ריקנות לא מוסברת.
ויש לו רצון משלו ושאיפות,
והוא מחפש כל הזמן איך להתמלא.
הוא לא בררן, החור הזה,
וכשאין לו מה לאכול, הוא אוכל אותי.
בדרך כלל אני אוהבת כאב, אבל הכאב הזה קצת גדול עלי.
אני מסתכלת הצידה ומחכה שהוא ייעלם, אבל הוא לא נעלם.
אפילו כשאני עוצמת את העיניים הכי חזק שאני יכולה,
עדיין הוא שם, דורש את שלו.
פעם עוד האמנתי שאפשר למלא אותו בדמיונות ובחלומות ובגברים.
היום אני יודעת מה הוא רוצה, הוא רוצה קורבנות.
אני לא אלימה ולא מסוכנת לציבור,
ולכן בדרך כלל אני מקריבה את עצמי.
מי ומה ישביע את הרעב הזה?
אני לא מדברת על זה עם אף אחד,
כי אני פוחדת שיגידו לי
שהחור הוא בעצם אני.

