החיים הם כמו בלון, כשאתה ילד אתה מתלהב ממנו,
כשאתה מתבגר אתה מתפדח ללכת איתו ברחוב
ובסוף תמיד הוא נעלם לאנשהו או מתפוצץ על פניך המבוהלות. מותיר אותך המום ובודד.
או שלא
או שאתה משגר אותו עם כרטיסי ברכה ומאמין בכל ליבך שהוא מגיע עד השמיים המושיעים ומושיע אותך, כמו שנאמר: "הכל משמיים".
בבית שיהיה לי, כשיהיה לי בית
ליד הפינה של הדלקת נרות שבת קודש יהיה נישה קטנה ובה יהיה מדף קטן וקיר מגבס. על המדף יהיה כלי רחב ועמוק מלא בשמן ופתיליה
כל בוקר נקום ונדליק אותה, בזכות רבי מאיר בעל הנס, בזכות רבי נחמן, בזכות רבי שמעון, נעמוד שם כל בוקר ונתנדנד.
שהאור החמים והזך יסלק את המועקות שלנו. ישטוף את הפחד והחשיכה. שנדע מה טוב ומה לא.
נתדנד קדימה ואחורה כל בוקר. אחורה וקדימה
ועל הקיר יהיו נעוצים משפטים שיעלו בשעת השראה מיוחדת, כמו שעת זריחה בסוף לילה לבן של חושך והתחבטויות. יהיו תלויים שם תפילות קטנות וציורים מרוחים בגבינה וגואש עם ריח של מעון, ציורים של בית קטן וגג רעפים שדרך הוילון רואים הרבה לבן וצהוב וצהוב ולבן ובקבוק שוקו ומוצץ.
השאיפה שלי די חולנית. בינתיים אני שואפת לתוכי רק אפר של סיגריות.
מה יהיה עלי?!
#שאיפה_נשיפה
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.