אנחנו תמיד מכינים בערב,  זה כלכך יעיל ונוח

ומאפשר בוקר רגוע.

שמים הכל כרגיל, וזה מלכה במקרר

הם לא אוכלים את זה קר, תחשבי שזה מחכה להם במינימום שעתיים בתיק מהרגע שהוצאת מהמקרר אז זה פושר ואין באמת הבדל אם זה הוכן בערב או בבוקר.

את יכולה לעשות ניסוי, לעשות את זה יומיים שלושה בלי לספר להם ולראות אם היה הבדל באכילה כשהם לא יודעים 

וכנראה אמא שלהם שומרת על סטנדרטים

שיתחילו לקום מוקדם ולהכין לעצמם חח

ממרח כמו שוקולד או חמאת בוטנים לא צריך מקרר בלילה

ואז את מכינה בערב עם לחם טרי ושומרת על השיש במקום מוצל ובתוך שקית אטומה

זה יוצא ממש כמו להכין בבוקר

בכללי זה לחם מטוגן או צ'יפס בתנור או תפו"א בתנור או לחם זעתר או שוקולד או ריבה

יש ממרחים שהם אוהבים אבל אוכלים רק בבית אם אני משהו למסגרות לא אוכלים

נגיד טונה. אבוקדו, טחינה, חומוס, קוטג'

טוסטים אחד אוהב

אין מצב להכין לחם מטוגן על הבוקר.

וזה כל האופציות כולן?

מה עם גבינות כלשהן? 

גם לעצמי מכינה סנדוויצ' בערב לפני וכנל צהריים כשצריכה

מכינה בבוקר תוך כדי ההתארגנות.

בדרך כלל טוסטים.

ומצרפת מלפפון, תפוח חתוך

נשמר מעולה. גם הירקות והפירות.

הילדים שלי אוהבים בעיקר ממרחים וגבינות, היו פעמים שהכנו גם חביתה ערב קודם והיה בסדר. 

למרות שאצלנו אחת אסור חלבי והשני לא אוהב

פסטה בלי כלום, קוסקוס בלי כלום הם אוכלים!

אפשר לשים מהערב עם כפית .

אוכלים הכל

להקשיב להוראות

אז הם לא מסכימים שאשים דברים שהם לא כריך

אבל זה רעיון למדי פעם אולי..

מה עוד את שמה מהערב?

גומר אותי כבר הלחץ בבוקר

אבל כן שוטפת קופסאות ערב קודם.

קשה לי עם הבקרים. עמוס.

לפעמים הגדולים כבר מכינים לעצמם כריכים בבוקר.

כשאני מכינה ערב קודם פסטה זה תמיד עוזר לבוקר להיות יעיל יותר.

איפה שאנחנו גרים יש כל מיני אלרגיות ורגישויות לילדים אז הצוות לא מכוון דווקא לכריכים, כי אי אפשר לשים כל ממרח... אפשר להביא כל אוכל שלא מכיל את האלרגנים

לק"י

לאחרונה, טוסטים אני מארגנת מהלילה ושמה בטוסטר בבוקר.

אבל גם את זה הייתי מכינה מהלילה.

להוסיף לקופסא וזה מעולה הם ממש אוהבים אצלי

בייגלה/דגדגים/קרקרים

זיתים שלמים בלי גרעין/תירס גמדי ממש הולך אצלינו

מלפפון/גזר לפעמים אוכלים

תמר..

מבחינת סנדוויץ' גבינה לבנה/שמנת/חומוס/ ממרח זיתים/טחינה... לפעמים שמה במקום סנדוויץ' 3 פריכיות אורז

בעבר אהבו יותר דברים ונהיו בררנים

קל להכין מראש

ילדים ממש אוהבים

וזה תוספת חלבון לארוחה..

כשהייתי ילדה היה לי מאוד קשה עם הכריכים לבית הספר, לא אהבתי את מה שהוכן מראש (בבית אכלתי כמעט הכל, רק לא אהבתי כריכים שחיכו עם הממרח שעתיים...).

ההורים שלי לא נאבקו איתי, הם ניסו למצוא פתרונות. לפעמים לקחתי פיתה בלי כלום.

אני ממש מודה לאמא שלי על זה - בהסתכלות לאחור היא הייתה יכולה להכריח אותי לקחת מה שכל האחים שלי לקחו, וזהו.

בית הספר מזמן לילדים שלנו כל מיני אתגרים - לימודיים, חברתיים ועוד

חבל שהאוכל יהיה אתגר נוסף.

כמובן שגם ההורים ממהרים לעבודה, לעמוד שעות ולהכין קופסאות מעוצבות מרגיש לי לא מציאותי ולא נכון

אבל כן למצוא את עמק השווה

ובעיני לא נורא שייקחו הרבה ממרח שוקולד או ריבה או משהו מתוק אחר לבית הספר, ואת האוכל הבריא אתן להם בבית...

וגם לפעמים הם אוהבים משהו יום אחד ופעם אחרת לא

אני הבכורה בבית, ומגיל מאוד קטן הייתי אחראית על הסנדוויצ'ים בבית. אבל פעם אחת התעצלתי או שכחתי והכנתח לאחי סנדוויץ עם ממרח שהוא לא אהב.

