר" או אפילו צועק! יהיה מנגנון ההגנה מפני זה.
זה יהיה המופע החיצוני בו נפגוש.
וכאשר הסיבה והמקור עצמו יהיו להם מילים, וניראות והכרה - המנגנון כבר לא יצטרך לצעוק כ"כ חזק
כי הוא צועק כ"כ חזק רק כאשר אין בכלל מילים ואין בכלל הבנה ואין בכלל ניראות לעומק ולסיבה ולמקור עצמו - אז כשהם לא מדוברים רק אז המנגנון ידבר במקומם, ואפילו יצרח במקומם.
התת מודע שלנו, כאשר יש לו משהו עמוק בתוכו והוא מטורגט יכול לספר דברים אחרים ובעצם להפעיל לנו בנפש את מנגנוני ההגנה.
כל פעם שיש לנו צורך לא ממומש המוח והתת מודע שלנו בעצם מאותתים: סכנה! איום! תגן על עצמך!
ואז מופעל מנגנון ההגנה.
שלושת הF.
FIGHT - התקפה
FLIGHT - בריחה
FREEZ - קיפאון.
וכל אחד מאיתנו "מתוכנת" בצורה שונה להגיב לאיומים שהוא חווה.
לא רק איום פיזי כמו חלילה אזעקה או סכנה אחרת, אלא גם איום שהנפש עצמה מפרשת כאיום בצורת צורך לא ממומש.
לצורך הדוגמא גם בכי או לרצות לדבר על הכל כאן ועכשיו ולפתור בעיות זה חלק מדרכי הביטוי של מנגנון ההגנה התקפה,
כמו שבריחה לחדר, התכסות בשמיכה עד מעל הראש, יציאה מהבית, בריחה למסכים/פחמימות/שוקולד/סמים/אלכוהול/צפייה בתכנים וכן הלאה יכולים להיות דוגמא לדרכי הביטוי של מנגנון ההגנה בריחה,
וכמו שריצוי או קיפאון ממשי שאדם לא זז יכולים להיות דרכי ביטוי של מנגנון ההגנה קיפאון.
והבנת השוני ביני לבין אשתי/בעלי חשובה כאן.
ידוע ש"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות..."
כל אדם הוא עולם ומלואו,
וכל אדם פועל על פי סך החוויות / מחשבות / תפיסות / רגשות / דפוסים שהכיר / הסביבה בה גדל / התורשה וכן הלאה...
ובגלל שיש שוני בין כולנו,
גם הדרכים שלנו להתמודד עם כל מיני סיטואציות בחיים היא שונה.
ובמצב של הרגשת "איום" כלשהו,
של מציאות בה יש אולי צורך לא ממומש שלנו,
או מצב שאנחנו מרגישים בו "בהתקפה או בסכנה",
אנחנו מגיבים באופן שונה, כל אחד באופן שמנגנון ההגנה שלו בנפש פועל.
ובהרחבה יותר - מדובר כאמור בעיקר על 3 סוגים של מנגנוני הגנה:
התקפה
בריחה
קיפאון
התקפה - במשמעות של להתקיף את ה"איום", את הסיטואציה, עד שתעלם.
כדוגמת: בכי, צעקות, דיבור ללא הרף על כך, האשמה של השני, האשמה של עצמנו וכן הלאה...
בריחה - במשמעות של או בריחה ממש, או ניתוק של עצמי מהסיטואציה / ללכת לחדר / לצאת לסיבוב בחוץ / להיות בפלאפון או במסכים או במשהו אחר שיסיח את הדעת, וכל דבר שיגרום לי להתנתק מהאיום כרגע...
קיפאון - לא לעשות כלום אלא להיות במצב של קיפאון... או לרצות (מלשון ריצוי)- ועל אף שאני לא רוצה לעשות משהו מסוים אני בכל זאת אעשה אותו כדי "שיהיה שקט תעשייתי", אני אהיה בריצוי.
