וסאו היה מחייך וממתיק על הרוח ההומה והברזל החומה.
כשהרוח הייתה בוכה לה לפנות ערב הוא היה פורש את ידיו מעלה ולוחש על הזבים והמצורעים, האילמים ומוכי הגפה.
והילדים היו מפנים לו יראת כבוד, נותנים לידיו לפתוח ולעיניו לבקש בתחינה.
כשהיו באים זקנים ללעוס לו באוזנו דבריהם, היה מביט בהם, ויודע שאין בהם כי הם משלהם, והוא יש בו משלו, וכשם שהרוח נושבת משלה, ככה אין ליבו נפתח אליו אלא משלו. הוא רגל את לשונו לשחוק, לשיר זמירות שאין בהם פחד. לגלגל חלוקי נחל בקערה וליצור מהם רפואות ותקוות.
נותן לאישה שבנה טרם חזר מן היער ודעתה שורפת אותה,
לזקן שחלם חשיכה גדולה, יחד עם עוני ומחסור, לילד שפגע אותו נחש. לילדה שהכה אותה ילד.
הוא גם ראה את הרוח הגדולה, סאו. לבדה על ההר.
את המים השקטים ואת החול.
הוא ידע גם לספר שאין בעולם הזה עוד ימים ושנים אלא רק הרגע הזה ואין בלתו, וחוזר חלילה רק הרגע הזה ואין בלתו כמו נביעה שוטפת ותכולה. מזככת את הקודמות ופותחת לבאות.
סאו היה בודד לפעמים. פס הירח גילה לו סודותיו, אבל לא שטף את כאבו. לוחות הכוכבים לימדו פתחו לו עיניו, אבל לא החזירו את סבו. דומם היה בוחש בתערובות הצמחים, זה למינקת וזה לילוד, זה לאבל וזה לבעל-חמה, ולו עצמו היה שר.
סאו סאן,
סאו איטו סאן,
סל מה נם סוויטו סאן.
סאו קטן,
סאו פתיל קטן,
אש יאיר, לרוח הקטן


