פספסתי כנראה את ההדגשה על המילה חולמת...

לא באמת קרה.

אולי מישהי תלמד אותי יום אחד;)

פשוט שבבום שומעים מישהו שחווה את זה, זה כן כזה קצת יכול לעורר כל מיני תחושות

אבל זה בהחלט יכול להיות פתח לקשר אפילו טוב יותר עם הקב"ה.

רציתי לכתוב על זה משהו אבל לא בטוח שזה הזמן (לא ביקורת ולא בכיוון של ביקורת, אבל בכל זאת).

מקווה שבקרוב תזכי להארת פנים והכל יתהפך לטובה ותרגישי ותראי את טוב ה'.

לא בטוח שהבנתי, אבל אם הבנתי זה קשור מאוד למה שרציתי לכתוב.

אולי תהיה הזדמנות אחרת.

בגדול:

יש דברים שאנחנו 'מרגישים' לא באמת כי ככה אנחנו מרגישים אלא שזו הדרך של הנפש לפרוק מתחים או רגשות בסיסיים יותר, פשוט ככה היא מתרגמת אותם.

כמו שיש אנשים שמקללים, למרות שבכלל אין מי ומה לקלל ואין בזה שום תועלת - פשוט יש כעס או תסכול שצריך לפרוק איכשהו.

זה נכון גם לגבי רגשות כלפי אנשים (הורים למשל), לפעמים התחושה היא ביטוי למשהו אחר עמוק יותר.

זו הערה שבזמן הלא מתאים עלולה להיות מעצבנת, כמו שאומרים למתבגר שמתפרץ על משהו או מתלהב ממשהו שזה בגלל שהוא מתבגר וזה יעבור (סליחה על ההשוואה), אז סליחה אם עצבנתי.

והקשר לתגובה הקודמת שלך היא תחושת השחרור.

שאחרי זמן כזה של פריקת רגשות של הנפש יש תחושה של שחרור, למרות שהרגשות האלו לא מובנים ואפילו מבלבלים כשלעצמם כי הם בעצם ביטוי של משהו אחר, בגלל שהמתח הפנימי נפרק.

יכול להיות שהבנתי אותך לא נכון אבל זה הרגיש לי ההסבר לאיך שהבנתי את המשפט הראשון כאן - אממ. 

אני לא חושב שזה שחור ולבן, אני חושב שזה שחור ושחור.

זה לא משהו שנמצא במודע שלנו. וזה הרבה לפני התיוגים האדיוידואלים של הקשר בין האדם לאל. (אדון-עבד??)

זה גם לאו דווקא לאלוהים, זה למקור. הוא שותף, אחד משלושה.

זה לפני כל תפיסה מודעת של קשר והשפעה אלוהית, זה הרבה לפני הכל. 

זה קורה תוך כדי, רע לנו = החיים רעים = כעס על מי שהביא אותנו לחיים. - אבל זה שחור ושחור כי זה לא מודע (!). 

לפעמים מתבגרים כועסים על ההורים, וההורים חושבים שאין לזה סיבה, והם לא מבינים את הכפיות טובה. אבל יש לזה סיבה.

היא פשוט לא מודעת. 

כמו שכתבת, יכול להיות שברבדים מסויימים אין לזה קשר אלייך, ולמצב הזה ספציפית. ויכול מאוד להיות שזה קשור למקום נפשי מסויים שחווה דברים ושואל למה... רק את יודעת. גם לא כתבתי כי אני חושב שאת לא מודה, ולא כתבתי כי אני חושב שאת כועסת כמצב סטטי. כתבתי כי אני מאמין שהתהליך של הטינה למקור הוא קיים בנו כבני אדם, וששוה לחשוב עליו כי הוא לא מודע. 

(במאמר מוסגר אני חושב שהדרך להבין כמה טינה נמצאת בלא מודע זה פשוט לעבור למנטליות של תודה (על החיים - להורים ולאלוהים), כי רק אחרי שרואים כמה קילוגרם טינה ירד מהלב, יודעים כמה טינה היתה.)

בהצלחה. 

