לקרוא בנחת.
ככל שהתהדקה קפיצת שפתיה, וככל שמבוכת השתיקה הפכה נוכחת בין הפוף לכורסה,
כך גברה חרושת מחשבות של אייל. הוא חייב לחלץ את השיחה הזאת, אסור שהיא תסתיים כאן.
אולי יטה אליה אור בהיר?
"ומה הדבר הכי טוב בגיל הזה, בשלב הזה של החיים?"
"בזקנה"? שוב דייקה אותו, היא לא מוותרת.
'"הגמילה מן התלות במחיאות הכפיים" לנוכח מבטו השואל הסבירה:
"אצל צעירים היופי נמצא בחוץ. כולם רואים ומוחאים כפיים, ככל שמתרבות התשואות
מתחשק יותר ויותר להראות. עד שנגמר. כולם חושבים שהיופי תם,
אבל הוא קיים. בפנים,רק הצורך להראות- הוא שנגמר"
אייל חייך. "את זה בדיוק באתי לראות"
"זה עתה הסברתי שאי אפשר לראות" חייכה בחזרה.
אילו היתה יודעת שזו המומחיות שלו, לראות מה שאי אפשר להראות, אולי לא הייתה מחייכת.
"ואיך נגמלים מן הצורך הזה לקבל תשואות"? התעניין בה, בו.
הפעם חשבה, לא ירתה מיד את התשובה
"עם הזמן לומדים שהן מחרישות אוזניים. קשה לשמוע את עצמך מרוב תשואות"
"ובכל זאת כשחסר, כשזקוקים למישהו שיעריך, שימחא כפיים?"
"לומדים למחוא כפיים לעצמנו" הוסיפה "במידה"
התחשק לו למחוא כפיים על התובנה הזו!
כנראה הרגישה ומיהרה להרגיע: "זה שאני מספיק זקנה כדי להבין את זה
לא אומר שאני מספיק זקנה כדי להרגיש את זה".
הנהון הבנה מצדו של אייל אישר שאין כל צורך להכביר מילים על הפער
שבין דיבורים לחיים.
מתוך הספר: לא מפסיקים אהבה באמצע של הרב ליאור אנגלמן.
~~~~
אז השבוע חזרנו לשגרה ב"ה.
שימשיך בחיוב.
סופ"ש נעים.
