ושוב, הדמעות גואות ועולות, והשכל מזועזע, והלב כבר לא יודע איך להכיל,
כל כך הרבה רוע, וכאב, ופחד, ותסכול, וחוסר אונים, ושוב.
וכל פעם שוברת את הלב לרסיסים, הלב שכבר שבור מהפעם הקודמת.
עוד יתומים, ועוד אלמנות, ועוד אנשים שמצטרפים למשפחות השכול. ושוב.
ועוד לוויה, ועוד צער, ועוד מוות. ועוד פצועים, ובית חולים, ושיקום, והלב כבר
מרוסק, ורוצה להתחבר ולכאוב את האחר אבל כבר לא מסוגל להתמודד.
והאוזניים כבר מפחדות להקשיב, שלא ישמעו עוד בשורת איוב, והעיניים כבר
מפחדות לראות כי אין לדעת מה יראו, והם כבר לא מסוגלות להתמלא בדמעות.
והשכל מנסה לשכנע את עצמו שאי אפשר שוב, שלא יכול להיות!!
אבל זה קורה. שוב. ושוב. ושוב.
ורסיסי הלב כבר כל כך שבורים, שלא נראה שהם עוד מסוגלים להתאחות.
ושוב.
אבל יחד עם הלב שמתרסק, האומה מתאחה, ועם כל פיגוע, רסיסי ליבם של כל אחד
ואחת, החרדי, והחילונייה, והימני, והשמאלנית, והדתי, והמתנחלת, והחייל, והשוטרת
מתאחדים
ללב פועם,
שממשיך לפעום,
עם כל הכאב, בכל העוצמות.
גם
כששוב.