אני מבין את ההנחה שאנחנו חלק אלוה ממעל (ממש) והנשמה שואפת למעלה לשרשה. וזה לא קשור או סותר את מה שאמרתי.

לא כתבתי בהקשר של ה"קשר עם רבונו של עולם" כי גם אם זה הכי נוכח שיש - זה מאוד אישי פנימי ואנדיוידואלי. (דיברתי כללי)

וכן, ההורים גם בסיפור של החיים שלך, זאת מציאות. "שלשה שותפים באדם הקב"ה אביו ואמו" (קידושין ל. - וחז"ל שם עושים קשר סימטרי מדהים בהתנהגות של האדם להוריו ולקב"ה)

אני מסכים. אבל אני חושב שיש רמות של מודעות. ויש מצבים\רמות שכמה שיש מודעות היא לא משפיעה - היא תהיה תלויה וכפופה למנטליות הרגשית בפועל, ורק לאחר שעברנו למנטליות אחרת אנחנו אוטומטית עוברים למודעות יותר גבוהה. ושוב, כמו שכתבת, יכול להיות שאת במנטליות הזו ובמודעות הזו (וזה עבודה תמידית) - אני כתבתי באופן כללי. 

או ששאלת שאלה רטורית?

אבל אולי באמת אשים ציטוט שיהיה יותר מובן

עריכה: אי אפשר לערוך, אבל תזרום 

חיבור לרגשות זה דבר חשוב.

מי שלא בוכה גם לא יצחק וירקוד.

עת לכל חפץ

ע"ע פירושו של הרב קוק בעין אי"ה שמדברים על "הנעלבים ואינם עולבים" ומדייק שהם אנשים רגישים שנעלבים ועצם זה יש להם אפשרות להעלב ולהתגבר על כך זאת המעלה שלהם - 

"לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם את אותן שהושפלה נפשם עד למדרגת ההמתה הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון נ(ת)טמטם אצלם, ובאמת לא זוהי דרכה של תורה, כ"א שהנשמה תהיה חזקה, כח החיים יהיה במילואו, הרגש של הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי יהיה במלא בנינו הנפשי, במדה הראויה לאדם מצד צלם אלוקים אשר לו, המופיעה על מעלת נשמתו שהיא כבודו, אבל בכל המעמק של ההרגשה הברורה בצער העלבון, עד שהם נעלבים, בכ"ז רגש המוסר ואהבת הבריות, גם אותם שהעוו את דרכם והעבירו את הדרך עליהם, הוא חזק כל כך עד שהם אינם עולבים, דוקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם הם משתמשים בו לעצור ברוחם, שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את אחרים אע"פ שהם הם עולביהם עצמם. זאת היא גבורת הקודש של החיים"

עין איה על שבת ט פג – ויקיטקסט

לכן צריך לבכות, ואז אח"כ לקום. אבל לא לבכות בכלל זה טמטום הלב, בטח שזה לא יתרון.

זה נראה לי ברור

אז קודם כל זו פוזיציה בעייתית כי כביכול את שואפת להפוך למשהו מאוד מאוד שלילי על פי השיר, את שואפת להיות נשואה וכאמור השיר הזה לא מאיר נשואים באור חיובי.

דבר שני זה שרווקים לפעמים רואים את הנשואים בצורה כזו ששכחנו את איך זה להיות רווק ואנחנו רוצים שרווקים יפסיקו להיות בררנים זה לפעמים מתוך רצון לעזור, אנחנו לא היינו בררנים אף פעם, ולא מבינים כל כך את הצורך ברשימת המכולת של החברים שנשארו רווקים וכשמציעים הצעה והיא נפסלת או סתם מנסים לשוחח על העניין, אנחנו מואשמים בניתוק ובחוסר רגישות וטאקט וששכחנו איך זה להיות רווקים, לא, לא ממש שכחנו, פשוט אף פעם לא היתה לנו ממש רשימת מכולת, אף פעם לא היה לנו מחסומים רגשיים בעניין, אנחנו רוצים לעזור לאלה שנשארו רווקים אבל אנחנו מואשמים בהתנשאות אז מוטב אולי שנעזוב אתכם בשקט כדי לא להפריע.