אני הייתי בכיתה ג והוא היה בכיתה א.

באותו היום בשיעור שאחרי הפסקת 10 המחנכת שלו קראה לי לצאת מהשיעור, והביאה אותי, כנראה בתור "המבוגר האחראי" כשהיא נוזפת באח שלי על כך שהוא לא אכל את הסנדוויץ' למרות שאחותו הגדולה כל כך השקיעה.

אני ממש זוכרת בברור את המשפט "אתה תאכל כל מה שהיא נותנת לך, גם היא תשים לך אבנים בסנדוויץ!".

לא יודעת אם יש כאן מסר חינוכי, זאת תקרית שזכורה לי ממש טוב. כנראה בגלל שמאותו רגע עד היום אני חושבת שזה מאוד מוזר להתיחס לילדה בכיתה ג' כאיזו דמות סמכות שהוא צריך לכבד, וגם די לא נעים לי כי באמת הגיוני שהוא לא יאכל משהו שהוא לא אוהב, ועוד חטף על זה צעקות.(עד היום הוא די בררן, אבל הוא יותר נפתח עם השנים).

ותראי איך את זוכרת את זה אחרי הרבה שנים!

בכלל אוכל קשור לזכרונות, לגעגוע...

מצרפת תגובה ארוכה שכתבתי פה פעם על אוכל-

מוסיפה משהו על אוכל, בית וגעגוע...

הורים חייבים לתת גבולות

אמהות חייבות לשים בפרופורציות

בית זה לא מסעדה

בררנות אצל ילדים יכולה להגיע למצבים מוגזמים.

הכל נכון.

הכל בריא, מתוך מחשבה.
 

אבל, גם ללב יש מקום.

תנשמו עמוק ותחשבו על סבתא שלכן... רוב הסיכויים שתיזכרו באיזה מאכל או עוגה שרק היא ידעה להכין הכי טוב בעולם.

אוכל קשור לבית, לחום לתמיכה והכלה.

כמה כוח יש בקערת מרק שהוכן באהבה בסוף יום קשה.

כמה פעמים אני לא מצליחה לדבר אל הילדים שלי בנחת כמו שהייתי רוצה

לשחק איתם, להקשיב להם

כמה טעויות אני עושה

כמה עובר עליהם ואני לא יודעת

או מרגישה משהו והם לא מספרים

או מספרים, אבל לא באמת הבנתי

ולפעמים אני יכולה להכין להם אוכל שהם אוהבים

שוב ושוב ושוב

את האוכל שהם אוהבים

או "לזרום" איתם כשיש משהו מזין, בריא נהדר - שלא מתחשק להם, סתם בלי סיבה

ולהכין משהו אחר, סתם בלי סיבה.

ולהעביר להם מסר, בלי מילים

שאני פה. והם חשובים ורצויים.

לא תמיד, אבל לפעמים.

כשהיינו נשואים צעירים ראיתי את חמותי מכינה כל פעם לשבת מאכלים מיוחדים לפי הילד שמגיע

(ותמיד האוכל שלה מושקע גם ככה) חשבתי לעצמי "איזה פינוק מוגזם".

היום אני אומרת, "ה' תן לי קצת מהתבונה והכוח שלה לפנק את הילדים ושהם ירצו לבוא תמיד".

אוכל בבית לבין אוכל לביהס . אלה זכרונות אחרים.

אוכל מבושל ואוכל של שבת תמיד עושה זכרונות ילדות.

בתור מורה אני רואה את הילדים האלה שלא אוכלים כי שמו להם משהו שהם לא אוהבים... משדלת לטעום בכל זאת אבל באמת זה קשה.

מצד שני יש גם הגזמות של הילדים... לא אוהבת בפיתה רק בלחם ואבא שם לי פיתה... דייי תאכלי את הבפנים וזהו..

דואגת שכל הבגדים והתיקים מוכנים

הקופסאות נקיים. מפשירה בהם כבר את הלחם. אם רוצים טונה, מכינה מראש בקערה קטנה ואז זה רק למרוח בבוקר.

לחם מטוגן מכינה מראש ומחממת קצת במיקרוגל בבוקר. טוסט מכינה רק להכניס לטוסטר.

ירקות כן חותכת להם כבר בקופסא. פירות כמו תפוח שמה כמה טיפות של מיץ לימון.

ממרח כן שמה בבוקר.

לחתוך בלילה, להשרות במים בתוך קערה.
בבוקר הם לא ישחירו...
לגבי ויטמינים וכו...מן הסתם נהרס.

מתחילה🤍

באמת מתכון קל שכיף להכין ביחד עם הילדים

אין פה איפה לפשל!

עוגיות מגולגלות:

בצק-

להרתיח כוס מים וכוס שמן

לכבות את האש

להוסיף 1 אבקת אפיה

ו 4 כוסות קמח

ללוש כשחם עד קבלת מרקם אחיד, לחלק ל3 חתיכות ולרדד למשטח.

מילוי- ממרח תמרים/ממרח שוקולד/נוטלה/ להכין מילוי כמו של עוגת שמרים (קקאו שוקולית שמן)

אפשר להוסיף בפנים עדשים או סוכריות בשביל הילדים, התלהבות מובטחת😅

למרוח, לגלגל, לחרוץ כמעט עד הסוף בלי להפריד ...