וכל אחד מאיתנו מגיב באחד או יותר ממנגנוני ההגנה הללו כאשר הוא מרגיש בסכנה (וכאמור, סכנה לא צריכה להיות סכנה פיזית של סכנת חיים, אלא כל סכנה שהיא במשמעות של צורך שלנו שלא ממומש כרגע...)
יש תקופות בהם אדם יכול להגיב בצורה שונה, יש תקופות שמנגנון ההגנה משתנה, יש תקופות בהם זה כמה מנגנוני הגנה,
אבל בכללי זה נסוב סביב שלושת אלה.
ובמקרים רבים, כאשר אחד מבני הזוג מרגיש באיום (צורך לא ממומש) ומנגנון ההגנה שלו הוא התקפה,
אצל בן הזוג השני המנגנון יכול להיות שונה לחלוטין, ולהיות למשל בריחה.
דבר זה יוצר לרוב עוד פער בין בני הזוג, וכל זה בעיצומו של האתגר והאיום עצמו...
ז"א, אם לא זו בלבד שאתם כרגע במצב של "משברון" או "אתגר", אלא שגם אופי ההתמודדות שלכם לכאורה סותר אחד את השני.
כי את רוצה לדבר על זה, לפתור את זה, וכאן ועכשיו.
ובעלך רק רוצה להתנתק מזה, לברוח מזה. (או להיפך כמובן).
ואז *עצם השוני הנ"ל במנגנוני ההגנה* יכול לכשעצמו ליצור עוד יותר תסכול *אצל שניכם*
אצלך - מה? לא מספיק אני מתוסכלת ומבואסת ממנו, הוא גם בורח לי באמצע השיחה?! מה, הרצחת וגם ירשת?!
ואצל בעלך - מה? כאילו לא מספיק אני מרגיש מאוים כרגע גם דוחקים בי ומכריחים אותי להתמודד עם הסיטואציה ולדבר ואני רק רוצה להירגע עם עצמי ואת השקט שלי כרגע. אי אפשר לכבד את זה ולהבין את זה ולתת לי את זמן הרגיעה שלי?!
ואז כל אחד עוד יותר משתבלל בתוך עצמו
ואז הכעס כלפי השני גדל וגדל
ויכולים לעלות לנו כל מיני מחשבות מרחיקות לכת ורחוקות מבן/בת הזוג...
אז הדבר הראשון שנעשה
ננשום!
ונזכור ונבין - רגע,
אנחנו אנשים שונים.
*מותר* לבעלי להרגיש מה שהוא מרגיש.
*מותר* לאשתי להרגיש מה שהיא מרגישה.
בעלי (או אשתי כמובן), על סך איך שהוא בנוי - הדרך שלו כרגע להירגע היא *באמת* ע"י ניתוק מהסיטואציה.
*רק כאשר ירגע*, ורק כאשר ה"איום" מבחינתו יוסר - או אז ניתן יהיה לשוחח.
ואני, על סך איך שאני בנוי/ה - הדרך שלי כרגע היא *באמת* ע"י פתירה של הדבר כאן ועכשיו.
אז אם כל אחד חושב כאן רגע על השני זה מאוד יכול לעזור.
כי במקום הכעס תגיע ההבנה
ההבנה שהוא שונה.
ההבנה שזו באמת הדרך שלו להירגע.
ההבנה שהוא לא עושה זאת בכוונה או נגדי או כדי להרגיז אותי - אלא כאמור זו באמת דרכו להתמודד עם זה.
אחרי ההבנה הכה משמעותית הזו, מגיע השלב הבא,
השלב של מה כן עושים כאשר שנינו קצת נרגעים ויוצאים מה"איום" שלנו,
השלב של יצירת דרכים יעילות לתקשורת.
ובתוך השלב הזה צריך להגיע למצב שבו מזהים מהם אותם הצרכים שיש לכל אחד ואחת מאיתנו,
מדייקים איזה צורך מביניהם לא ממומש,
מבינים מה אנו מרגישים בעקבות זה ומעמיקים עוד בכך,
מתבוננים מתוך אילו מנגנוני הגנה אנו פועלים.
