ואני אלך לישון אצלה ובבוקר אצטרך לצאת מהמיטה בכח והלב שלי ידפוק חזק בום בום בום בום והכל יתנקז לעיניים. ואני אסע. וכל הנסיעה אנסה להצליח לנשום. ואני אגיע לקבר. ושם לא יודעת מה יהיה
ואז אני אהיה מוכרחה להוריד את החולצה הקרועה וללבוש שמלה. ולרקוד ולחייך למצלמה כי אף אחד לא שאל אם לילדה הזאת שיושבת בפינה של השולחן ובוכה בשקט כואב, ואף אחד לא ידע שביום הזה נשמעה צרחה בתוך חדר ילדים והעולם מת שם. והילדה הזאת שיושבת בפינה רואה את כולם רוקדים במטושטש מבעד ללב הנקרע. ואולי יגשו אליה ויקראו לה לרקוד ואיך היא תוכל, איך תוכל, לרקוד שבאוזנייה מצלצלות צרחות קורעות לב של אמא אחת עם מיליון חברות שמחבקת גופה וזועקת "קח את הפיקדון אבא, קח"