פספסתי כנראה את ההדגשה על המילה חולמת...

לא באמת קרה.

אולי מישהי תלמד אותי יום אחד;)

פשוט שבבום שומעים מישהו שחווה את זה, זה כן כזה קצת יכול לעורר כל מיני תחושות

אבל זה בהחלט יכול להיות פתח לקשר אפילו טוב יותר עם הקב"ה.

רציתי לכתוב על זה משהו אבל לא בטוח שזה הזמן (לא ביקורת ולא בכיוון של ביקורת, אבל בכל זאת).

מקווה שבקרוב תזכי להארת פנים והכל יתהפך לטובה ותרגישי ותראי את טוב ה'.

לא בטוח שהבנתי, אבל אם הבנתי זה קשור מאוד למה שרציתי לכתוב.

אולי תהיה הזדמנות אחרת.

בגדול:

יש דברים שאנחנו 'מרגישים' לא באמת כי ככה אנחנו מרגישים אלא שזו הדרך של הנפש לפרוק מתחים או רגשות בסיסיים יותר, פשוט ככה היא מתרגמת אותם.

כמו שיש אנשים שמקללים, למרות שבכלל אין מי ומה לקלל ואין בזה שום תועלת - פשוט יש כעס או תסכול שצריך לפרוק איכשהו.

זה נכון גם לגבי רגשות כלפי אנשים (הורים למשל), לפעמים התחושה היא ביטוי למשהו אחר עמוק יותר.

זו הערה שבזמן הלא מתאים עלולה להיות מעצבנת, כמו שאומרים למתבגר שמתפרץ על משהו או מתלהב ממשהו שזה בגלל שהוא מתבגר וזה יעבור (סליחה על ההשוואה), אז סליחה אם עצבנתי.

והקשר לתגובה הקודמת שלך היא תחושת השחרור.

שאחרי זמן כזה של פריקת רגשות של הנפש יש תחושה של שחרור, למרות שהרגשות האלו לא מובנים ואפילו מבלבלים כשלעצמם כי הם בעצם ביטוי של משהו אחר, בגלל שהמתח הפנימי נפרק.

יכול להיות שהבנתי אותך לא נכון אבל זה הרגיש לי ההסבר לאיך שהבנתי את המשפט הראשון כאן - אממ. 

אני לא חושב שזה שחור ולבן, אני חושב שזה שחור ושחור.

זה לא משהו שנמצא במודע שלנו. וזה הרבה לפני התיוגים האדיוידואלים של הקשר בין האדם לאל. (אדון-עבד??)

זה גם לאו דווקא לאלוהים, זה למקור. הוא שותף, אחד משלושה.

זה לפני כל תפיסה מודעת של קשר והשפעה אלוהית, זה הרבה לפני הכל. 

זה קורה תוך כדי, רע לנו = החיים רעים = כעס על מי שהביא אותנו לחיים. - אבל זה שחור ושחור כי זה לא מודע (!). 

לפעמים מתבגרים כועסים על ההורים, וההורים חושבים שאין לזה סיבה, והם לא מבינים את הכפיות טובה. אבל יש לזה סיבה.

היא פשוט לא מודעת. 

כמו שכתבת, יכול להיות שברבדים מסויימים אין לזה קשר אלייך, ולמצב הזה ספציפית. ויכול מאוד להיות שזה קשור למקום נפשי מסויים שחווה דברים ושואל למה... רק את יודעת. גם לא כתבתי כי אני חושב שאת לא מודה, ולא כתבתי כי אני חושב שאת כועסת כמצב סטטי. כתבתי כי אני מאמין שהתהליך של הטינה למקור הוא קיים בנו כבני אדם, וששוה לחשוב עליו כי הוא לא מודע. 

(במאמר מוסגר אני חושב שהדרך להבין כמה טינה נמצאת בלא מודע זה פשוט לעבור למנטליות של תודה (על החיים - להורים ולאלוהים), כי רק אחרי שרואים כמה קילוגרם טינה ירד מהלב, יודעים כמה טינה היתה.)

בהצלחה. 

אני מבין את ההנחה שאנחנו חלק אלוה ממעל (ממש) והנשמה שואפת למעלה לשרשה. וזה לא קשור או סותר את מה שאמרתי.

לא כתבתי בהקשר של ה"קשר עם רבונו של עולם" כי גם אם זה הכי נוכח שיש - זה מאוד אישי פנימי ואנדיוידואלי. (דיברתי כללי)

וכן, ההורים גם בסיפור של החיים שלך, זאת מציאות. "שלשה שותפים באדם הקב"ה אביו ואמו" (קידושין ל. - וחז"ל שם עושים קשר סימטרי מדהים בהתנהגות של האדם להוריו ולקב"ה)

אני מסכים. אבל אני חושב שיש רמות של מודעות. ויש מצבים\רמות שכמה שיש מודעות היא לא משפיעה - היא תהיה תלויה וכפופה למנטליות הרגשית בפועל, ורק לאחר שעברנו למנטליות אחרת אנחנו אוטומטית עוברים למודעות יותר גבוהה. ושוב, כמו שכתבת, יכול להיות שאת במנטליות הזו ובמודעות הזו (וזה עבודה תמידית) - אני כתבתי באופן כללי. 

תורידו את הראש בבקשה, בנות חוזרות מפורקות מעלבון אחרי דייטים

קצת יותר רגישות

אבל גם בנים רגישים אני אחרי הדייטים חזרתי  מפורק  מזה שלא התקדם

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

נפוצה הרבה יותר משנדמה לך. ולתחושתי נשים מעיזות להתנהג ככה יותר מאשר גברים. אבל זה בסדר לטעון גם הפוך.

בעולם הקלאסי זה היה הפוך.

מי שלא מסוגל להיות רציני ולעמוד מאחורי מה שבוחר לעשות, לכאורה גם בנישואין יתנהג כך (גם בנישואין יש הרבה דרכים לעשות גוסטינג וד"ל).

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת