מאמר שחבר שלי כתב על יום העצמאות:
סליחה על האיחור בפירסום
ב"ה א' אייר התשע"ט.
משל לזוג. אב ואם שלא זכו לפרי בטן. שנים ארוכות של סבל עברו עליהם, נסיעות תכופות חוזרות ונשנות למומחים מכל העולם בתקווה שאחד מהם יוכל לעזור והם יזכו לבן. תפילות בלי סוף, בכי תמרורים לה' יתברך שישמע לקול זעקתם וישלח להם ילד. צומות, נסיעות לקברי צדיקים בבקשה אחת, "ריבונו של עולם, זכה אותנו בפרי בטן!" אבל שום דבר לא עוזר, עוד מומחה מרים ידיים בייאוש עוד בדיקה עם תוצאות מאכזבות. ממש קשה לתאר את הסבל של אותם בני הזוג, כגודל הציפייה כך גודל האכזבה.
אך פתאום, מבלי להודיע מראש הגיע היום ששפך אור ושמחה לחייהם, האם נכנסה להריון ולאחר תשעה חודשים נולד הילד, קטן וחמוד. בני הזוג שכבר כמעט התייאשו וכבר כמעט אזלה אמונתם שמחו שמחה אדירה! שמחה מרקיעה שחקים. הם הודו לה' יתברך שכנגד כל הסיכויים בסוף שלח להם ילד.
עוברות השנים והילד גודל, ילד יפה תואר חזק ואמיץ החמוד ביותר מכל הילדים בגן. ההורים מפתחים אותו ונותנים לו את הכול, הוא כל חייהם.
ילד הגן, כבר עלה לכיתה א', גופו גדל הוא חזק יותר מבני גילו. אבל עם הזמן ההורים שמים לב שהילד מתנהג קצת מוזר, כאילו הוא נלחם בהם. הוא אינו נענה לבקשתם ואף מתחצף, פוגע ומשמיץ אותם. ההורים מופתעים! "איך קרא לנו דבר כזה?? נתנו לו הכול!!" המצב מתדרדר, הילד שובר דברים בבית, מכה את בני כיתתו וההורים שעד לפני כמה שנים בכו מהתרגשות שבא ילד לעולם די מתוסכלים ממנו ולא יודעים מה לעשות. יום אחד לוקחים ההורים את בנם לבדיקה רפואית שלרוע המזל מצביעה שהילד אוטיסט, הוא אינו מודע למעשיו, מצד אחד הוא אמיץ ובעל כוח ומצד שני הוא מסוכן, אין לו שכל בראש, הוא לא שולט בעצמו ועלול להשתמש בכוחו לדברים איומים, לפעמים הוא נחמד, מאיר פנים ועוזר בבית ולפעמים הפוך לגמרי, המציאות לא מבוקרת ומסוכנת. לרגע הוא כאחד הילדים מציית להוריו שומר על כללי הבית ולרגע הוא הופך תוקפני והרסני.
לסמוך עליו?? מאוד קשה. להשאירו לבד בבית?? בחיים לא.
לחשוב שהוא נורמאלי?? להאמין שיסתדר לבד?? רק יפגע בו, בהורים ובבית.
להודות לה' שהוא נולד?? ודאי מקרב הלב! הודאה עצומה! אין שמחה כביאתו לעולם!!
לטפל בו!! ללוות אותו בהשגחה צמודה בשבע עיניים!! להדריך אותו כיצד לנהוג, מתי להשתמש בכוחו ומתי לא, מתי לדבר ומתי לשתוק. ללמדו את תורת האב מנהגיו ותפיסת עולמו, להתפלל לה' יום יום להצלחתו ולתיקונו, שיהיה ילד טוב, שינהג כראוי ושיוביל את חינוך ההורים לדורות הבאים.
לצערנו הילד האוטיסט הוא משל למדינת ישראל, עם הקצנה כזאת או אחרת אבל זו המציאות.
בואו רגע נחזור להתחלה. אין איך לתאר את השמחה, הוקמה מדינה לעם ישראל אחרי כל כך הרבה שנות גלות. אבותינו ואבות אבותינו לא חלמו שיקרא דבר כזה, אחרי כל כך הרבה שנים של סבל שרצחו בנו, הרגו מיליונים מעמנו, השפילו אותנו, עינו והתעללו בנו, אחרי שנרמסנו תחת שלטון זר. והנה יום אחד זה קרה בסייעתא דשמיא עצומה, עם ישראל חי בארץ ישראל עם שלטון ישראל! אנחנו קובעים את החוקים, ויש לנו צבא שאיתו אפשר לעשות ככל העולה על רוחנו.
