עבר עריכה על ידי רעוא. בתאריך כ"ז בניסן תשע"ט 01:04
אדם באמצע החיים רוצה לחזור לשם, לחבק את מה שנשארידעתי שזה יקרה, אפשר לומר. זה אפילו הכרחי להיאלם מול הדבר הזה. אבל גם כל הזמן ידעתי שיהודים לא זוכרים בשקט, הם צועקים (כמו שם, בימין המסילה, בסוף שם. "סליחה!". הזקן מהחנות בירושלים ביקש לצעוק סליחה מול התקרה הקורסת של התאים שבסוף המחנה מימין, על שמחה אימו בעל כרחו. ולא נודע כי באו אל קרבנה).
אוי ווי טאטע.
אדם אחד בוכה על מה. על מה הוא בוכה ריבון כל העולמים. באושוויץ באמת מרגישים את כל העולמים, אבל איפה אתה. ביקשנו לשאול איפה, ולמה לנצח. למה אותנו לנצח. למה זנחת אותנו לנצח.
על מי אנחנו מצווים לבכות. איך, לכל הרוחות. למה הדברים לא נעים אחורה.
הרב אמר במיידנק בצריף האחד שלפני הסוף בעולם התחתון שבסולם העולמות, שעולמן הפנימי היה עולם של קדושה, עולם של נרות שבת, עולם של טהרה. עולם של קדושה הוא אמר. נשות ישראל שאמרת בהן שלא יכבה בלילה נרן, כיבית באש שלך. כחשיכה כאורה בעמקי הבהלה. לא אור כזה ביקשנו שתאיר לנו בו חשכת לילה.
על מה בוכים ריבון כל העולמים. על מה
- לקראת נישואין וזוגיות