אז.. יש לי תינוקת מתוקה בת פחות משבוע. הריון רצוי לחלוטין ומבורך. ושמירה ארוכה שתסכלה אותי עמוקות כי יש פעוט בן שנה ושלוש שצריך את אמא והיא לא הכי פנויה אליו פיזית/ נפשית/ רגשית. והמשפחה רחוקה והיחסים עם הבעל דורשים תחזוק ועבודה יומיומית ולפעמים אפילו שעתית. אז קשה.
ורגשות האשמה עולים ומציפים - למה אין לי כח אליו? למה אני לא משחקת איתו הרבה? והוא רוצה ידיים ושיתנו לו יד כדי ללמוד ללכת ואין לי כח. פשוט אין.
ואז ב"ה ילדתי. וכדי למזער לו את הנזק שבשינוי שמגיע השתחררתי אחרי 24 שעות ואנחת רווחה נרשמה - אפשר לומר שעשיתי נכון. לא נרשמה טראומה רצינית.
ואז הגיעה ההערה ששברה אותי - אה, אז את לא מניקה? מבחירה??? (הרמת גבה כמובן)
לא אני לא מניקה!
אחרי הלידה של הבכור הנקתי 5 חודשים והייתי כלכך עייפה שהיו לי סחרחורות נוראיות, הייתי ברעב תמידי ולא היה מי שיכין לי לאכול ובנוסף ההנקה גם גרמה לי להשמין.
וגם בהריון הראשון הייתי בשמירה בבית אז כשרק יצאתי מהבית לא התחשק לי להיכנס לחדר להניק רציתי רק לראות אנשים ולדבר ובכל זאת עשיתי את זה כי זה מה שהכי נכון והכי בריא ובעיקר - זה מה שמצופה ממך. כי מה הבעיה? זה לא כואב ויש לך חלב.
אז עכשיו עשיתי החלטה מודעת שלא להניק וכואב לי על זה אבל עכשיו כשהגוף שלי מתאושש הרבה יותר בקלות, יש לי קצת כח לרדוף אחרי הפעוט ולהשלים פערים של תקופה ארוכה של כבדות ועייפות, חייבת לבוא העקיצה הזו שתוריד לי את האוויר מהמפרשים.
אני יודעת שזה מה שהכי טוב לתינוקת, אבל עשיתי החלטה מודעת שאני לא מתחרטת עליה. ובכל זאת היא הציפה לי עכשיו גל רגשות אשמה.
אני לא רוצה תינוקת שמחוברת אליי וגודש ושאיבות ושעבוד ועייפות קיצונית והשמנה וחוסר פניות לקטנצ'יק שיכול לקבל עכשיו אמא פנויה הרבה יותר.
אז למה בכל זאת אני מרגישה אשמה? היא הרי תגדל בסדר גמור גם עם תמל.
ורגשות האשמה עולים ומציפים - למה אין לי כח אליו? למה אני לא משחקת איתו הרבה? והוא רוצה ידיים ושיתנו לו יד כדי ללמוד ללכת ואין לי כח. פשוט אין.
ואז ב"ה ילדתי. וכדי למזער לו את הנזק שבשינוי שמגיע השתחררתי אחרי 24 שעות ואנחת רווחה נרשמה - אפשר לומר שעשיתי נכון. לא נרשמה טראומה רצינית.
ואז הגיעה ההערה ששברה אותי - אה, אז את לא מניקה? מבחירה??? (הרמת גבה כמובן)
לא אני לא מניקה!
אחרי הלידה של הבכור הנקתי 5 חודשים והייתי כלכך עייפה שהיו לי סחרחורות נוראיות, הייתי ברעב תמידי ולא היה מי שיכין לי לאכול ובנוסף ההנקה גם גרמה לי להשמין.
וגם בהריון הראשון הייתי בשמירה בבית אז כשרק יצאתי מהבית לא התחשק לי להיכנס לחדר להניק רציתי רק לראות אנשים ולדבר ובכל זאת עשיתי את זה כי זה מה שהכי נכון והכי בריא ובעיקר - זה מה שמצופה ממך. כי מה הבעיה? זה לא כואב ויש לך חלב.
אז עכשיו עשיתי החלטה מודעת שלא להניק וכואב לי על זה אבל עכשיו כשהגוף שלי מתאושש הרבה יותר בקלות, יש לי קצת כח לרדוף אחרי הפעוט ולהשלים פערים של תקופה ארוכה של כבדות ועייפות, חייבת לבוא העקיצה הזו שתוריד לי את האוויר מהמפרשים.
אני יודעת שזה מה שהכי טוב לתינוקת, אבל עשיתי החלטה מודעת שאני לא מתחרטת עליה. ובכל זאת היא הציפה לי עכשיו גל רגשות אשמה.
אני לא רוצה תינוקת שמחוברת אליי וגודש ושאיבות ושעבוד ועייפות קיצונית והשמנה וחוסר פניות לקטנצ'יק שיכול לקבל עכשיו אמא פנויה הרבה יותר.
אז למה בכל זאת אני מרגישה אשמה? היא הרי תגדל בסדר גמור גם עם תמל.
את חייבת לעצמך, לעצמכם את המנוחה.