לאפות על 180 טורבו ל10 דקות בערך

כשיוצא מהתנור לפזר אבקת סוכר וכשמתקרר לחתוך

בתאבון!! יוצאות מושלם🙂‍↔️

נדירותתתת

עוגיות מושלגות - מתכון ממכר מהיר וקל הכנה | עוגיות מושלגות 

עוגיות שקדים מושלמות!

2 כוסות קמח

100 גרם אבקת סוכר

100 שקדים טחונים דק

כוס שמן

מערבבים ויוצרים עוגיות ביד , למעוך קצת כי הצורה נשמרת שלא יישאר ככדור

אפיה של 10 דקות בערך 180 מעלות

כוס סוכר חום כהה

חצי כוס סוכר לבן

חצי כוס שמן

3 ביצים

כפית תמצית וניל

לערבב

2 ורבע כוסות קמח

חצי כפית אבקת אפיה

חצי כפית סודה לשתייה

2 חבילות שוקולד מריר קצוצות דק (שוברת עם מערוך כשהחבילה סגורה, הכי קל) או שוקולד צ'יפס

לערבב

לשטח בידיים רטובות על נייר אפיה

לאפות כחצי שעה-40 דקות על 180

לחתוך לריבועים עם סכין חדה כשיוצא מהתנור ולחכות קצת שיתקרר. 

עוגיות קוואקר טחינה- 

כוס קמח

כוס שיבולת שועל

כפית אבקת אפיה

שליש כוס שמן

ביצה אחת

שתי כפות טחינה גולמית

2/3 כוס סוכר 

ללוש הכל ביחד ליצור עוגיות ולאפות בחום בינוני 15-20 דקות.

ודובשניות של מתכונים בעשר דקות, אני מחליפה את הדבש בסוכר וקצת מים יוצא מעולה, עוגיות קינמון במרקם מושלם דובשניות - עוגיות דבש לראש השנה

200 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות

200 גרם (כוס וחצי) קמח

250 גרם (כוס וחצי + 4 כפות) קורנפלור

10 גרם (שקית) אבקת אפייה

120 גרם (3/4 כוס) סוכר

2 ביצים

3 כפות ברנדי או חלב

קליפה מגוררת מ-1/2 לימון (לא חובה אבל מוסיף)

1/2 כפית תמצית וניל

לעבד את הרכיבים עד לבצק אחיד אפשר במעבד מזון/ מיקסר או ביד. לגלגל לגליל ארוך, לעטוף בניילון נצמד ולהקפיא חצי שעה- שעה.

לחתוך לעיגולים ולאפות 180°  10-13 דקות.

כשהתקררו למרוח ריבת חלב ולצפות בקוקוס 

250 גרם ביסקוויטים

300 גרם ריבת חלב

שוברים את הביסקוויטים מערבבים עם ריבת חלב. מגלגלים לכדורים ואז בקוקוס.

קל מהיר מפתיע וטעים😃

200 גרם שוקולד מריר, חלב או לבן

3 כפות טחינה גולמית או חמאת בוטנים

3 כוסות פצפוצי אורז או קורנפלקס

ממיסים את השוקולד עם הממרח, מערבבים היטב לתערובת אחידה.

מעבירים לתבנית אפיה חד פעמית ומקפיאים לפחות 45 דק- שעה.

חותכים ריבועים 

אכן.... הריון עודף

כל הכבוד שהתמדת ולא התייאשת, אפילו שזה היה הריון ארוך במיוחד....

את מוכשרת ממש, והשירים שלך הם ממש השראה. תודה שאת חולקת אותם עם העולם!

תודה רבה!!

יודעת בדיוק על מה את מדברת.

אני גם הרבה יותר מפחדת ולחוצה על הנהיגה של בעלי אחרי לידה.. ולנהוג בכלל זה הזוי.

אני חזרתי לנהוג בערך 3 שבועות אחרי הלידה, באין ברירה בגלל שהרכב שלנו היה קטן מדי אז בעלי נסע בתחבצ. זה היה קשה נורא. וסיימתי את הנהיגה מותשת...

זה היה בתקופת החגים, נסענו ככה כמה נסיעות ארוכות אחת אחרי השניה.. זה היה מאתגר ממש. התינוק ישן רוב הזמן.. אבל אני הותשתי מזה וכל הנהיגה הייתי דרוכה מאוד כי ידעתי שאם לא אהיה דרוכה אעשה טעויות..

כמו שכתבת

לוקח זמן לחזור למוד

אולי שבועיים הייתי אומרת 

אולי לא בשבוע הראשון כי הכל עוד רגיש והכל וגם לא תמיד יוצאת מהבית בכלל.

אבל אח"כ כשצריך איסופים וטיפת חלב נוהגת כרגיל. 

בחזור מבית חולים

וגם בהלוך עם ירידת מים

(ככה זה כשלבעל אין רישיון)

אבל זה היה קשוח

אז מבינה על מה את מדברת

מהבית חולים חזרנו במונית.

לברית של השני נהגתי, הרגיש לי בסדר. 

חלב.. ומאז לפי הצורך..

אבל מבינה את הקושי..

ממש הודיתי לה' שלא עשיתי תאונות

כמובן נהגתי רק קרוב לבית אבל עדיין..

הרגשתי ככ לא איתנו..

ועדיין, גם אחרי, לא ככ ארצה לנהוג..

הראש שלי ממש לא חזר לעצמו

מרגישה קשישה, באמת..

בקיצור תרגישי את עצמך 

עם בעלי על הקו שמדבר איתי כדי להסיח את דעתי מהעניין

חשבתי שאני היחידה ככה איזה כיף לגלות שלא

והרגשתי שאני לא לגמרי מפוקסת

זה היה מפחיד ממש

ולא קשור לעייפות

לא יודעת להסביר

מין הרגשה של ריחוף וחולשה

אל תקחי בפה

שימי בנרתיק

ככה לא היו לי תופעות בכלל

ולקחתי 4 ביום

האמת את מזכירה לי, גם בטיפולים לקחתי, אחרי החזרה

משהו כזה

לא זוכרת במדויק 

אני מקווה שמשהו בכלל נשאר בפנים

הייתי מכניסה מלא נרות כל יום, לא זוכרת כמה. נראה לי 4

והיו לי מלא מלא מלא הפרשות!!! ככה שיש מצב שזה לא השפיע כי כלום גם ככה לא נכנס חח

לגבי ההשערה שלך על התקופה לפני החתונה, חוץ מבמשפט הזה לא תיארת שום מתח או מאבק סביב מה שהוא רוצה ממך

את מתארת יותר שכחה, חוסר תשומת לב, אז זה לא נשמע ממש קשור...לא?

אולי אם תפרטי מה הדברים שהוא מצפה לקבל ממך, האם זה דברים שלאנשים אחרים את מסוגלת לתת, אולי זה דברים שנראים לך מקטינים/עושים אותו לא גבר או אותך לא אישה...אבל קשה לנסות להבין בלי שתפרטי קצת, אם תירצי כמובן

אני בטוחה שתמצאי את הדרך, ממש מורגש איך כל הלב שלך רוצה למצוא אותה.

נראה לי שכל דבר בנםרד לא נשמע דרמטי כי זה גם באמת לא דרמטי, גם מבחינתו, יותר קורה בשבועות ספציפיים שמצטברים דברים כאלו.. אבל גם דברים כמו צרכים סביב מטלות הבית, נגיד מעיל של העבןדה שביקש שאכבס לו ולא עשיתי את זה, היה צריך להסתובב בעבודה בלי מעיל )סוג של מדים(.. וברור שכואב לי הלב על זה, אבל בסוף פישלתי שם, אין סיכוי שהוא היה נותן שיקרה לי ההפך.. אז גם דברים סביב זה, שבתקופות שעמוס מאוד סביב לימודיפ ועבודה נשארות לו מטלות של הבית שהן של שנינו כזה ואני לא מצליחה לקלוט מספיק בזמן שזה שאני לא עושה אומר שהוא יעשה וזה ממש על חשבון הזמן למידה שלו )שלגמרי חשוב לשנינו(.. להקדיש זמן לביחד שלנו כשחוזר ממילואים..

ובאמת מדי פעם סביב זמנים שאנחנו עם אחרים- נניח שבת משפחתית עם הצד שלי או זמן עם כמה זוגות של חברות שלי עם הבעלים.. שאני לא רואה אותו ומתייחסת אליו שם.

סובב סביב כל מיני ענייניפ וחוזר לתחושה שלו שאני לא רואה אותו, כשבאמת חשוב לי להגיד שברוב המקרים אני לגמרי מסכימה עם הדןגמאות שנותן ומצטערת עליהן. לא מרגישה שהוא קטנוני... אם מדי פעם יש משהו קונקרטי שאני מרגישה שלא מוצדק אנחנו מדברים עליו, אבל לרוב באמת לא שמה לב לדברים האלו בזמן ורק מתחרטת עליהם אחר כך כשמציף...

מרגיש לי שהציפיות שלו ממש מוגזמות, את מתארת שכחה טבעית, אנושית ורגילה שלך

והוא לוקח את זה למקום שלא אכפת לך ממנו.

זה ממש מתיש לחיות ככה בדריכות... שכל מעידה או שכחה שלך לוקחת אותו למקום של חוסר התחשבות 

או חוסר מחשבה עליו

כל מה שתארת פה כל כך טבעי ונורמלי. אולי פשוט לשקף לו שאין לזה שום קשה לחוסר אהבה או חוסר אכפתיות.

זה אנושי לשכוח, גם הורים שוכחים לפעמים למרות שבודאי אוהבים את הילדים ללא גבול.

כיבוס המעיל - למה מלכתחילה הוא ביקש ממך ולא כיבס בעצמו?

ואת סתם שכחת מהבקשה? אם כן, כנראה זה מה שגרם לו לכעוס.

נניח שלכאורה כאן היה משהו לא בסדר.  

אבל משאר התיאורים שלך מקבלים רושם לא טוב עליו.  רושם של בחור ילדותי ומפונק ומאוד קטנוני.  

