אני מתגעגעת, מחר אלך אליה להגיד שלום
רק חבל שהיא לא תוכל להשיב לשלום
כי מה נשאר שם בכלל, מה נשאר מילדה יפה?
עצמות מפוררות
רק חבל שהיא לא תוכל להשיב לשלום
כי מה נשאר שם בכלל, מה נשאר מילדה יפה?
עצמות מפוררות
בהנהלת:
מכתב פתיחה
מה אני זוכרת ממךאנונימי (פותח)אחרונה
ילד טהור עיניים
(המחברת עלייך שהוציאו לפני כמה שנים למעלה והבטחתי שאני הולכת לישון אחרי שאני כותבת כי מחר אני עובדת וכי צריך סדר בחיים שלי של שעות שינה וקימה. ואולי זה טוב כי ככה אפשר לכתוב מה באמת אני זוכרת ולא מהסיפורים והזכרונות שכל הדודים כתבו)
אתה עמדת על העגלה של האוטו בסוף סעודה שלישית כשהשמיים התחילו להחשיך והרוח העיפה לי את כל השיער לפנים ואת הפאות שלך לצדדים, וקראת בקול גדול. אני כבר לא זוכרת בדיוק אם אמרת שאתה הולך להביא את המשיח או שאתה משה רבנו שמגיע להושיע את ישראל. ילד בן ארבע עם נשמה ענקית ואמונה לא נורמאלית.
עשר שנים עברו וילדה בכיתה א עם שמלה פירחונית, שיער חלק קשת לבנה ועיניים פשוטות שבאמת ניסתה לזכור את השבת הזאת ואת כל הדיברי תורה שהילד בן הארבע היה עומד על הכיסא וצועק בהתלהבות למספר עם המון תנועות ידיים על יציאת מצריים ואיך הים נבקע! עם עיניים בורקות מהתרגשות ואיך שניה אחר כך הוא היה רץ לשחק עם כולם שהוא חייל ששומר על ארץ ישראל ונלחם עם הערבים.
נכנסנו לחדר הקטן והחשוך כי הילדונת כיבתה את האור למרות ששבת, היא בת שנתיים. סעודה שלישית ואנחנו בפנים מאושרים. ופתאום אמרת- בואו נשיר! משיח משיח משיחחח אויאויוייייוייי ושרת כל-כך חזק עד שבאו להגיד לנו להיות בשקט כי סבא אומר דבר תורה
מה עוד אני זוכרת
תלתלי זהב ואז פאות יפיפיות, עיניים של אמונה ולב בוער, לב סוער, נחישות כזאת. בוער לתורה לבית המקדש
מה אני זוכרת עוד. באמת שכלכך מעט.
בעיקר. ילדה בת 6 ומוצאי שבת. שכבתי על הספה וכבר היה מאוחר כי שבתות קיץ תמיד נגמרות מאוחר נורא, אולי כדי לא להגיע לרגע שבו נדע מה קרה. הייתי עייפה, שכבתי על הספה ועצמתי עיניים. צלצול טלפון אמא עונה. דממה. ועוד דממה. ועוד.
הלב שלי התחיל לדפוק אז עצמתי את עיני חזק ועשיתי את עצמי ישנה. הנשימות שלי הפכו מהירות ומבולבלות ברגע שאמא צרחה ונפלה לרצפה בהתייפכות בלתי נשלטת והאורחות שהגיעו אלינו להתארח בשבת הגיעו במהרה והרימו אותה ואז אבא חזר מערבית ואמא סיפרה לו אבל באנגלית ואני לא יכולתי להבין ואבא השתתק ורץ בחזרה לבית הכנסת. אני זוכרת רק טריקת דלת ושוב הדממה.
נרדמתי.
בבוקר יצאתי להסעה לבד כי אמא ישנה ואני פחדתי להעיר אותה שלא תבכה כמו אתמול. רגע לפני שההסעה הגיעה אמא הגיעה לתחנה מתנשפת ולקחה אותי הצידה. רעדתי.
ילדה בכיתה א
אז.. אז זהו? הוא מת?
לחשתי.
אמא הנהנה לחיוב וזה שרף אותי ההבנה הזאת.
הגענו הביתה בדממה, הלכתי למגירה שלי והוצאתי זר סגול עם פרחים ותחרה.
אני לא מסוגלת להמשיך לכתוב.
זהו
זכר מתוק לברכה
(המחברת עלייך שהוציאו לפני כמה שנים למעלה והבטחתי שאני הולכת לישון אחרי שאני כותבת כי מחר אני עובדת וכי צריך סדר בחיים שלי של שעות שינה וקימה. ואולי זה טוב כי ככה אפשר לכתוב מה באמת אני זוכרת ולא מהסיפורים והזכרונות שכל הדודים כתבו)
אתה עמדת על העגלה של האוטו בסוף סעודה שלישית כשהשמיים התחילו להחשיך והרוח העיפה לי את כל השיער לפנים ואת הפאות שלך לצדדים, וקראת בקול גדול. אני כבר לא זוכרת בדיוק אם אמרת שאתה הולך להביא את המשיח או שאתה משה רבנו שמגיע להושיע את ישראל. ילד בן ארבע עם נשמה ענקית ואמונה לא נורמאלית.
