שלום לכל גולשי הפורום
רוצה לשתף במשהו שאני חווה ביחסיי עם בעלי ולקבל פרספקטיבה
בעלי בדרך כלל איש מאוד אוהב, כרוך אחריי במידה מסויימת, אוהב כל הזמן להיות יחד בחיבוק ובמגע. במילים ואף מעשים הוא מראה אכפתיות רבה ואהבה. למרות זאת הקשר ביננו קצת בעייתי ובטחוני באהבתו אליי נוטה להתערער הרבה, בעיקר על סמך תחושות שלי שאינו "איתי" באמת, אך לא אפרט כעת
בכל אופן, שאלתי היא כזו;
לעיתים , הוא יכול לענות לי או לדבר אליי בחוסר סבלנות, על אף שעל פניו אין סיבה, הכל ביננו מעולה ואפילו בימים של ליל טבילה וכדומה, ששנינו יודעים שזה יום להתקרב רגשית
כלומר, אם זה היה על רקע של מתח כלשהו ביננו, כעסים וכו', סבבה
אבל אם אנחנו בטוב, כשהסטטוס הוא אוהבים אחד את השני, אז איך? במיוחד שאתה כל כך מדבר על כמה אתה אוהב אותי, וכל כך מבהיר כמה אני חשובה לו וכו'.
העניין הוא שעבורי זה סתירה למה שאתה אומר, זה מערער, זה מרחיק אותי
מילא אם היינו באיזה מצב של כעס או מתח, או אפילו יותר מכך, אם לא בכעס אבל גם לא איזה אהבה גדולה, מובן. אבל אם אתה אוהב אותי כל כך? למה לדבר אלי ככה? איך זה מסתדר?
לא יודעת. לי לא. אני מיד מרגישה חוסר סבלנות אלי, חוסר כבוד, חוסר עניין, חוסר רגש. גם אם זמני.
הוא טוען שאז מה? מה זה סותר??
פשוט לא מתיישב לי ההגיון
שוב, אם היה קורה משהו מעצבן או איזה סיטואציה מלחיצה במיוחד, עדיין מבינה ומדלגת. לא משליכה עלינו. אבל סתם כך??? כי סתם לא היה לו כח או משהו כזה?
ואני אתן דוגמה:
הוא התחיל לעשות מקלחת לילד ביום שישי, הילד התחיל לבכות שהוא רוצה הרבה מים באמבטיה והוא בתגובה כעס עליו ואמר שלא. אז קראתי לו מהמטבח ואמרתי "האמת שאני הבטחתי לו היום הרבה מים" אז הוא עונה לי בטון קצת כועס "אוי אז למה לא אמרת לי לפני שאני מתעצבן, נו באמת"
וזה ממש אחרי יום שהתפייסנו לאחר איזשהו מתח והיינו בטוב
מובן מה שאני מרגישה?? או שזו רק אני ויצאתי מפרופורציה??
רוצה לשתף במשהו שאני חווה ביחסיי עם בעלי ולקבל פרספקטיבה
בעלי בדרך כלל איש מאוד אוהב, כרוך אחריי במידה מסויימת, אוהב כל הזמן להיות יחד בחיבוק ובמגע. במילים ואף מעשים הוא מראה אכפתיות רבה ואהבה. למרות זאת הקשר ביננו קצת בעייתי ובטחוני באהבתו אליי נוטה להתערער הרבה, בעיקר על סמך תחושות שלי שאינו "איתי" באמת, אך לא אפרט כעת
בכל אופן, שאלתי היא כזו;
לעיתים , הוא יכול לענות לי או לדבר אליי בחוסר סבלנות, על אף שעל פניו אין סיבה, הכל ביננו מעולה ואפילו בימים של ליל טבילה וכדומה, ששנינו יודעים שזה יום להתקרב רגשית
כלומר, אם זה היה על רקע של מתח כלשהו ביננו, כעסים וכו', סבבה
אבל אם אנחנו בטוב, כשהסטטוס הוא אוהבים אחד את השני, אז איך? במיוחד שאתה כל כך מדבר על כמה אתה אוהב אותי, וכל כך מבהיר כמה אני חשובה לו וכו'.
העניין הוא שעבורי זה סתירה למה שאתה אומר, זה מערער, זה מרחיק אותי
מילא אם היינו באיזה מצב של כעס או מתח, או אפילו יותר מכך, אם לא בכעס אבל גם לא איזה אהבה גדולה, מובן. אבל אם אתה אוהב אותי כל כך? למה לדבר אלי ככה? איך זה מסתדר?
לא יודעת. לי לא. אני מיד מרגישה חוסר סבלנות אלי, חוסר כבוד, חוסר עניין, חוסר רגש. גם אם זמני.
הוא טוען שאז מה? מה זה סותר??
פשוט לא מתיישב לי ההגיון
שוב, אם היה קורה משהו מעצבן או איזה סיטואציה מלחיצה במיוחד, עדיין מבינה ומדלגת. לא משליכה עלינו. אבל סתם כך??? כי סתם לא היה לו כח או משהו כזה?
ואני אתן דוגמה:
הוא התחיל לעשות מקלחת לילד ביום שישי, הילד התחיל לבכות שהוא רוצה הרבה מים באמבטיה והוא בתגובה כעס עליו ואמר שלא. אז קראתי לו מהמטבח ואמרתי "האמת שאני הבטחתי לו היום הרבה מים" אז הוא עונה לי בטון קצת כועס "אוי אז למה לא אמרת לי לפני שאני מתעצבן, נו באמת"
וזה ממש אחרי יום שהתפייסנו לאחר איזשהו מתח והיינו בטוב
מובן מה שאני מרגישה?? או שזו רק אני ויצאתי מפרופורציה??