מה זה הדבר הזה לצפות ליחס ממך אליו כאשר אתם נפגשים עם חבורה- כמו קרובי משפחה,  או עם זוגות של חברות שלך?

זה אנושי. מאמינה שהיא עושה הרבה בשבילו, אבל אולי הוא בוחר להאיר את מה ששוכחת

ועל הדרך לעורר בה קצת נקיפות מצפון.

אולי זאת התרשמות שגויה שלי, אבל זאת ההתרשמות ממה שתארת

מבינה מה אתן אומרות ואיך זה נשמע מהצד, אבל יכולה להגיד שבתוך הסיטואציה כן מבינה למה מרגיש שאני פחות רואה אותו.

דווקא מתפלאת לגבי מה שכתבתן על זמן עם אחרים- לגמרי יכולה להבין את ההרגשה שלו ששבת שלמה עם אנשים אחרים )בעיקר שזו המשפחה שלי) אני הרבה יותר מסתובבת בין שיחות עם אחרים ולא ככ נמצאת איתו ושמה לב שנוח לו..

בכל אופן כמו שכתבתי, כשיש דברים קונקרטיים שאני מרגישה שיש איזה חוסר הלימה בין הציפיות שלו למה שמתאפשר, אני משקפת.. אבל בסך הכללי במצטבר בעיקר מתבאסת על עצמי שבכנות אני הרבה פחות שמה לב אליו, לרצונות ולצרכים שלו ממה שקורה ההפך (זא בדאגה שלו אלי) וממה שנראה לי נכון כשאוהבים ודואגים.. הוא מתאר תחושה של טעינה והתמלאות מלעשות בשבילי. ונראה לי שאולי באמת כמו שכתבתי וגם מישהי מכן, ההתשה הזאת של החשש לפספס גורמת לי להיות בדריכות ולא להנות ולהתרגש מנתינה מהלב שבאה טבעי..

באותו אופן וגם לא צריך להיות ככה...

וזה ממש טבעי שיש מצבים כאלו ובעה תמצאו את הדרך שלכם אחד לשניה מתוך הבנה למקום ולצורך אחד של השני...  

שכשאת באה למשפחה שלך שלא ראית זמן מה, שתהיי מרוכזת בהם ותירצי לבלות איתם.

מצטרפת לכולן, כל מה שכתבת מאוד אנושי ונשמע שיש לו איזושהי רגישות סביב הנושא, ולא את הבעייתית.

אם הוא רוצה למשל יותר זמן איתך כשאת עם המשפחה, הוא יכול לקרוא לך לחדר או לשבת לקפה יחד, אבל לדעתי ההתנהגות שלך לא חריגה ולא מראה על חוסר אכפתיות. רק על אנושיות.

האמת, שזה לא כל כך משנה מי הצודק וכל זוג צריך ללמוד את הדרך שלו לאיזון, כתבתי בכל זאת כי את לוקחת עליך המון אשמה ויורדת על עצמך למרות שאין לך על מה.

כשאנחנו מתארחים שבת אצל המשפחה של בעלי, הוא פחות איתי ויותר איתם

ולהיפך, אצל המשפחה שלי אני פחות איתו ויותר איתם

זה טבעי...

את יכולה להשתדל לשים לב שהוא מרגיש שם בנוח ולא נטע זר אבל בסה"כ טבעי שתהיה פחות תשומת לב

שלכל אחד יש פצע בסיסי וכואב מאוד כבר מהילדות, אמונות כמו אני לא טוב מספיק, יש לי ערך רק אם אני נותן לאחרים, אף אחד לא אוהב אותי וכו'... ואז יכולים להגיב בפיצוץ על מעשים ואמירות תמימים כי הם נוגעים לנו בפצע.

אז ממש נשמע לי שזה יכול להיות הסיפור פה, שהוא לוקח שכחות תמימות שלך כחוסר אהבה...

אני חושבת שכדאי לדבר על זה, להבהיר שאת עושה מאמצים בשבילו קורה ששוכחים או לא שמים לב, את אנושית ואת לגמרי עדיין אוהבת אותו.

כן כדאי אם הוא מבקש משהו, כמו תשימי לב אליו יותר כשאתם עם עוד אנשים להשתדל לעשות אותו. אבל אם שכחת/ לא יצא, הכל בסדר ולא צריך להיות עם מצפון. זה שלו.

וגם להתכונן לזה מראש לקראת הלידה בעז''ה, שאחרי הלידה את תהיי עסוקה מאוד עם הבייבי ואוטומטית קצת פחות איתו כי יהיה לך פחות זמן ופניות. אז גם להחליט מראש איך כן ממלאים את הזמן הזה של הביחד והתשומת לב, וגם לדבר על זה שדברים הולכים להיראות אחרת וזה בסדר, ככה זה כשהופכים למשפחה.

שזה קצת לוקח זמן לקלוט את זה ולהצליח לא לשכוח או לזכור להתייחס בצורה שהשני אוהב ולעשות את זה באופן טבעי. אתם עדיין בהתחלה וזה הגיוני.

לוקח זמן בהתחלה להתרגל לרצונות והרגלים של השני ולתת לשני מה שהוא זקוק לו.