עשר שנים עברו וילדה בכיתה א עם שמלה פירחונית, שיער חלק קשת לבנה ועיניים פשוטות שבאמת ניסתה לזכור את השבת הזאת ואת כל הדיברי תורה שהילד בן הארבע היה עומד על הכיסא וצועק בהתלהבות למספר עם המון תנועות ידיים על יציאת מצריים ואיך הים נבקע! עם עיניים בורקות מהתרגשות ואיך שניה אחר כך הוא היה רץ לשחק עם כולם שהוא חייל ששומר על ארץ ישראל ונלחם עם הערבים.
נכנסנו לחדר הקטן והחשוך כי הילדונת כיבתה את האור למרות ששבת, היא בת שנתיים. סעודה שלישית ואנחנו בפנים מאושרים. ופתאום אמרת- בואו נשיר! משיח משיח משיחחח אויאויוייייוייי ושרת כל-כך חזק עד שבאו להגיד לנו להיות בשקט כי סבא אומר דבר תורה
מה עוד אני זוכרת
תלתלי זהב ואז פאות יפיפיות, עיניים של אמונה ולב בוער, לב סוער, נחישות כזאת. בוער לתורה לבית המקדש
מה אני זוכרת עוד. באמת שכלכך מעט.
בעיקר. ילדה בת 6 ומוצאי שבת. שכבתי על הספה וכבר היה מאוחר כי שבתות קיץ תמיד נגמרות מאוחר נורא, אולי כדי לא להגיע לרגע שבו נדע מה קרה. הייתי עייפה, שכבתי על הספה ועצמתי עיניים. צלצול טלפון אמא עונה. דממה. ועוד דממה. ועוד.
הלב שלי התחיל לדפוק אז עצמתי את עיני חזק ועשיתי את עצמי ישנה. הנשימות שלי הפכו מהירות ומבולבלות ברגע שאמא צרחה ונפלה לרצפה בהתייפכות בלתי נשלטת והאורחות שהגיעו אלינו להתארח בשבת הגיעו במהרה והרימו אותה ואז אבא חזר מערבית ואמא סיפרה לו אבל באנגלית ואני לא יכולתי להבין ואבא השתתק ורץ בחזרה לבית הכנסת. אני זוכרת רק טריקת דלת ושוב הדממה.
נרדמתי.
בבוקר יצאתי להסעה לבד כי אמא ישנה ואני פחדתי להעיר אותה שלא תבכה כמו אתמול. רגע לפני שההסעה הגיעה אמא הגיעה לתחנה מתנשפת ולקחה אותי הצידה. רעדתי.
ילדה בכיתה א
אז.. אז זהו? הוא מת?
לחשתי.
אמא הנהנה לחיוב וזה שרף אותי ההבנה הזאת.
הגענו הביתה בדממה, הלכתי למגירה שלי והוצאתי זר סגול עם פרחים ותחרה.
אני לא מסוגלת להמשיך לכתוב.
זהו
זכר מתוק לברכה
ועוד פורום.מקפיצים נטושים
שמשמש לפריקות
שימש לפריקות
וכיום
מחכה לאכלוס,
קורא/ת יקר/ה -
בכבוד!
אני מעדיפה לכתוב בעט כשאני פורקת רגשותעשב לימון
אבל תודה על ההצעה בכל אופן!
משום מה הרבה מעדיפים פורומים גלוייםמקפיצים נטושים
מודה שלא הבנתי את ההעדפה.
אולי רצון שמישהו ישמעעשב לימון
בקשת עזרה בצורה עקיפה
😁טויוטהאחרונה
יש לי חלום:
[]אנונימי (פותח)
תמונות מפעם גורמות לי לדייק מה הרגשתי
מה איבדתי
מה היה לי
מה כאב לי, מה העלה בי אושר
אושר כזה שגורם לזנק מהמיטה, לעלות על הקו של שש ארבעים, להדליק את כל האורות, למשוך את החבל של הווילונות מעלה מעלה, לחכות בפתח
ילדים טרוטי עיניים יורדים מהסעות ארוכות
משפשפים עפעפיים בידיים זעירות, בחיוך נמתח בעדינות עד אין קץ על שפתיים רכות
לחבר זונדה, חמצן, משקפיים
לחבק לחבק לחבק.
מה היה לי
ומה אין
מה קיבלתי ומה הפסדתי
וכמה גשם בחלון של תחילת סיוון. כמה.