לא טוב,
את הדמעות אני מנסה להפוך מנת חלקי כבר הרבה זמן
לא העליתי בדעתי שירדו מצער עולם הזאי
לא מאמין שמעניינות אותי שטויות גשמיות
לא מאמין שאני נכנע לו שוב ושוב
באמת, סתום את הפה
מה כל כך מורכב
הבלבול הזה של
באיזו מדריגה אני נמצא
מצד אחד אני חושב שכל פעם שמדברים על אידאולוגיה של תורה אני שם
מצד שני בבין הזמנים בזבזתי את הזמן
מצד אחד אני מתייחס לאנשים פשוט מדהים
מצד שני אבא ואמא חושבים שפחזתי בדרך ארץ מזמן
מצד אחד ברור שאני צודק
מצד שני, שאבא יטעה?
מצד אחד עשיתי צעד אדיר התרחקתי מכל מה שאני מכיר מהחברים המשפחה היישוב והסביבה
גדלתי, הגעתי לשאיפה אדירה לקדושה
נמצא במדרגות אדירות, יותר מטרסות
מצד שני אם חס וחלילה המשפחה צודקת אם אני אחשוב שאני באמת
"ילד בן חמש עשרה" "קיצויני"
איך אדע אם אני באמת במדרגות האלה או שזה רק בנוכחות סביבה קדושה
איך אשאר שלם גם כשאתחתן
מפחיד אותי כי אמנם הקשר עם אנשים בחוץ הוא מופלא
אבל המשפחה
זה סיפור אחר
יום אחד אשתי תהיה המשפחה
איך אוכל להישאר אליה בהערצה איך אוכל להוקיר לה תודה
להעריך את מה שהיא אומרת באמת
להאמין לה בכל מאודי
לסמוך עליה בעיניים עצומות

כשאני לא יודע אם אני מאמין לעצמי?