אל תתייאשי, דברי איתו שאת מאד רוצה לתת לו את תשומת הלב שלך ושאת באמת באמת אוהבת אותו וזה רק עניין של זמן.

עד לא מזמן הייתם רווקים ולא מחויבים לאף אחד באמת. עכשיו זה שינוי גדול שמצריך זמן להתרגל אליו ולעשות אותו נכון.

בהצלחה ממש

קודם כל נשמע מהפירוט שהבעיה היא לא שאת חסומה אליו.

את אנושית, ואת לפעמים שוכחת או עמוסה, ולפעמים עם המשפחה פחות מתייחסת ממה שהיה נכון או שהוא היה רוצה.

זה לא נעים, זה יכול גם להכאיב אבל לענ"ד נראה שיש פה דינמיקה קצת בעייתית;

פגיעות מאד גדולה שלו, שהוא מביא לקשר משלל עניינים. פגיעות כזאת לרוב מגיעה ממשקעים עמוקים וקודמים מילדות, ונשמע שלא יזיק לו בכלל איזה טיפול טוב.

לצד זה לקיחת אחריות שלך על המצב הרגשי שלו והרבה האשמה עצמית, כאשר מדובר במשהו שגבר בוגר מסוגל להתמודד איתו גם אם הוא פגוע וגם אם זה לא כיפי לו.

אני מוסיפה שנשמע שהדינמיקה הזוגית פה לא בריאה, וכדאי ממש למצוא את הדרך להבריא אותה.

א. לאפשר לו להיות במקום גברי שנותן לך בטחון, חזק ויציב ולא כל הזמן מביא את הפגיעות שלו אלייך ומצפה ממך למענה רגשי. זה דבר שיכול לקרות הן באמצעות טיפוח או תהליך שלו, והן באמצעות תהליך שלך שאפרט בסעיף ב, יחד עם אמון שהוא גבר, שהוא חזק, שהוא מסוגל להתמודד. כמובן לא צריך להתעלם מדבריח שמפריעים לו, אבל גם לסמוך עליו שהוא מסוגל להתמודד. להתנצל באופן אמיתי אבל לא לקחת עלייך את האחריות ליציבות ולשלומו הרגשי. הוא מסוגל להתמודד, והתגובה שלך באיזה מקום מזינה את הכניסה שלו למקום קצת קורבני, כמובן בלי כל כוונה רעה מאף צד.

ב. לאפשר לך להיות במקום נשי. לא להיות אמא שלו, לא להיות המבוגר האחראי שצריך לדאוג לו, אלא להיות בעמדה נשית, להשען עליו, להרשות לעצמך להיות חלשה, חסרה, לא מושלמת.

ולדעת שזה בסדר. יש לך על מי להשען, יש מי שדואג לך ולא הכל עלייך. במקביל לעבד את המקום שבו את מרגישה אחריות כלפיו, ולאפשר לעצמך להביא את הפגיעות שלך לקשר, במקום להיות במקום האשם כל הזמן.

ללמוד לבנות בך בטחון. את טובה, את ראויה, את בסדר. לשכוח משהו זה אנושי. זה לא הופך אותך חלילה לחסומה ופגומה. לדעת להיות אהובה גם כשאת טועה ולא מושלמת. זאת תנועה שמתחילה מעבודה עצמית שלך ובע"ה תתפשט גם לסביבה.

חיבוק.

בתור מישהי שממש מזהה את עצמה בתיאורים פה משנות הנישואים הראשונות שלנו, ממש מסכימה עם כל מילה. גם בעלי היה כזה פגיע ותמיד בשיחות זה הגיע למשקעים שלו ממערכות יחסים אחרות במשפחה ומסגרות שונות, שהוא השליך את הקושי בהן על ההתנהלות שלי, ואני מלאת רגשי אשמה לקחתי את הכל על עצמי..

זה באמת עבודה לצאת משם. 

שמחה לשמוע שיצאתם מזה.

זה באמת קשה ממש לחיות ככה

כל אחד מעניק אוהב לקבל אהבה בדרך אחרת.

ולפעמים לא שמים לב כמה בן הזוג משקיע, כי "זו לא השפה שלי"

כשמעלים למודעות מבינים שכבר עכשיו יש הרבה אהבה שמוענקת,

ואיך להעניק בצורה שהשני ישים לב.

בדיוק העליתי שרשור על זה...

היה לי דכאון בהריון השני והלוסטרל ממש נתן לי קביים ועזר לי לצאת ממנו. זה לא קסם אבל מאפשר לזה לקרות עם עבודה קשה במקביל.

התחלתי לקחת שוב בימים האחרונים, מקווה שיעזור שוב...

בדרכ לSSRI יש תופעת לוואי של תאבון מוגבר

שזה לא דיכאון שמתפרץ ואז אני יכולה לנחם את עצמי שאחרי תקופה של תרופות וטיפול נפשי במקביל אז רגיל מהתרופה.

אצלי זה עצבות די כל חיי תקופות לפה ולשם עם עליות וירידות אבל בגדול זה מלווה תמיד .

ולכן לא יכולה לנחם את עצמי שזה רק לתקופה.