שנים אח"כ, ה' באייר, יום העצמאות הישראלי, אושר ללא גבול, חגיגות, ריקודים, טקסים, הופעות וזיקוקים. דגלים מונפים בכל חור ומה לא, הציונות הדתית מחייכת מאוזן לאוזן ומה לא, מזקני הרבנים עד אחרוני הילדים זבי החוטם. הכול טוב ויפה, אבל יש בעיה קטנה שמתעוררת.
"זהו" צועקת סבתא פולנייה מתוך הקהל בחיוך "הגענו למנוחה ולנחלה! לדומם מנועים, לא צריך עוד כלום!! אין לאן להתקדם! הרי יש לנו מדינה! ולזה שאפנו וקיונו כל השנים, והנה זה בא!"
ריגשת אותי סבתל'ה, אין ספק, אני לגמרי שותף בשמחתך אך באתי לשתף אותך במספר נתונים, מחוץ לחלון ביתך בימים אלה שורקים טילים שמושלכים עלינו על ידי החמאס. החמאס ממוקם בתוך חבל ארץ מקסים שנקרא "גוש קטיף" שנלקח באכזריות על ידי מדינת ישראל, תוך שנזרקות מאות משפחות מביתם ללא סיבה ונותרות ללא בית. שם, ממש שם מתפרס ארגון הטרור החמאס, שכיום הוא המאיים ביותר על מדינת ישראל ומשם משליך עלינו טילים בימים אלה. לאחר שהטילים מגיעים
ב"ה
עד המרכז והורגים ופוצעים את אנשינו. מדינת ישראל בעלת כוח אווירי אדיר חותרת לכמה שיותר הפסקות אש, שחלילה לא יהרגו יותר מדי "חפים מפשע" אנחנו הרי הצבא המוסרי ביותר בעולם.
נמשיך, מחבל פלסטינאי יוצא מהבית לרצוח יהודים, יורה פה יורה שם, ממשיך, קצת דורס, עוד יורה, נתפס. החיילים מפחדים לירות כדי שלא להיכנס לכלא, אז רק במקרה הטוב הוא נהרג בטעות ואז מתרצים מלא תירוצים לחפות על החייל ההורג. במקרה הפחות טוב, מנטרלים אותו תוך ששומרים עליו בחיים, כי כנראה אין חשש ממשי לסכנת חיי אדם, מגיע אמבולנס מטפל בו נהדר והמחבל נלקח לכלא לתנאים טובים ולשלום. בקיצור לרצוח יהודים בארץ, עבודה קלה ומשתלמת.
הבנייה הלא חוקית במגזר הערבי משתוללת באין פוצה פה ומצפצף, בעוד שכל יציקת בטון ביו"ש מזעיקה את "הפריץ" – המנהל האזרחי, שמורה מיידית לפרק את הבית וגם את זה שלידו.
הבג"ץ – מערכת המשפט הממשלתית שמנהלת את חיינו בשם הדמוקרטיה והחופש, מערכת ששייכת למדינה ומושחתת מתחילתה ועד סופה. בנוסף לגוש קטיף לא חסר עוד ישובים שגם הם פונו בהוראת בג"ץ, שעשה הכול כדי שהערבי המסכן שטוען בעלות על הקרקע יוכל לישון בשקט בלי הרגשה שיהודים מחללים את אדמות אבותיו.
מבחינה דתית, מחללים ורומסים את כל הקדוש לנו – כותל, הר הבית, ארץ ישראל, קדושת המשפחה, כופים עלינו לקבל את התרבות החילונית האדירה שהולכת וגוברת מיום ליום, צעקות "הדתה" נשמעות מכל עבר, בעוד שדוחפים לנו שלטי חוצות של תועבה ופריצות על כל כביש ראשי.
אך סבתא סבתא הלוואי וגם אני הייתי יכול לשמוח שמחה תמימה כזאת, כמוך. הלוואי וגם בליבי תהיה הרגשה שהגענו לקו הסיום, אבל לצערי אני מסתובב פותח את עיני ורואה שיש עוד הרבה מה לתקן, יש עוד המון מה לדרוש, אני מביט למעלה מלא תחנונים שנגיע כבר לימים שבאמת נוכל לצעוק "זהו!" אבל כרגע צריך לחמם מנועים ולתת פול גז ובסוף, רק בסוף אחרי שנעבור דרך ארוכה ומייגעת ונגיע לקו הסיום האמתי, אז נוכל להתענג על הגאולה השלמה.
קצת על הגאולה. הגאולה מתחלקת לשניים – גאולה גשמית וגאולה רוחנית. וכאן נכנס הילד האוטיסט, לגאולה הגשמית זכינו ללא עוררין, אנחנו ביד עצמנו, אנו מובילים כמעט בכל נושא. יש לנו מדינה חזקה ומתפתחת, יש לנו צבא אדיר שמסוגל לעשות כמעט הכול. אני מאמין שכל זה הישג אדיר!!! ההורים ציפו שנים שיוולד ילד והנה הוא נולד, אין שמחה מזו!