ואז אנחנו מואשמים שאנחנו לא עוזרים מספיק.

ודבר אחרון, נישואין זה לא ארמונות מפוארים לרוב, יש הרבה מאוד התעסקויות שיש כנשואים ואין לרווקים, הרבה פעמים דווקא ההפך, הרווקות היא זו שהופכת אותך לפריווילג בלי צרות פרנסה, עצמאות, גידול ילדים ועוד.

וגם באמת צריך להבין את החשיבות בלהתעסק בשידוכים, כן יש כאלה שיש להם קושי בלמצוא, אבל באמת חושבת שכחלק מתיקון העולם והמוסר האנושי שידוכים זה צריך להיות נחלת הכלל.

השיר עוסק בכאב ותסכול

לק"י

אני באמת לא מתעסקת בכלל בשידוכים.

אבל אני לא מחלקת עיצות לנישואים, לא מתנסה על רווקים, לא חושבת שתמיד הם "אשמים" ברווקותם, לא חושבת שהכל טוב ונפלא בנישואים.

אם הכותבת התכוונה בעיקר לחלק של לעזור לחברים למצוא חתן/ כלה, אז פספסתי את זה.

וברור שכל הכללה פה היא מתוך עמדה מסויימת שאפשר מאוד לגלות הבנה כלפיה.

אמממ תאמת שפעם רווק שהציע לי הצעה אמר לי תוך שנייה, אחרי שהסברתי לו למה זה לא בדיוק מה שאני מחפש ירה לעברי - "אין את מה שאתה מחפש". שאלתי את עצמי, איך האבצע שלו קלה על ההדק לירות כזאת טענה בלי שהוא מכיר אותי בכלל, וגיליתי שלצערי השיפוטיות כלפי רווקים יכולה להעשות גם על ידי הרווקים עצמם אחד כלפי השני.

אני יכול להגיד שבאמת בנאדם שהוא נשוי הוא נמצא בעמדה שונה.

בע"ה כשאתחתן אז אני אשתדל לזכור שאני לא מבין מאה אחוז את הכאב של הבדידות, למרות שברור לי שהייתי בו לא מעט. עצם הפוזיציה היא פוזיציה אחרת. המודעות לפוזיציה היא מה שעושה את ההבדל.

השאלה המשעשעת הזו כאילו הכריחה אותי לענות בשאלה...

האם באמת נראה לכם, רווקים יקרים, שהנישואין הם איזה פעולה קטנה של מתן טבעת ופתאום הכל נהיה פשוט יותר?

(לא רוצה להיות שיפוטי, אבל לפעמים אני חושב שחלק מהבעיה של רווקים/ות שאני מכיר וגם של כמה חברים כאן, נובעת בדיוק מחוסר ההבנה של הבעיה שהעליתי. וזו גם הסיבה העיקרית שאני משתדל לא להגיב כאן).

בכל מקרה שתהיה לכולנו המון הצלחה!

ונעלמו, חברה בדיוק התקשרה והציעה. בלה בלה.

אין מה לעשות יש אנשים שמקשים

מורידים את הרמה בשביל כולם.

אין נאמנות.

מסוגלות להתכתב ולדבר ולהתלהב בערב.

בבוקר והנה היא נעלמה.

אני לא לפני הרבה זמן הייתי כל כך תמים שלא הכרתי את זה דיברתי עם מישהי(וזה היה דרך מישהו שהכיר ביננו)וקבענו שלחתי לה הודעה והיא לא ענתה..

אני בלי ווטסאפ וכו' אז ממש לא הבנתי חשבתי שהפל' לא עובד אולי היא לא קוראת הודעות סמס...

התקשרתי גם לא ענתה חשבתי הפל' שלי הלך...

ואז גיליתי שיש שם לדבר  הזה מאז כבר היו עוד כמה דברים דומים...

הייתה לי פעם שהתפניתי לבית חולים בפתאומיות בלי טלפון ולבסוף הייתי יותר מחודש בלי טלפון איני יודע כמה שיחות שלא נענו

לומר פשוט שלא מתאים?