ולקחת תרופה מעכשיו לכל החיים מאוד מאוד מפחיד אותי. אוף

לעצמי.

כתוב בעלון בין שאר הדברים המפחידים שאחד ל100

איש התפתח אצלם גידול.

פחד אלוהים.

אוף אוף אוף.

כל כך רוצה וכל כך מפחדת.

תלוי במיקום שלו ובאם סרטני.

דווקא האמת שקראתי את העלון של אקמול..

התופעות לוואי היחידות שלו הן או במינון יתר או נדירות מאוד (אלרגיה)

שום דבר מפחיד מעבר לזה. 

את יודעת כמה סוגי טיפולים יש שמנסים לברר שורש של בעיה מסוימת ולפתור אותה? המון

קשה לי להאמין שאדם חי לנצח עם עצבות וצריך להיות תלותי בתרופה... 

השינוי הוא איטי מאוד ותמיד יש תקופות של ירידה ותקופות של עלייה. הלוואי באמת שזה פשוט יכול מתי שהוא להיפתר בלי תרופות.

לא יודעת למה אני סקפטית לגבי זה

כבר חשוף לי מידי להגיב גם לזה

אבל יש לי מה להגיד לך..

(מה שכן, אני אשכח באיזו הודעה מדובר..כי אני ממש עמוסה עכשיו.. אז מציעה לך להעתיק לי לפרטי עם הטקסט של ההודעה ושאמרתי שיש לי מה להגיד)

❤️‍🩹

אם זה באמת ישפיע עלייך. וואו. גאולה. באמת. (זה ממש לא פותר את כל הבעיות בחיים, אבל זה עוזר להתייצב, רגשות פרופורציונאליים לסיטואציה, מצב יציב שבו תוכלי לעשות התקדמות אישית בתחומים שחשובים לך, גם רגשית וגם פרקטית)

לא רוצה לדכא אבל לפעמים זה לא עובד…

תופעות לוואי לא מלחיצות אותי במיוחד, לרוב הן מופיעות בשבועות הראשונים של הטיפול ואז מחליפים ושלום. 

לקחתי לוסטרל פעמיים, כל פעם לתקופה של שנה בערך, בשילוב טיפול רגשי, הרים אותי חזרה לקרקע.

זה לא פותר כלום. באמת.

אבל זה מפזר קצת את הערפל ומאפשר להתמודד ולעבוד כדי לצאת מהבור. ככה אני הרגשתי לפחות.

לדעתי זה לא פותר את הבעיה מהשורש, גם אני הייתי בעצב תמידי כזה במשך שנים, כן מרגישה שיצאתי מזה.

בעזרת טיפולים פסיכולוגים, להבין על מה זה יושב.

ובעזרת דאגה לעצמי, לשים אותי במקום גבוה יותר בתדירות גבוהה יותר, לדאוג שבאמת בכל יום יש דברים שממלאים אותי ולא רק נתינה והתרוקנות.

הכדורים לגמרי עזרו לי להרים את הראש מעל המים לתקופות.

ממליצה גם לעשות בדיקת דם ובתוכה בדיקה של הורמוני בלוטת התריס ( חלק צריך לבקש במפורש והם לא כלולים בבדיקת דם שגרתית) יש להם השפעה מאוד גדולה על מצב הרוח.

והבעל נגיד יאכיל?

עם בת שנתיים וחצי וניו בורן, עד שהתינוק היה בן 10 חודשים.

קודם כל זה לא קל בכלל😅 לג'נגל בין הצרכים של שניהם. אבל היה כיף בסופו של דבר ואני מתגעגעת לזה🙂

מבחינת השינה- סידרתי את השעות שינה של הגדולה ככה שהיא תישן פחות או יותר 9-10 בלילה עד 9-10 בבוקר, ואז זה נתן לי קצת זמן לישון בבוקר. ואני גם מניקה מתוך שינה ובשינה משותפת עם הקטן, אז מבחינת שינה די הסתדרתי.

מבחינת לפתח את הגדול-לא רואה כזה צורך... מספיק מבחינתי להיות עם אמא ושיהיה מגוון של משחקים ותעסוקה והילד מתפתח לבד😅 כמובן עד גיל מסוים, אבל בגיל הקטן זה מה שהם צריכים לדעתי.

האתגר הגדול מבחינתי היה באמת מה עושים כששניהם צריכים אותי ביחד, אז למדתי לשמור מלאי של משחקים מהשקל לזמנים שהגדולה רוצה אותי ואני עסוקה עם הקטן, ולנצל את הזמנים הבודדים שהוא הסכים לישון בעגלה ולא על הידיים כדי לתקתק אוכל ופינוקים לגדולה ודברים בבית... וגם מנשא זה הצלה בזמנים האלה

מקווה שעזרתי😅

אצלי הפעוטה הייתה ישנה כשהתינוק ישן וגם אני...
אולי תלוי ילד ואופי. אבל היא הייתה קמה מוקדם, והייתה גם זקוקה לשנ"צ אז זה היה לי משולם!!!
תקופה מדהימה אגב!

למה שהקטן לא יישן בלילות?

