באין בית ספר ששהיתי בו למדתי שקרני האור המוחזרות מאישון חור בור שחור שלי הם בעצם צבע לבן אחד חסר ממשות ותוכן
צבע לבן כמו תכריכים כמו מלאכים כמו לבנה.
כמו הלבנה שתלויה מעל ראשינו בשעה שארבעת רגלינו פוסעות חרש חרש על אבני השיש הקדושות.
אני מריחה את מחשבותיך, קוראת אותם עוד לפני שעלו על דל מרכז הבקרה במח שלך.
אתה שומע את קולי הלא נשמע חש אותי השומרת מרחק. ממשש בלי קרבה.
ואני לבד
לבד עד כלות לבד עד שתיפול הלבנה עלינו ותותיר שמיים יתומים
כמונו.
כשידיים כרוכות סביב צווארי בחיבוק חם ועוטף ואוהב
היצור המוזר שנקרא לו לב, מתקפל בתוך עצמו. מתחפר ומתחפר עד שלא ירגיש כלל ואפילו לא במעט את ריחו של החיבוק.
דרוש: יצור גמדי זהיר שיכנס מתחת לעור ואיברים יחבק את היצור הלבבי הקטן ולא יתן לו לברוח.
יחבק בחוזקה, לא יכנע לטירוף שיאחז בלב המשתולל, המנסה לצאת מכובלו של זה. לא יכנע.
יחבק ויחבק עד שירגיש רגיע ויריח את הלב מתרפק בתוכו ונרגע.
שם ישכון היצור הגמדי בחיבוק נצחי ללב קטן;
נלך לנו בדממה פזורה. עיניי שכבר למדה שיעור או שניים משיעורים גנובים וחטופים, תשלח מבט מלא ברסיסי טוהר לעינייך, שיורידו בשבילן גם את אחרון הכוכבים המיוזעים.
אני פרח.
שיודע בעיקר לנבול.
בבקשה תלמד אותי
איך לצמוח.

גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.