וכמובן מובילים מצב של שינוי - לזהות את הצורך ולהגיע לכך שהוא ימומש מבעוד מועד
ובעצם כך מניעים את הזוגיות שלנו ממעגל הרסני, שבו כל אחד דורך (בלי כוונה כמובן!) על הכפתורים הרגשיים של השני/ה ורק מעצימים אחד לשני את הצורך הלא ממומש - מה שגורם בהתאמה לפעולה עוד יותר עוצמתית של מנגנון ההגנה שלנו - וזה ממש לופ הרסני שאנו תקועים בו -
אז לומדים איך להניע ממצב כזה למצב של מעגל חיובי -
מעגל שבו אנו עונים אחד לשני על הצרכים
ופעולת ההמשך הישיר של כך שהתנהגות שלנו תהיה פעולה שמקרבת ולא מרחיקה, שמרבה אהבה והבנה ושלום ולא כעס תיסכול ומירמור...
את הדרך המבורכת הזו כדאי לעשות בעיקר ע"י לימוד של עצמינו לעומק, לימוד של בן הזוג שלנו לעומק ולימוד של תקשורת מקרבת לעומק.
ואז בעצם אנו עוברים ממוד הישרדותי גם בתוך הזוגיות שלנו -
למצב של הפסקת אש.
ובעצם, בפנימיות של זה, הכוונה היא למצב שבו אנו באמת מדברים אחד עם השנייה
מדברים על הדבר עצמו
ולא מנגנון שמדבר עם מנגנון
אנו במוד של אוויר, של האני האמיתי שלנו, של מי שאנחנו באמת,
ולא במוד אוטומטי, הישרדותי, הפועל מאינסטינקטים הישרדותיים ומפעיל מנגנוני הגנה שמכסים את הפנים שלנו.
אז בואו נעשה גם לנו, אצלנו בלב,
בלב שלך אשתי
בלב שלך בעלי -
הפסקת אש 🛑💥
ובעיקר -
שלום אמיתי. ❤🙏🙌
אלא פשוט כתבתי רגיל כמו תמיד...
מעניין מה קרה
זה מתחיל לפעמים כל כך דק, עדין והולך והולך ומחריף, אם אנו מניחים רגל
במלכודת הדבש הזו.
ספר קשה. מאוד. לדעתי, חובה:
"הכל עניין של פיקסלים". תמר.
הערת שוליים - גם תמר, מתארת בקצרה את תקופת השידוכים והאירושין עם אותו אדם, שלבסוף נישאה לו. אתר "בין הזמנים".
גם באתר הידברות יש ראיון של מורן קורס בנושא.
בחוברת "המקום" יש כתבה גדולה על כך.
המפרקים שהיה אפשר באינטרנט.
לא הבנתי - למה היא מתארת כאילו זו בעיה
שהיא ניקתה את הבית / הפעילה מכונות כביסה וכו'?
זה מתואר כאילו זה בעייתי
וזה שהיא משתפת את בעלה במה שהיא עשתה בבית
מה הבעיה בזה?
הספר הזה חשוד שיש בו בעצם רעיון וניסיון לפרק בתים.
לתת לאשה תחושה שהיא אוכלת אותה בגלל שהיא עקרת בית.
בגלל שהיא עושה את התפקידים של אמא.
מנקה מסדרת מבשלת מכבסת.
מה הבעיה בזה?
דרך אגב אם כבר רוצים לעזור לדמות בסיפור
הבעיה העיקרית היא- זה שהיא מרצה
היא מפחדת
היא מרצה.
אם היא לא היתה מרצה
גם הבעל שלה לא היה משתלט עליה כמו שמתואר
** ואני מסייגת שלא קראתי הכל.
רק מה שהיה אפשר באינטרנט.
