<לא לראשי!>
אז היתה אספת הורים
והמורה מספרת על ילדה שדומה לי כל כך
רגישה, ושקופה, ולוקחת ללב, ומחבקת חברות בתמימות והן אומרות לה שהיא מעצבנת ודי כבר עם החיבוקים
וכל הדברים מהעבר עולים לי חמוץ
והיא ילדה מדהימה, מתוקה, סוכריה.
כל כולה לב אחד גדול ושמח ואוהב שרוצה לשמח ולתת
והחברה מחוספסת ולא מכילה כזה דבר טהור
והיא לא מבינה למה היא מחבקת מישהי ומקבלת בתמורה- לכי מפה
והיא לא מבינה למה היא מציעה לעזור ונתקלת במילים רעות
והיא לומדת בדרך הקשה לחבק פחות ולקחת ללב פחות
ולי אין איך לעזור לה, אני עד היום לא יודעת איך לא לקחת ללב דברים
איך לא להיפגע עד עמקי נשמתי, איך לא לתת את כל כולי למישהי או למשהו ולהתאכזב כל כולי כשהיחס חזרה אלי ממש לא מתקרב לזה
וקשה קשה קשה לי לראות את הנשמה הטהורה שלה מתחספסת ככה
לומדת את המציאות ככה
בכאב
והיא כל כך דומה לי
וזה מדהים
וזה יפה
וזה מפחיד
וזה חוסר אונים
ובינתיים אני שותקת ולא יודעת מה לעשות ומה לומר ואיך לרפד ולסלול ולדאוג לה.
מרגישה חסרת תועלת ועייפה מהעולם והאנשים המעצבנים שחיים בו
ולנסות להגיע אליה.
