להיכנס בדלת ולהיזכר.
לפני חצי שנה, כולה היתה מלאה במודעות אבל.
על המדף תמונות זיכרון.
לשבת על הספה ולהיזכר
בהמון הכיסאות הנמוכים שהונחו שם,
בהמון האנשים שבאו לנחם.
להיזכר בשולחן במטבח שהיה מלא באוכל
ושתיה מכל הסוגים,
בשולחן שהיה בצד,
עם הנר נשמה עליו.
לראות את המטפחת הזאת
על הראש שלה,
שמחזירה אותי להלוויה.
הסרט רץ בראש-
כשמטפחת שלה כמעט נופלת מחיבוקים
והיא בוכה ואומרת- 'לא ידענו, לא ידענו'.
לשמוע את אותו הדיבור שלה שמתנגן לי באוזן
את אותו דיבור מהימים של השבעה,
דיבור שמעלה זיכרונות מאותו האיש שלה,
שכבר,
אינו.
הדמות האבהית שחסרה ככ.
לראות את הילדות הקטנות ערות בשעות לא שעות
במקום שמישהו יתפנה לקלח אותן ולהשכיב לישון.
ומרים.
מרים שמראה ככ הרבה חוזק וחוסן.
להיזכר בה יושבת בחדר,
מקבלת את כל הצומי שבעולם
ומראה לנו שהיא אותו אדם שהיתה
ולא מוכנה לחשוף לנו את הכאב והחוסר הגדול שבפנים.
איך שבפורים היא הסתגרה בחדר של שירה
כמה שעות ולא רצתה לדבר עם אף אחד,
היא לא רצתה להראות את החולשה שלה,
את המקום הלא בטוח ויציב אצלה.
פתאום חופשות ארוכות לה מידי.
היא מחפשת לברוח לשגרה,
כי החוסר שגרה מחזק את ההרגשה של החוסר,
של האובדן.
ואני רוצה רק לחבק ולפתוח אותה אבל שומרת מרחק,
ומהווה לה מעגל חברתי שתוכל לברוח אליו.
בית.
שמציף בי ככ הרבה זיכרונות,
כל רהיט, כל חפץ, כל פריט.
הלוואי שכל זה רק סיוט וכולנו נתעורר ממנו בקרוב.
זה לא מגיע להם.
זה לא מגיע.
זה לא.
זה--