בס"ד
ואני לא יכולה יותר.
לא יכולה להישאר לכודה בתוך עצמי.
משהו בתוכי עומד להשתגע ולצרוח שמישהו ישים אליו לב.
אליו.
אליי.
ולא למעשים שלי, ולא לפחדים שלי, ולא לתרופות ולא לתירוצים ולא לשטויות.
אולי זאת הנשמה?
אני אומרת משהו על זה שאני לא מרגישה טוב, ואני לא מרגישה אשמה כל כך, כי זה נכון.
ואני בורחת. לחופשי? הלוואי.
הלוואי שלא ידעתי לאן.
אבל אני לא גיבורה מספר, ויש לי בית ספר מחר, ואני לא רוצה שאמא תדאג.
הגיבורה הכי פחדנית שראיתם.
ככה שאני יודעת בערך לאן.
אני לא ממש רצה, אבל הולכת מהר. לא זוכרת במדוייק את הדרך, אבל יודעת שכשאגיע אדע. כשאני מגיעה לאיזור שמאחורי בית הספר, אני קולטת כמה חשוך.
ברור שחשוך. עכשיו לילה. רצית שאלוקים ידליק את השמש במיוחד בשבילך?
אם הייתי הגיבורה מהסיפור שאני מדמיינת, הייתי לוחשת משהו על זה שאני לא מפחדת משום דבר, ושאין רוחות רפאים.
אבל אני פשוט מדליקה את הפנס בפלאפון, וממשיכה לצעוד.
ביני לבין עצמי (ורק שם) אני מכנה את המקום הזה "המחבוא שלי". לא כי הוא כל כך סודי, אלא כי אף אחד לא הולך אליו.
הוא מגיע אחרי האיזור עם העצים והספסלים, שהבנות בבית הספר שלי קוראות לו "גן עדן"- לדעתי קצת מוגזם, אבל בכל זאת, מקום יפה. רוב הבנות לא מרגישות צורך לפנות שמאלה ולהגיע לאיזור שמאחורי הבניין.
אבל אני ממשיכה. ואני עוברת דרך שער שלא מוביל לשום יציאה, ואז דרך פתח בגדר שמוביל, בערך, לשום מקום- גדול אבל לא קטן במיוחד, עם שולחנות מפורקים ומנועים של מזגנים.
אני לא בטוחה מתי הפעם ראשונה שהלכתי לכאן כדי להתחבא- ב"ה, אני לא עושה את זה הרבה.
רק אם אני מרגישה שאני לבד, למרות שאני מוקפת אנשים.
אז אני מתיישבת על המדרכה, ומתחילה לכתוב.
באיזשהו מקום, אני מרגישה חופשייה.
אני שומעת קולות, ומרגישה לא בנוח להישאר ככה.
אז אני קמה, מסתובבת, והולכת לכיוון השער.
גיבורה מעפנה, אמרתי כבר?
ועולה לאוטובוס, שייקח אותי. הביתה.
ואני די שמחה שאני יודעת לאן.
****
ואני לא יכולה יותר.
לא יכולה להיות לכודה בתוך עצמי.
משהו בתוכי עומד להשתגע ולצרוח.
שהוא בחיים.
ואני די בטוחה שזאת הנשמה.
ואני לא יכולה יותר.
לא יכולה להישאר לכודה בתוך עצמי.
משהו בתוכי עומד להשתגע ולצרוח שמישהו ישים אליו לב.
אליו.
אליי.
ולא למעשים שלי, ולא לפחדים שלי, ולא לתרופות ולא לתירוצים ולא לשטויות.
אולי זאת הנשמה?
אני אומרת משהו על זה שאני לא מרגישה טוב, ואני לא מרגישה אשמה כל כך, כי זה נכון.
ואני בורחת. לחופשי? הלוואי.
הלוואי שלא ידעתי לאן.
אבל אני לא גיבורה מספר, ויש לי בית ספר מחר, ואני לא רוצה שאמא תדאג.
הגיבורה הכי פחדנית שראיתם.
ככה שאני יודעת בערך לאן.
אני לא ממש רצה, אבל הולכת מהר. לא זוכרת במדוייק את הדרך, אבל יודעת שכשאגיע אדע. כשאני מגיעה לאיזור שמאחורי בית הספר, אני קולטת כמה חשוך.
ברור שחשוך. עכשיו לילה. רצית שאלוקים ידליק את השמש במיוחד בשבילך?
אם הייתי הגיבורה מהסיפור שאני מדמיינת, הייתי לוחשת משהו על זה שאני לא מפחדת משום דבר, ושאין רוחות רפאים.
אבל אני פשוט מדליקה את הפנס בפלאפון, וממשיכה לצעוד.
ביני לבין עצמי (ורק שם) אני מכנה את המקום הזה "המחבוא שלי". לא כי הוא כל כך סודי, אלא כי אף אחד לא הולך אליו.
הוא מגיע אחרי האיזור עם העצים והספסלים, שהבנות בבית הספר שלי קוראות לו "גן עדן"- לדעתי קצת מוגזם, אבל בכל זאת, מקום יפה. רוב הבנות לא מרגישות צורך לפנות שמאלה ולהגיע לאיזור שמאחורי הבניין.
אבל אני ממשיכה. ואני עוברת דרך שער שלא מוביל לשום יציאה, ואז דרך פתח בגדר שמוביל, בערך, לשום מקום- גדול אבל לא קטן במיוחד, עם שולחנות מפורקים ומנועים של מזגנים.
אני לא בטוחה מתי הפעם ראשונה שהלכתי לכאן כדי להתחבא- ב"ה, אני לא עושה את זה הרבה.
רק אם אני מרגישה שאני לבד, למרות שאני מוקפת אנשים.
אז אני מתיישבת על המדרכה, ומתחילה לכתוב.
באיזשהו מקום, אני מרגישה חופשייה.
אני שומעת קולות, ומרגישה לא בנוח להישאר ככה.
אז אני קמה, מסתובבת, והולכת לכיוון השער.
גיבורה מעפנה, אמרתי כבר?
ועולה לאוטובוס, שייקח אותי. הביתה.
ואני די שמחה שאני יודעת לאן.
****
ואני לא יכולה יותר.
לא יכולה להיות לכודה בתוך עצמי.
משהו בתוכי עומד להשתגע ולצרוח.
שהוא בחיים.
ואני די בטוחה שזאת הנשמה.
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.