לינה משותפת והנקה בשכיבה. ישנים יפה מאוד מגיל שבוע/ שבועיים (לא מכירה מישהי שעושה לינה משותפת והתינוקות שלה ערים בלילות)

לא קוראת לזה בשמות אבל תכלס התינוקות ישנים איתי במיטה..לא מאידיאל אלא מחוסר כוח

ובן התשעה חודשים עדיין ער לפעמים שעה וחצי שעתיים ברצף

וחוץ מזה עמובן קם להנקות כל שעתיים😅

אמנם ההנקה בשכיבה מאפשרת לי להתעורר רק חצי ועדיין זו לא שינה רציפה. 

אם לא הייתי מובנת הם לא שלישיה.

זו הייתה תגובה לתהילנה שכתבה ששינה משותפת גורמת להם לישון אז הגבתי שב"ה כבר ילד שלישי שאני ישנה איתו במיטה וזה לא גרם לשום קספ לקרות. 

הייתי בטוחה שיש לך 3 בגילאים שונים וצפופים ואת כולם את עוד מניקה...חחחח וישנה איתם.

והנקתי בשכיבה

והיא התעוררה מלא

עברה למיטה משלה והתחילה לקום הרבה פחות

והילדים שלי לא ישנים עד גיל שנה

וגם בגיל שנה ממשיכים לקום הרבה אבל יותר סביר (בדר"כ כשמעבירה חדר)

ומכירה ככ ככ ככ ככ ככ הרבה נשים שעושות לינה משותפת והתינוקות לא ישנים.

לא חושבת ש@תהילנה התכוונה לתינוקות שישנים בלינה משותפת לא מתעוררים במהלך הלילה.

אלא שגם כשהם מתעוררים - אז לא צריך ממש לקום בשבילם, אלא מניקים בשכיבה מתוך שינה וככה השינה לא נפגעת מידי.

(תקני אותי אם לא הבנתי נכון...).

ואצלי עכשיו כבר ילד חמישי עם לינה משותפת (מטחברת, אבל כשקם לינוק לפעמים כבר נשאר לגמרי במיטה שלי), ובאמת לרוב לא מרגישה שרצף השינה שלי נקטע יותר מידי, למרות שכבר המון שנים לא היה לי לילה רצוף בלי אף התעוררות...

אבל עם התינוק הנוכחי כן קרה שהיו לי לילות לבנים, תקופות כאלו שהוא לא הצליח להירדם בהנקה וכל פעם כשסיים לינוק בכה, עד שבסוף בעלי הצליח להרגיע אותו בעמידה ואחר כך להשכיב אותו לישון בנדנוד בעגלה (וככה הרווחתי איזה שעה-שעתיים של שינה, עד הקימה הבאה..).

אבל ב"ה כבר מזמן לא היה לנו ככה. נראה לי שזה היה יותר בתקופות שהוא לא הרגיש טוב ואז זה השפיע גם על הלילה.

היה תקופות שהיו לי גם 3 בבית.

את כולם הנקתי במקביל

והיו אצלי שנכנסו לגן קוראים או כמעט קוראים.

הבן שלי הקטן היה עם אחותו התינוקת היום הוא בן 4 והיא 2 נכנס לגן כשהוא יודע גם קמץ ופתח וחיריק,בגן הוא נעצר ואני התחרטתי שהכנסתי אותו למסגרת.

אחיו הגדול נכנס לגן בגיל 4 קורא שוטף. והיו לי איתו עוד 2 בבית.

אז קודם כל זה אפשרי.

הם היו הולכים לישון ממש מאוחר יחסית ומשלימים בבוקר,ובזמן שהם ערים בבוקר הייתי ממש משתדלת להיות איתם,לבנות פאזלים לצאת לטיול,לקרוא ספרים.ורק אחרי שהייתי איתם התפניתי לעשות דברים בבית לפעמים יחד איתם והרבה פעמים הם שיחקו לבד והעסיקו את עצמם.

כן לקחת בחשבון שלפעמים יום שלם יכול ללכת על לשחק איתם,ופחות להספיק לעשות משהו בבית.

והכי חשוב בלי לחץ,

בזמנים שממש הייתי עייפה והם היו ערים פשוט לקחתי אותם אליי למיטה ונרדמנו ביחד.

אני ממש אוהבת את התקופות הללו.הנחת רוח הזו בלי לחץ....

עשיתי את זה כמה שנים טובות ברציפות, עכשיו ספציפית עם אחד בבית..

קשוח

דורש הרבה כוח רצון

אבל אפשרי בהחלט ומיוחד ויש מלא יתרונות

מה נקרא צמוד? נכנסתי להריון אחרי חצי שנה

(הנקתי במקביל להריון רק בשליש הראשון, ואז את השני עד גיל שנה וקצת)

ושניהם נשארו בבית עד גיל 3

היה רגעים של מאתגר מבחינת שעות שינה שונות ואוכל שונה,

כן היה לי שעתיים רווח בצהריים שהם ישנו ביחד שנ"צ

כשהקטן גדל ליותר מתינוק נהיה קצת יותר קשה להעסיק במקביל

כמובן טיטולים כפולים וכולי

אבל ב"ה מודה על הבחירה הזאת, שווה הכל.

(אלא אם כן זה ממש לא מתאים למישהי )