אז אני ממליצה למי שהשתכנע מהספר הזה
לעקוב דווקא אחרי מישהי בשם:
חני בצון
---------------------
תמר כותבת לעצמה בהערות שוליים
שמותר לה גם לתת מקום לעצמה
כל פעם במילים אחרות
ברור שזה מרכיב מאוד משמעותי בקשר שלה עם בעלה
ועם כל הסביבה שלה
לאותה תמר (כן אני יודעת שזו דמות מספר)
הייתי ממליצה ללכת לטיפול רגשי
שיעזור לה לעמוד על שלה
לתת לעצמה מקום.
וממילא היא היתה מקבלת גם יותר מקום מהסביבה.
ואל תשכחו- זה עוד ניסיון להסביר לנשים כמה זה לא טוב להיות עקרת בית. להיות בתפקיד האשה.
כן זה לא פסול שהיא ניקתה וסידרה ושוב ניקתה חשוב הפעילה מייבש.
מאוד הפריע לי האופן שבו מתואר שהיא הפעילה שוב חשוב מיבש!
זו הדיעה שלי אני בטוחה שיש לכם דיעות משלכם
מוזמנים להגיב. (יהונתן גרובר עיין שם שם)
וגם ממליצה לצפות קצת במיכל לויטין
האמת, חוברות כמו "המקום", חשודות בעיניי באופן מיידי בדברים שאת אומרת. מדובר בביטאון של חרדים סופר מודרניים, מניח שאחוסי הגירושין שם גדולים מאוד וכמעט כל הנשים שמעורבות בפרוייקטים האלה לא נשואות.
הטענה היא תמיד, שמצד שני זה גם פותח את העיניים לאלו שען נמצאים במצב של אלימות וסכנה (לצערי הכרתי לא מעט גברים - בעיקר חרדיים - שנמצאים במקום הזה. גבר חרדי שמתחתן הוא מאוד נאיבי וחסר ניסיון. יש נשים, בעיקר אלימות או מטורפות, שמנצלות את זה והגבר לרוב לא יגיב וינסה לרצות. אצל גברים המודעות נמוכה מאוד, ולהיפך החינוך הוא תמיד ל"מכבדה כגופו" וכו וכו, וכאנשים חסרי ניסיון וגםחסרי השכלה ומשענת כלכלית, הם מאוד בקלות נכנסים ללופ הזה של ריצוי וכניעה. יש לי כמה חברים שהתגרשו אחרי שנים רבות, ומהסיפורים שלהם אין לי מושג איך החזיקו יום אחד. אחד מהם היה נשוי לחולת נפש רשמית, שאפילו את העובדה הזו היא הצליחה החליק לו ולגרום לו להתחתן איתה).
אז מה טוב, קשה להגיד. ככלל זה תלוי באיזו אוכלוסייה אני נמצא/ת. אם אני נערה שמוקפת בפמיניסטיות קלאפטעס, עדיף לקחת איזון עם ספרי בגן השלום. אם אני מנשות השאלים, כדאי לקרוא המקום.
והעי חשוב זה לקוות ולהתפלל שיהיו לנו עיניים טובות וחדות, לראות כל הזמן את מה שטוב, ולדעת אם זה באמת טוב 
מדוייק
ושיהיה ברור שלא תקין לא אשה מוכה ולא גבר מוכה
היי, מחפשת המלצות למטפלת מינית באיזור ירושלים/בנימין, שעובדת עם כללית
תודה רבה!
לפי ההסכם שלנו הילדים נמצאים שבוע אצלו שבוע אצלי.
בעוד חודש הוא יהיה כמה ימים בחו''ל בגלל העבודה שלו, וזה יוצא בדיוק בזמן שהם אמורים להיות אצלו. הוא ניסה לדחות או להקדים אבל לא הצליח, זה באמת לא תלוי בו. היה אמור להיות כבר במלחמה אבל נדחה...
הוא רוצה שהם יהיו אצל ההורים שלו בזמן הזה, הורים שלא יוכלו לקחת אותם למסגרות כלומר יהיה לילדים חופש אחרי שגם ככה הם לא היו במסגרות כל המלחמה.
