שלום לכולם, אשמח לעצתכם.. אני אובדת עצות ..
אחרי שנה של זוגיות בחרתי להתארס.
זו לא היתה החלטה קלה בשבילי בכלל, הוא כבר היה מוכן להתחתן תוך כמה חודשים אך חיכה לי בסבלנות.
הוא באמת מדהים. מכיל, סבלני, רגוע, אהוב על ידי כולם, מוצלח, מוערך, אני בראש סדר העדיפויות שלו, הוא רק רוצה שאהיה מאושרת, רוצה להעצים אותי ושנתעצם יחד.
הבעיה היא שמההתחלה לא הרגשתי שאני אוהבת אותו. כן יש נעימות ומשיכה במגע פיזי, ויש הערכה לתכונות שכתבתי, אך תמיד הרגשתי שאנחנו לא ממש אותו סגנון. גם מבחינת חוש הומור(אני יותר שנונה, הוא אוהב הומור יותר פשוט) וזה מאוד מפריע לי בדיבור היומיומי הקליל איתו. כשמדברים שיחות אמיתיות רציניות הכל בסדר, אבל בשאר הזמן, אמנם אני לא מרגישה שמשעמם, אבל גם לא הייתי אומרת שכיף. מאוד נחמד, אבל אני מרגישה שאנחנו יוצאים לבלות המון, הופעות וכו'(שנינו אוהבים יציאות) וזה מבסס את הקשר שלנו יותר מאשר פשוט להיות לבד ולדבר. היה לי קשר בו תמיד היה לי כיף ומעניין, גם כשלא עשינו כלום, וזה מאוד חסר לי, אני חושבת שזה מה שתוקע את הרגש שלי. אמנם התקשורת כן השתפרה עם הזמן והבנו יותר את הצרכים אחד של השני והתרגלנו לחוש ההומור אחד של השני, אבל זה לא אותו הדבר.. אני מרגישה שאני מכבה חלק ממני.. שאני לא תמיד אני בדיבור איתו.. שאני מתפשרת על תקשורת של 85 אחוז רק כי כל השאר מושלם, למרות שזה קריטריון חשוב לי.
ועכשיו החתונה עוד חודשיים ואני בדכאון רציני... לא מצליחה להנות מהתקופה הזו, ולא בגלל הלחץ.. פשוט בספקות מטורפים, מרגישה שפשוט לא בא לי להתחתן, אבל מפחדת להפסיד מישהו באמת מדהים עם המון המון תכונות שרציתי. אבל הלב שלי מרגיש מת. אני יודעת שאומרים שאהבה זה נתינה, וגם חשבתי שאולי אני פרפקציוניסטית מדי ולכל הסכמתי לנישואים, אמרתי שאעבוד על עצמי, על להבין שאין מושלם. אבל אני כבר לא חושבת שזו באמת הסיבה. אני חושבת שהתקשורת הזו, הפינג פונג הזה של השני ויותר, הוא חלק מאוד מחיה ומשמח הזוגיות שחסר לי.
על גבול ביטול החתונה, אשמח ממש לעצתכם..
אחרי שנה של זוגיות בחרתי להתארס.
זו לא היתה החלטה קלה בשבילי בכלל, הוא כבר היה מוכן להתחתן תוך כמה חודשים אך חיכה לי בסבלנות.
הוא באמת מדהים. מכיל, סבלני, רגוע, אהוב על ידי כולם, מוצלח, מוערך, אני בראש סדר העדיפויות שלו, הוא רק רוצה שאהיה מאושרת, רוצה להעצים אותי ושנתעצם יחד.
הבעיה היא שמההתחלה לא הרגשתי שאני אוהבת אותו. כן יש נעימות ומשיכה במגע פיזי, ויש הערכה לתכונות שכתבתי, אך תמיד הרגשתי שאנחנו לא ממש אותו סגנון. גם מבחינת חוש הומור(אני יותר שנונה, הוא אוהב הומור יותר פשוט) וזה מאוד מפריע לי בדיבור היומיומי הקליל איתו. כשמדברים שיחות אמיתיות רציניות הכל בסדר, אבל בשאר הזמן, אמנם אני לא מרגישה שמשעמם, אבל גם לא הייתי אומרת שכיף. מאוד נחמד, אבל אני מרגישה שאנחנו יוצאים לבלות המון, הופעות וכו'(שנינו אוהבים יציאות) וזה מבסס את הקשר שלנו יותר מאשר פשוט להיות לבד ולדבר. היה לי קשר בו תמיד היה לי כיף ומעניין, גם כשלא עשינו כלום, וזה מאוד חסר לי, אני חושבת שזה מה שתוקע את הרגש שלי. אמנם התקשורת כן השתפרה עם הזמן והבנו יותר את הצרכים אחד של השני והתרגלנו לחוש ההומור אחד של השני, אבל זה לא אותו הדבר.. אני מרגישה שאני מכבה חלק ממני.. שאני לא תמיד אני בדיבור איתו.. שאני מתפשרת על תקשורת של 85 אחוז רק כי כל השאר מושלם, למרות שזה קריטריון חשוב לי.
ועכשיו החתונה עוד חודשיים ואני בדכאון רציני... לא מצליחה להנות מהתקופה הזו, ולא בגלל הלחץ.. פשוט בספקות מטורפים, מרגישה שפשוט לא בא לי להתחתן, אבל מפחדת להפסיד מישהו באמת מדהים עם המון המון תכונות שרציתי. אבל הלב שלי מרגיש מת. אני יודעת שאומרים שאהבה זה נתינה, וגם חשבתי שאולי אני פרפקציוניסטית מדי ולכל הסכמתי לנישואים, אמרתי שאעבוד על עצמי, על להבין שאין מושלם. אבל אני כבר לא חושבת שזו באמת הסיבה. אני חושבת שהתקשורת הזו, הפינג פונג הזה של השני ויותר, הוא חלק מאוד מחיה ומשמח הזוגיות שחסר לי.
על גבול ביטול החתונה, אשמח ממש לעצתכם..
