הנחל שזרם לידינו הרגיע אותי אחרי התקופה העמוסה הזאת. הייתי צריך את השלווה הזאת סוף סוף.
היא צועדת לידי, מרגיעה גם כן את ליבי העמוס, כבר כמעט שכחתי שהייתי כל כך לחוץ לפני שניה.
כאילו כל המסע נמחק ועכשיו פשוט להינות מהרגע, רענן וחדש.
המים הקרירים מלטפים את רגליי ואני נזהר לא להחליק בחלוקי הנחל.
בנתיים שקט. אני אוהב שהיא לא מפחדת מהשקט.
החלטנו לעצור בפינה מוצלת והוצאנו את הפק"ל.
היא חותכת סלט פירות בזמן שאני מחמם את המים לתה.
"איך עבר עליך כל הזמן הזה?" אני שואל
היא מרימה את מבטה ומחייכת את החיוך הזה שלה, העדין, המתוק.
"היה קשה, לא אשקר, אבל עכשיו אני מרגישה כל כך חדשה שזה מדהים. כאילו כל הכוחות חזרו אליי וזה מאוד משמח אותי. אני חושבת שזה בזכות הדרך שעברתי ולא למרות אותה הדרך. שמחה שזכיתי להתחדש ככה" היא מישירה את מבטה החודר
"אני שמח לשמוע. האמת, גם אני מרגיש ככה לפעמים, האמת, מאז שפגשתי אותך. כאילו כל הקשיים רק הכינו אותי אלייך. ועוד יותר שמח לשמוע שטוב לך, שאת מאושרת"
התיישבנו.
הבטתי בעיניה.
כל כך גדולות, כל כך יפות. חומות.
"כמו.. גזע של עץ!"
היא צחקה בעדינות והעבירה יד בשיערה "אולי כמו אדמה..?"
"אממ.. כן, אולי, אבל אדמה אחרי גשם"
"כן, באמת עברו שם הרבה דמעות" היא מחייכת חיוך חצי עצוב, חצי שמח.
אני מחייך אליה, מנסה לנחם במבטי
היא מסיטה מבט וצוחקת. משחקת עם ענף וכמה שיבולים שמצאה ואני זורק חלוקי נחל לנהר שסמוך אלינו.
"תראי איזה אבן יפה מצאתי" אני מראה לה אבן מיוחדת, נראה שחרוט עליה משהו או שהיא היתה מפוסלת ככה באופן טבעי.. אני לא יודע
היא מחזיקה אותה ומתבוננת בה היטב. "אתה יודע, ככה זה.. כשעוברים דברים, כשיש שריטות, זה מוסיף יופי. גם אם זה כואב בהתחלה אח"כ זה הכי יפה. והינה, בחרת להראות לי דווקא את האבן הזאת, המיוחדת, לאו דווקא החלקה"
"את צודקת.. באמת בחרתי במיוחדת, זאת שעברה דברים" מקווה שהבינה
היא מלטפת את האבן ומסמיקה מעט
"בוא, רוצה שנתקדם?"
אני קם ואוסף את הפק"ל. הולכים.
"אני מחכה לפגוש אותך שוב.."
צ"ע
