יצא ארוך, ואני מרגישה שממש קיצרתי חח... לידה זה חוויה עמוסה כל כך , תמיד יש מה להוסיף.
שבוע 40+6, מגיעה למעקב הריון עודף, הרופא אומר שהכל תקין ושולח אותי ללכת למחרת לחדר לידה. למה? ככה, כי מחר אני שבוע 41. לא ברור לי מה הוא רוצה ממני, בהריון הקודם לא אמרו לי דבר כזה ובכל אופן מבחינתי מותר למשוך עד 42. בגדול מחליטה להמשיך במעקב הריון עודף כרגיל ולהתעלם ממה שהוא אמר, אבל אני לא כל כך שלימה עם זה...
יום חמישי, שבוע 41+0. הבת הגדולה (בת שנתיים) מתעוררת ב6, אני הולכת אליה וכשאני מחבקת אותה אני מרגישה שאולי היה לי ציר. (התקשויות היו לי כבר לפחות חודש, הכוונה שהפעם עם ההתקשות כבר אולי היה קצת כאב). בעלי יוצא לתפילה ב7, שוב יש לי התקשות וקצת כואבת לי הבטן ואני כבר צוחקת על עצמי ואומרת לבעלי שמרוב שאני רוצה ללדת אני מדמיינת שכל כאב בטן זה צירים. בינתיים כשהוא בתפילה אני מארגנת את הגדולה למעון ותוך כדי שוב צירים- כשהוא חוזר מהתפילה אני כבר בטוחה שזה צירים אבל מרווח- כל עשרים דקות בערך. מנסה לא להתלהב מדי כדי לא להתאכזב, הרי צירים יכולים להתחיל ולהפסיק. בשמונה וחצי מורידה את הגדולה במעון, וחוזרת הביתה להכין לעצמי ארוחת בוקר. מבינה שכך או כך אני לא הולכת ללימודים היום, גם אם אני לא יולדת, אני לא מתכוונת להתמודד עם צירים בכיתה... תוך כדי שאני מכינה לעצמי אוכל, אני כבר ממש מתרגשת שזה סוף סוף קורה למרות שאני אומרת לעצמי שזה לא בהכרח ימשיך, ומתקשרת לאמא שלי שגם מתרגשת שסוף סוף קורה משהו ומתחילה להלחיץ אותי שלידה שניה יכולה להיות מאוד מהירה וצריך לצאת כבר לבית חולים. אני מזכירה לה שהלידה השניה שלה היתה פחות או יותר כמו כל הלידות- מעל 24 שעות, אבל מסכימה להתחיל לארוז כבר גם לשבת כי אנחנו כמעט שעה נסיעה מהבית חולים אז מקסימום אם הצירים ייפסקו לפחות נסע אליהם ונהיה קרובים יותר לבית חולים ונשאר כבר עד מוצ"ש. בהמלצתה אני מתחילה לתזמן את הצירים באופן מסודר ואני רואה שהצירים כבר כל 5-10 דקות. הצירים כבר יותר חזקים, כל פעם שיש ציר אני רצה לבעלי שילחץ לי על הגב ואז חוזרת להתנהל כרגיל. מסיימת לאכול ארוחת בוקר ומתחילה לארוז לנו מזוודה לסוף השבוע. לוקח המון המון זמן לארוז כי אני מתרגשת ולא כל כך בטוחה איפה אהיה בשבת ולכן מתלבטת על כל דבר אם צריך לקחת ואם כן- במזוודה המשפחתית או בתיק לידה? בנוסף לזה הצירים מתחזקים ומצטופפים וכל פעם קוטעים לי את חוט המחשבה... סוף סוף ארוזים, לוקחים סנדוויצ'ים ונשנושים לחדר לידה, הצירים כואבים מאוד ומגיעים כבר כל 3-5 דקות. מתלבטים מה לעשות עם הגדולה, לכאורה הכי