אני מדגיש, אני חושב שיש להודות לריבונו של עולם הודאה עצומה על המתנה שנתן לנו, אבל חשוב לזכור כי כל זה גשמי! כוח אדיר, שפע של גשם, אוכל ותבואה, זה מטורף!! אבל זה גשמי, גשמי פירושו לא רוחני. מטרתנו היא, שילוב בין חומר לרוח – ניתוב החומר על ידי הרוח, אבל כרגע אנחנו במציאות חסרה. והמציאות מוכיחה שהכוח הגשמי יגדל ויגדל וכשהילד גודל על ידי ברכת אלוקים, אבריו הופכים ענקיים! ידיו שריריות, וללא מוח בריא או משהו אחר שייתן הוראות לגופו כיצד לפעול הוא עלול להרוג את שני הוריו ולשרוף את ביתם!! כמה מזעזע שזה נשמע, למדינת ישראל יש כוח אדיר שמתפתח על ידי ברכת אלוקים! ומה עם הרוח?? תפקידנו העיקרי היום כחלק מגאולת ישראל הוא להכניס רוח למדינה! ומהר! כי המציאות עלולה להיות הרסנית עד למצב של השמדה עצמית ח"ו. הקב"ה מחכה שנתעורר ונבין כבר שחומר ללא רוח לא מועיל ואף עלול להיות מזיק! אל לנו להסתפק במועט ולחכות שיקרה נס, ברור שללא סייעתא דשמיא שום רוח לא תיכנס, אבל ההשתדלות שלנו מוכרחת. אבא טוב ואמיתי, עם כל הכאב היה תופס את בנו בשני ידיו, את מתנת האלוקים היקרה שקיבל, שומר עליו שלא יזיק, שלא יפרוץ החוצה לכביש הסואן, הרי הוא לא חושב, הוא מסוגל להכל, גם לפגוע בעצמו! אבא טוב ישב עם בנו בבית ויתחיל לאט לאט ללמדו א', ב', תורה ומשנה, מה עושים ומה לא עושים, אח"כ יציב לו יעדים ברורים, יעדכן אותו במיטב האידאולוגיות ויסביר לו שיש אחד למעלה ששולט בכולנו שלולי הקב"ה הוא לא היה קיים. ולאחר שבנו החזק, יפה התואר, מלא יראת שמיים, מלא תורה, אידאולוגיה יהודית, מאובזר בשכל ישר אמיתי וחותך! לאחר שהילד משלב בתוכו חומר ורוח יחד, לאחר שהרוח שולטת בחומר ומנתבת אותו כרצונה, יפרוץ הילד כרוח סערה מדלת הבית, ויתחיל להשתמש בכוחו האדיר למען הטוב המוחלט בלבד. רק לאחר שאנו נמקד את כל כוחותינו להכניס רוח במדינת ישראל, כל אחד ממקומו, שכולם יפעלו למען אותה מטרה, רק אז נוכל לסמוך עליה בעיניים עצומות ולהאמין שהיא פועלת לטובתנו.
ב"ה
והרוח לא תבוא לבד. אולם הכנסת חנוק!! לא יעזור לפתוח חלון או לעשות חורים בתקרה, צריך פשוט להיכנס לפעולה, לקרוע את השמיים בתפילתנו ולשנות את המציאות במעשינו.
חומר גדול ככל שיהיה, עלול להישרף, להיעלם, או להיגמר!
רוח אף אחד לא מנצח! ובמיוחד לא את רוחו של עם ה'.
תבינו, הדגלים מתנפנפים נהדר כבר שנים, ההרקדות והטקסים ימשיכו לנצח, השאלה היא האם יום אחד נזכה להודות על דבר שלם באמת! די מטופש להגיע עד חצי הדרך ושם לעצור, מבלי להסתכל ולו מטר אחד קדימה, הקב"ה מצפה שנתפוס את עצמינו בידיים ונרוץ בכל כוחנו, לגאולה השלמה. אין שום כוונה לזלזל ביום העצמאות, הוא יום הודאה לקב"ה על מתנה שקיבלנו, אני שותף להודאה הזאת וחושב שהיא נצרכת, כי כפוי טובה אסור להיות, אני בא להעלות את מודעות הציבור לכך שיש חלק ב' והוא הרוח, כרגע אין רוח ולא יעזור שום מאוורר.
אם כל מי שקרא דפים אלו, ממלכתי או כהניסט, ימני או שמאלני. יהרהר על דברי תוך כדי שהוא מנקה את רשת המנגל במוצאי יום העצמאות ויגיע לתובנה או שניים מתוך דברי ויחליט לגייס את עצמו לקירוב הגאולה על ידי הבאת הרוח לעם ישראל, והיה זה שכרי.
עוז יצחק נמיר (16). ישיבת חרשה.