אין לי דבר אחד רע להגיד על ההורים שלו, הם מאוד אוהבים את הילדים והילדים אוהבים אותם.
אבל כן הייתי רוצה שאם הוא בחו''ל או לא יכול להיות איתם מאיזו סיבה אז התור יעבור אלי, במיוחד אם הם לא יקחו את הילדים למסגרות.
מה עושים במצב הזה? בהסכם יש התייחסות רק למניעה בגלל סיבה רפואית ולא למניעה בגלל עבודה...
אם אפשר לבקש את זה ממנו..
ואם הוא מתעקש, כנראה לשחרר זה הדבר הנכון.. הוא אבא שלהם כמו שאת אמא שלהם..
ולראות את טובת הילדים.
אם טובת הילדים שיהיו אצלך. תבקשי שיהיו אצלך.
תגידי לו שאת מבינה שזה מצב יוצא דופן ואת יודעת שהוא רוצה בטובתם ולדעתך טובתם זה שישארו אצלך כדי שיכלו ללכת למסגרות.
לא הייתי מכניס כאן שיקול כספי מולו.
תני לו להיות "חייב לך טובה"
כמובן בנעימות
התנגחויות לא יעזרו כנראה
מאז ומתמיד היה לי קשה שם.. בשנים האחרונות ההגעות שלנו ללינה הצטמצמו לפסח וסוכות. בדכ היינו ישנים בקומה למעלה ושם יש שני חדרים.
מורכב לי שם מאד, אח אחד עם אספרגר נמצא בדכ אצל ההורים בחגים.
הבית מבולגן, מוזנח ולא הגייני. שירותים מלוכלכים, מטבח מזונח וכו...
בשנה וחצח האחרונות, אחות של בעלי באה לגור שם עם החבר שלה והבת שלהם בת שנתיים והם השתלטו על הקומה למעלה.
נשאר לנו רק חדר אחד בקומה למטה, שהוא גם הממד, חדר קטן ביותר שיש בן מקום למיטת יחיד ושני מזרונים על הרצפה. בזה עם תכננו שנהיה משפחה של שני הורים ו3 ילדים🤬 בעוד בקומה למעלה יש שני חדרי שינה ובאחד מהם אף אחד לא ישן.
למיותר לציין שהיה זוועה, הילדים קפצו על המזרונים, קפצו מהמיטה למזרונים שברצפה, רבו כי היו צריכים לישון שניים על מזרן אחד. התינוק בכה רוב הלילה ולא מצא את עצמו.
באמצע הלילה אזעקה ונכנסו לממד הזה עוד 6 אנשים פלוס כלב.
סבל
חמותי התפלאה למה לא נשארנו גם שבת אחרי החג פחחחח
אני כועסת. אם כבר הזמנתם אי אפשר לאפשר להיות בחדר הפנוי למעלה? אשכרה הגיסה השתלטה שם אז אי אפשר..
הבית היה סירחון. לא יכלתי לעמוד בזה, רוב החג יצאתי להסתובב בחוץ.
ומרפי כשיצאתי למטלה עם התינוק אחרי דקה שתיים היתה התרעה ואזעקה, ולרוץ לממד 3 קומות למעלה עם תינוק בן שנה וחצי ביידיים.
למחרת החג כשהתעוררתי בבית גילתי דימום והריון שחשבתי שהתחיל נגמר.
רע לי.
איך אפשר להזמין אנשים ולא לאפשר להם תנאים מימנליים של שהות?
איך אפשר להשאיר חדר ריק ולדחוס את כולם לחדר אחד. אני עצבנית. אבל יותר מזה מוצפת ולא מצליחה לחזור לרוגע והשלווה שלי.
למה בכלל הלכתי לשם.. הלכתי כי חשןב לי שלילדים יהיה סבא וסבתא בליל הסדר, אבל החויה היתה זוועה והגוך שלי עדיין מזועזע מזה.