אני תוהה לעצמי.
בכל מקרה, בינתיים קחו שיר
לקבל, עכשיו. - פרוזה וכתיבה חופשית
ותחשבו על זה שעוד רגע שבועות. זמן מתן תורתנו.
רגע לעצור, להתאפס על עצמנו. תורה נתנה לנו.
שבועות, הוא החג היחיד שבו לדעת כולם צריך לציינו במשתה וסעודה (פסחים סח
. ולמה? כי הוא יום שנתנה בו תורה. כן מסופר על רב יוסף שהי'ה מכין כל ערב עצרת עגל מובחר, באומרו, אילולי התורה, כמה יוסף איכא בשוקא?! ונוסף על כך סיפורו של מר ברי'ה דרבינא שהי'ה מתענה כל השנה כולה, לבד ערב יוכ, פורים ויום שנתנה בו תורה. אמנם יש דיון על איזה יום בדיוק מדובר (יומא ד, ושבת פו או פז), אבל הלכה למעשה נקבע הציון ביום הזה. (ומעניין לציין בהקשר זה את פירושו של הריבש, וכמדומני שמופיע גם בקדושת לוי שמדובר ביום שבו הקב"ה תכנן, ובו מתגלית לנו הארה תורנית, כך שאין זה משנה אם הוסיף משה מדעתו אם לאו).
מה כן ידוע לנו? שבעה שבועות.
ספירת העומר. מהו העימור? הליקוט, מלאכת המעמר, ואוהב כסף לא ישבע כסף. ספירת העומר היא רמז לתאוות שלנו, לרצונות, לשאיפות. רק שכאן מנסים להרגיל אותנו אחרת. תשאפו לעוד מצווה, תשאפו למתן תורה, תשאפו לאמת.
איפה בולט לנו, העניין הזה של העמר? במן. בוימודו בעמר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. מי שלקח קצת ואמר, מילא, אני רוצה ללמוד ומוכן לוותר על הלחם שלי בשביל זה - קיבל את שלו. ומי שאמר, יודע מה, לא מעניין אותי הלימוד, יש מן אני מן והלך ללקט כל היום, אמר לו הקב"ה - לא, אתה לא תקבל יותר כי בטלת תורה. מי שהשתמש בעומר שלו לתורה - קיבל ובשפע. מי שלא - נלקח משלו. לא מגיע לו
וכאן נכנס החידוש הגדול. בשבת, בני לא הלכו ללקט. למה? כי בשבת, את החופשי לעבוד את הקבה! אתה לא יכול להכניס רצונות ותאוות עצמיים כשאתה מול הקב"ה! אז תלקט בשישי. שלא תגיע לידי זה.
הי'ה לישרא-ל זמן, התחילו לחפש. היו להם רצונות, שאיפות, ממש דורנו. רצו ללמוד. תרו אחר האמת. וכשהן התנתקו מספיק מהעומר, רק אז הם זכו להגיע לתורה.
זה גם מסביר את העניין של וספרתם לכם ממחרת השבת. נשאלת השא-לה, מה זה ממחרת השבת? הבייתוסים אמרו ממוצש. אנחנו לא מסכימים! זה לא נכון! מתי השבת? השבת היא כשאנחנו בני חורין. חופשיים מהנטל של השעבוד, השעבוד לטבע ולגשמיות. וכשנשתחרר סופית, או אז נהי'ה ראויים להשראת השכינה ולתורה.
אממ. בסוף כן כתבתי קצת. לא נורא, נתקן מחר. אם מישהו קרא אשמח שיגיב
בכל מקרה, בינתיים קחו שיר
לקבל, עכשיו. - פרוזה וכתיבה חופשית
ותחשבו על זה שעוד רגע שבועות. זמן מתן תורתנו.
רגע לעצור, להתאפס על עצמנו. תורה נתנה לנו.
שבועות, הוא החג היחיד שבו לדעת כולם צריך לציינו במשתה וסעודה (פסחים סח
. ולמה? כי הוא יום שנתנה בו תורה. כן מסופר על רב יוסף שהי'ה מכין כל ערב עצרת עגל מובחר, באומרו, אילולי התורה, כמה יוסף איכא בשוקא?! ונוסף על כך סיפורו של מר ברי'ה דרבינא שהי'ה מתענה כל השנה כולה, לבד ערב יוכ, פורים ויום שנתנה בו תורה. אמנם יש דיון על איזה יום בדיוק מדובר (יומא ד, ושבת פו או פז), אבל הלכה למעשה נקבע הציון ביום הזה. (ומעניין לציין בהקשר זה את פירושו של הריבש, וכמדומני שמופיע גם בקדושת לוי שמדובר ביום שבו הקב"ה תכנן, ובו מתגלית לנו הארה תורנית, כך שאין זה משנה אם הוסיף משה מדעתו אם לאו). מה כן ידוע לנו? שבעה שבועות.
ספירת העומר. מהו העימור? הליקוט, מלאכת המעמר, ואוהב כסף לא ישבע כסף. ספירת העומר היא רמז לתאוות שלנו, לרצונות, לשאיפות. רק שכאן מנסים להרגיל אותנו אחרת. תשאפו לעוד מצווה, תשאפו למתן תורה, תשאפו לאמת.
איפה בולט לנו, העניין הזה של העמר? במן. בוימודו בעמר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. מי שלקח קצת ואמר, מילא, אני רוצה ללמוד ומוכן לוותר על הלחם שלי בשביל זה - קיבל את שלו. ומי שאמר, יודע מה, לא מעניין אותי הלימוד, יש מן אני מן והלך ללקט כל היום, אמר לו הקב"ה - לא, אתה לא תקבל יותר כי בטלת תורה. מי שהשתמש בעומר שלו לתורה - קיבל ובשפע. מי שלא - נלקח משלו. לא מגיע לו
וכאן נכנס החידוש הגדול. בשבת, בני לא הלכו ללקט. למה? כי בשבת, את החופשי לעבוד את הקבה! אתה לא יכול להכניס רצונות ותאוות עצמיים כשאתה מול הקב"ה! אז תלקט בשישי. שלא תגיע לידי זה.
הי'ה לישרא-ל זמן, התחילו לחפש. היו להם רצונות, שאיפות, ממש דורנו. רצו ללמוד. תרו אחר האמת. וכשהן התנתקו מספיק מהעומר, רק אז הם זכו להגיע לתורה.
זה גם מסביר את העניין של וספרתם לכם ממחרת השבת. נשאלת השא-לה, מה זה ממחרת השבת? הבייתוסים אמרו ממוצש. אנחנו לא מסכימים! זה לא נכון! מתי השבת? השבת היא כשאנחנו בני חורין. חופשיים מהנטל של השעבוד, השעבוד לטבע ולגשמיות. וכשנשתחרר סופית, או אז נהי'ה ראויים להשראת השכינה ולתורה.
אממ. בסוף כן כתבתי קצת. לא נורא, נתקן מחר. אם מישהו קרא אשמח שיגיב
)