ושוב מחר לחזור ולשים עלי את המסכה של 'גם אני סבבה כמוכן והכל תותים'
ושוב להדביק את החיוך הענק שכל כך מנותק מהעיניים העצובות אבל מכסה עליהן עד שלא רואים שום טיפת אמת שיש בהן שיכולה להסגיר את מה שקורה לי בלב.
אפילו אני כבר לא יודעת להסביר מה קורה שם. מרגיש שלי שהעולם שלי בנוי מעיר קטנה עם בקתות קטנות. כל בקתה תחום אחר. אחת משפחה, השניה חברות, השלישית לימודים, הרביעית אמונה בקב"ה ועוד ועוד.
ואני מסתכלת על כולם מלמעלה ולא מצליחה להגן מפני האוייבים שבאים ותוקפים בית אחר בית, בקתה אחר בקתה. מפרקים אותה לגמרי. הורסים כל דבר בנוי שהיה שם.
ואני מנסה לתקן את ההרס, אבל הוא קורה בתכיפות רבה כל כך ככה שבסוף הרוב נשאר הרוס.
ואני מסתכלת על האוייבים. שהם לא אחרים ממני. הם עצמי. חלק ממני.
לא סתם פעם אמרתי שאני מרגישה שיש לי מנגנון של הרס עצמי בלב. הנה אני רואה אותו בפעולה מול העיניים שלי.
מטומטמת.
הורסת לעצמך הכל, כל דבר שאת בונה ישר את מפרקת. תפסיקי לפרק. תתחילי להלחם ולהגן על מה שכבר בנוי. גם את לא מבינה מה קורה ומי נגד מי.
תפסיקי להרוס לעצמך.

הסיבה שכמעט ריק בחצי מהפורומים פה זה כי הייתי בתקופת הקורונה שפשוט היה פה מפוצץ ועכשיו זה רגיל? 

כעעען כען