מאותו התאריך, לפני כמה שנים.
זה כואב, התחביב הזה.
לפעמים זה משמח,
לפעמים מבכי,
ולפעמים סתם,
גורם לרצות לתת לעצמי חיבוק
כי אף אחד לא היה אז
שיתן לי חיבוק
אז היום
לפני שלוש שנים
"
יש צורך לבני האדם, להוציא דברים מהלב, מהגוף.
אבל לא תמיד אנחנו יודעים מתי נכון, ואם בכלל נכון.
ואם כבר מוציאים, אז לא את הדברים החשובים. תמיד יש את השיחה הזו, שתיכננת כל כך הרבה זמן, ויש רגע של שתיקה והכל עומד לך מסודר בפה, רק צריך לפתוח את הפה- ולדבר.
ואת מנסה, ופותחת את הפה, ולא יוצא קול.
ואת מבינה שכנראה את הדבר הזה את לא צריכה לומר, למרות שיש בך צורך עז להוציא אותו, לספר עליו.
ואז שוב את מגלה, שכל. הדברים שלא אמרת, הם אלה שיושבים לך על פינה בלב. ודוקרים ומועכים וכואבים.
ואת מגלה, שעם הזמן זה נאגר ונאגר, אחד על גבי השני. וכבר אין מקום. אז את מרוקנת הכל, את כל השטויות והשמחה וסתם, הדיבורים של הכיף. ולא נשאר כלום ואת נשארת את, והמחשבות וההרהורים, וכל הדברים שנשארו בלב, ולא יצאו.
ואת מבינה, שזהו. זה מה שנשאר בך, כאב ועצב.
ואת כבר לא יודעת אם יש לך תקווה, ואם את לא אבודה.
"