שיש פער זה לא אמור להיות ככה..

אני חושבת שעל הגבר יותר ליזום בין דייט לדייט לפחות לפתוח את השיח . אבל התפקיד שלה זה להיפתח ולא להיסגר

בעיקר עם הקטע שעליה מוטל להיפתח לי זה לפעמים לא זורם ולא כי אני לא רוצה ואני רואה איך זה גורם לנסיגה בצד השני

יש הבדל אם זה תקוע לבין אם זה לוקח זמן..

כאילו אם בחורה לא זורמת איתי כפי שציפיתי אבל זורמת במידה מסויימת ומראה עניין אז זה לגמרי חלק מהמשחק

כי הבחורה חסומה ולא משתפת ..

והבחור גם באנרגיה זכרית פצועה - לא יוזם / רגשי נחיתות / חושב מה היא תביא לי בתמורה .

זה חוסם לגמרי את הבחורה אי אפשר להכיר ככה

ככה יש הרבה קשרים שנתקעים עוד לפני הדייט/ בדייטים ראשונים ,שיכול להיות להם פוטנציאל גדול אם כל אחד היה מתחבר למהות שלו ..

לא יודע לא מתחבר לכל משחקי המגדר האלה

בתור גבר זה ממש מתסכל שהבחורה חסומה.

אבל יש הבדל אם היא חסומה לבין זה שלוקח לה זמן יותר לשתף.. לפעמים קצת סבלנות והדברים נפתחים.

וגם לגבי האנרגיה הזכרית - יש הבדל אם הגבר בכלל לא מביא את עצמו, לבין זה שלוקח לו קצת זמן לצבור אמון ובטחון.

ונראה לי שהעקרון נכון לשני המינים,

שרואים מגמת התמקדות אז זה יכול לתת יותר בטחון ואמון שהקשר מתקדם בצרוה טובה

לא לשחק את כל המשחקים ולא לנסות להיות מי שאתה לא, אפשר להבחין אם בן אדם הוא עצמו או מנסה לחקות משהו אחר

והגיוני שהזמן בין לבין נועד לעיכול,

לכן הפער הוא לא פער שזה הפוך בהכרח שבאחד מהם מרגישים טוב ובאחד מהם מרגישים לא טוב..

לפעמים קרה לי שהרגשתי יותר טוב בין לבין מאשר בפגישות עצמן

כאילו מה שאתה חווה בדייט זו החוויה עם האישה עצמה, נעים או לא נעים יש משיכה או אין קיצור בעיקר רגש, איך הווייבים שלכם נפגשים

ובין הדייטים שההתלהבות והרגש יורדים השכל מתחיל לנתח מה היה ואם זה מתאים או לא

ובתשובה לשאלתך שתי התחושות מאוד חשובות ונראה לי שהעיקר זה איך מרגישים בדייט עצמו, ובקשר למחשבות שבין לבין לראות אם הן באות משכל ישר או מפחדים ודמיונות

הדוגמא הכי בולטת שאני חושבת עליה זה אם נגיד בדייט אתה לא מרגיש משהו מיוחד, מרגיש שזה לא כזה קשור, אבל אחרי זה בשכל אתה חושב שוואו זה אבל בדיוק מה שאני מחפש, אם זה לא דייט ראשון שני אז נראה לי ברור שאין למה להמשיך)

בפגישה עצמה אין דמיונות, הפגישה מאוד מקרקעת את הזוג והם מרגישים מה קורה ביניהם. 

בין לבין הדמיון מפתח, אפשר לחשוב איך מפה להמשיך הלאה, לטוב או למוטב... 

השכל גם נכנס בין לבין ובאמת יש צורך להבין מה השכל אומר ומה הדמיון אומר.

ואם תתבונן בתשובתי תשים לב שהזכרתי גם את הדמיון

להבנתי התייחסת לדמיון כוזב ומה שכתבתי (שלא סותר את מה שכתבת) מדבר על דמיון בכלל, גם ככלי לגיטימי.