שלום, אני חדשה בפורומים באופן כללי, וכאן בפרט.
הייתי בהריון, תאומים. מאד רצוי.
שנה שלמה ניסינו עד שנקלטתי סופסוף, רגע לפני שניגשנו לבדוק האם יש צורך בטיפולים.
היינו כל כך מאושרים!
גילינו שאלו תאומים ואחרי שהתגברנו על החרדה הראשונית, היינו פשוט בעננים. בסקירה הראשונה אמרו לנו שאלו בנים.
זה היה הריון קצת מורכב. הם היו באותה השיליה ואפילו שהיתה מחיצה בינהם, היו חששות מפני בעיות שונות. היינו במעקב צמוד.
בשבוע 18 יצאתי לשמירת הריון עקב צוואר רחם דינאמי.
ואז, בערב פסח, התחילו לי כאבי בטן- לא משהו יוצא דופן, כאבים קלים. נחתי המון.
אחר כך התארגנתי לליל הסדר, עמדתי להתלבש, ופתאום- ירידת מים. 10 דקות לפני ארוחת החג.
בשבוע 18.
אמבולנס, בדיקת רופא, פתיחה 4. אחד כבר ממש נכנס לתעלת הלידה.
הכניסו אותי לחדר במחלקת נשים, נתנו ציטוטק מתחת ללשון להגברת הצירים ומשכך כאבים ואנטיביוטיקה לווריד.
לא לקח להם הרבה זמן. תוך שעה הם כבר היו בחוץ. לא היה להם סיכוי לשרוד.
אחר כך לקחו אותי לגרדה כדי להוציא את השיליה.
לפחות ישנתי טוב...
וזהו, עכשיו אני שלושה שבועות אחרי, חזרתי בשבוע שעבר לעבודה.
אבל הנפש מדממת.
אני כל כך כאובה.
ובעלי המדהים, גם הוא כאוב, זו הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה ממש.
אנחנו אחד בשביל השני, אבל כל כך קשה.
כל כך חשוך לנו. כל כך כואב לנו.
רציתי רק לפרוק קצת.
אני מתפללת להיקלט שוב במהרה, ושבע"ה יהיו לנו בשורות טובות בקרוב.