נח לקחת אותה איתנו וחמותי תיקח אותה מאיתנו בירושלים, אבל אני קצת חוששת לקחת אותה, חוששת בעיקר שנעצור בצד בגלל הצירים ונצטרך גם לדאוג לה, מעדיפה להשאיר אותה במקום בטוח ולהתרכז בלידה. חמותי המדהימה מסכימה בלי בעיה בכלל להגיע לאסוף אותה בסוף היום (שעה וחצי נסיעה כל כיוון) וסוף סוף ב11 אנחנו יוצאים מהבית. שמים ווייז, 48 דקות עד בית החולים. בהתחלה בעלי מנסה ללחוץ לי על הגב בציר אבל הוא לא באמת יכול לנהוג ככה אז אני לבד בצירים, לא יודעת מה לעשות עם עצמי. מחשבת שאם יד לי ציר כל חמש דקות, זה בסך הכל אומר שאתמודד עם 10 צירים ונהיה בבית החולים! המחשבה מאוד מעודדת אותי, עשר זה מספר סופי לחלוטין. הצירים ממש מתחזזקים, וכדי שיהיה לי אומדן כל פעם מתי הציר לקראת סיום, אני מתחילה לספור עם תחילת הציר ורואה שבערך ב20 זה הכי כואב ובחמישים נגמר. בערך באמצע הדרך אני מתקשרת לאמא שלי ומעדכנת שלפי וייז אנחנו נגיע ב12:07. היא שואלת מתי להגיע ואני מציעה שתחכה שנגיע לבית חולים ונעדכן אותה- אני לא רוצה שהיא סתם תתייבש איתנו שעות. היא אומרת שמקסימום היא תביא ספר, היא לא רוצה לפספס את הלידה.
אני ממש כאובה, אומרת לבעלי שאני בטוחה שאני בלידה ואני לפחות פתיחה שש (הפתיחה בה לקחתי אפידורל בלידה הקודמת) ובשיא הציר מחליפה את הספירה בשירת "אפידורל אפידורל" 
הצירים נהיים ארוכים יותר, אני מגיעה בספירה ל50 ובוכה לבעלי שאני כבר ב50, למה זה לא עובר??
בערך 10 דקות מהבי"ח אני כבר מתחילה להרגיש לחץ ובאיזשהו שלב גם מתחילה ללחוץ. בעלי כבר בלחץ, נוסע בנתיב תחב"צ לחסוך כמה דקות אבל אין הרבה מה לעשות מעבר לזה. שואל אם לעצור בצד להזמין אמבולנס, אבל אנחנו כבר די קרובים ומניחים שיותר מהר כבר לסוע לבד. בעלי צופר לכל רכב בדרך בערך וסוף סוף אנחנו מגיעים למיון יולדות שזה כניסה נפרדת. נעצרים מול הכניסה, בעלי עוזר לי לצאת ומשאיר את הדלת פתוחה, ניגשים לפקידת קבלה (יש זוג חסידים בקבלה, לא יודעם אם הם נתנו לנו לעקוף או שכבר סיימו...) אני מגמגמת לבעלי איפה תעודת הזהות שלי בתוך התיק, הפקידה רואה כמה אני כאובה ושולחת אותי להיכנס כבר הלאה לטריאז', אני תמחילה ללכת אבל כנראה כואב לי מדי כי התחלתי לזחול על הרצפה (חחח פאדיחות), החסיד אומר לבעלי לבוא לעזור לי וסוגר לנו את הדלת לאוטו... בעלי מגיע ועוזר לי לקום, מתקדמים איזה חמש צעדים לטריאז' והכל שם ריק לחלוטין... אני עומדת שם, מחובקת עם איזה דלת ופשוט לוחצת... עוברת שם אשת צוות ואני אומרת לה שנראלי שאני בצירי לחץ אבל היא מהנהנת ולא נראה שמגיבה יותר מדי אבל די מהר מגיעה מיילדת שנותת לי יד, שולחת את בעלי להנפיק את המדבקות ולוקחת אותי לחדר לידה. שם היא מביאה לי חלוק ואומרת לי לשים ולעלות על המיטה והולכת. אני כנראה הייתי בין צירים אם הצלחתי... אני עולה על המיטה, נעמדת בעמידת שש ומחבקת את הכרית ושוב... לוחצת 
