את מעבירה לילות וימים במציאות לא הגיונית
נהייתה לך שגרה של בריחה
את רגילה לכאב שמציף אותך ברגע שנהייה קצת חושך
את רגילה לשניות שאת מרגישה שזה הסוף
את רגילה לזה שהכל יוצא ואז את קורסת
את מתישה את עצמך כל הזמן כדי לקוות לרגע של שקט
(אם שאלתם, הוא אף פעם לא מגיע)
סיגריה בחדר באמצע הלילה ושוב לוודא שאין מצב שנשאר סימן
לילות ארוכים בלי לנשום
רגעים של סוף אמיתי
רגעים של אחרי הסוף
כעס על עצמך ועל כל מי שבסביבה
לבד ענק שרוצח אותך מבפנים
אנשים שבאים והולכים לך מהחיים
חוסר שפיות זמני ושנאה עצמית מטורפת
רגעים של תקווה שמתנפצים לך בפרצוף
ולבד, בעיקר לבד ענק
(אין לך אף אחד
אין לך
אף
אחד
את נשרפת
פשוט ככה)