מנסה לקרוא למיילדת אבל אין תגובה..כנראה לא עובר הרבה זמן אבל אין לי תחושת זמן בכלל, נכנסת מיילדת ושואלת איפה המדבקות שלי, אני בוכה לה שהרגע הגעתי, בקושי מצליחה לומר לה איך קוראים לי, היא שואלת אם עשיתי מוניטור וגם על זה עונה שהרגע הגעתי... אומרת לה שיש לי GBS ואני רוצה אפידורל והיא אומרת לי את מה שאני גם בעצמי יודעת- שאין זמן אני לוחצת והיא אומרת לי "לא ללחוץ! לא ללחוץ!" מבקשת שאחכה שתשים כפפות, היא שמה ופוקעת לי את המים ואני מתחילה ללחוץ באישורה, עדיין על שש. מגיעה גם עוד מיילדת והן מעודדות אותי שהראש כבר פה בזמן שאני בוכה שכואב לי (והן אומרות לי שזה בגללש אני בלידה חח) ולוחצת. מתישהו בעלי מגיע עם המדבקות ומתקשר לאמא שלי שתקועה בפקק לומר לה שהיא מפספסת את הלידה... המיילדת אומרת ששום לידה לא שווה את החיים שלה ואני אומרת "כן, תגיד לה שתיסע בזהירות". באיזשהו שלב אני נזכרת בשמן שקדים אבל המיילדת אומרת שלא צריך (אולי יכולנו למנוע קרעים? לא יודעת...) ובערך 10 דקות אחרי שנכנסתי לחדר לידה מצטרפת אלינו הנסיכה המהממת הקטנה שלנו, ששוקלת בערך 3.700 קילו, המיילת מעביר לי אותה מיד ועוזרת לי להתהפך וזה פשוט מדהים וכל כך יותר מוצלח מהלידה הקודמת... אח"כ בכמה לחיצות הוצאנו את השיליה וגם מגיע רופא ממש נחמד לתפור אותי, ומדבר איתנו תוך כדי (מתישהו בין לידת השיליה ותפירת הקרעים אמא שלי מגיעה, והיא מחזיקה לי את היד כל הזמן של התפירה שזה היה לי ממש נצרך, בעיקר כי פחדתי, זה לא כזה כאב). אני גם מניקה את הנסיכה בחדר לידה ומספיקה להתקלח לפני שעולים למחלקה, שם אני מבקשת אפס הפרדה ומקבלת ביות מלא אחרי כמה שעות של טיפול בתינוקיה ואנחנו יותר לא נפרדנו עד היום (שבועיים וחצי ;) )
חייבת לציין שבמבט לאחור אני יכולה לומר שה' ממש הביא לי את הלידה שרציתי. היה לי רצון כזה ללדת בשבת, רק אני ובעלי- בנחת וברוגע (עם אפידורל כמובן) ובמוצאי שבת להתקשר להודיע- מזל טוב נולדה בת. בפועל עברו הרבה חגים ושבתות (התלמ היה בפסח..) וזה לא קרה, אבל אמא שלי בכל זאת לא הספיקה להיות בלידה וגם רוב המשפחה שלי בכלל לא ידעה שאני בחדר לידה כי לא הספקנו לעדכן כך שזה היה מימוש אחר של מה שחלמתי.
סה"כ חוויית לידה מדהימה ומטורפת, מודה לה' על התינוקת הבריאה והמתוקה, תודה תודה תודה. "טוב להודות לה'".
(חוץ מהתפרים 
)
