לאחרונה אני כל הזמן מריחה דברים (אוכל, כביסה, כבישים) באוויר וזה מזכיר לי משהו ואני לא יודעת מה ואני חושבת שהגעתי לגיל שכבר יש נוסטלגיה אמיתית, לא רק זיכרונות מהשנה שעברה.
כמו הקטע הזה שהיינו עושים ביסודי, לכתוב באחד העמודים בספר לימוד "לכו לעמוד 30" ובעמוד 30 היינו רושמים "לכו לעמוד 258" וכו' וכו' וחשבנו שאנחנו נורא מתוחכמים למרות שעשינו את זה בספר מדעים אחרי שהבנות מכיתה ו' של שנה שעברה עשו את זה על ספרי חשבון.
או האישה המבוגרת מהשכונה הראשונה שגרנו בה בעיר הזאת, שמכרה לנו ירקות בדלת ואימא תמיד הייתה קונה ממנה פלפלים ואני זוכרת שאהבתי שהיא באה. ואימא סיפרה לי לא מזמן שגם היה איש שמכר ביצים ואז חטפתי סלמונלה וביליתי יומיים בבית חולים ומאז אנחנו קונים ביצים רק בסופר.
והפעם הראשונה שאיפרו אותי- הייתי בת שש בערך ודודה שלי קנתה לי איפור של ילדות לקראת פורים וכל המבוגרים ישבו בסלון של סבא וסבתא והיא איפרה אותי בחדר וכשיצאתי לא הייתי מרוצה כי ידעתי שזה איפור של ילדות ולי בגיל שש הייתה נשמה של בת שבעים פולניה וכשכולם החמיאו לי שאיזה יפה אני נורא נעלבתי כי היה ברור שזה שקר. צללית ירוקה ושפתון ורוד? על מי אתם עובדים.
ובחופשים היינו נוסעים לים לפחות פעמיים בכל החופש הגדול. ואם היינו נוסעים לים פחות מפעמיים, נניח פעם אחת או בכלל לא, זה היה ממש מוזר וחשבתי שסוף העולם הגיע.
כשלא היו עגבניות בסופר לפני איזה שלוש שנים, הייתה תקופה כזו שלא היו עגבניות, גם אז חשבתי שסוף העולם הגיע.
והיינו מכינים קובבות בוץ בגן וכבר אז הייתה חבורה מגובשת של בנות שלא שיתפו אותי במשחקים שלהן, עד שפעם אחת בכיתי כי כאב לי הגרון (הייתי בת חמש וחצי וכבר אז הייתי היפוכונדרית) ומייד מייד הן צירפו אותי למשחק ובכלל לא נהניתי כי הן לא הרשו לילדה השניה להשתתף ואנחנו בכלל היינו באמצע לשחק שאני אימא שלה.
והאכזבה כשלא נבחרתי להיות הגננת לפני פורים, כשהחליפו בין אחת הילדות לבין הגננת לשעה שלמה של ריכוז.
אצלנו קראו לזה ריכוז, לא מפגש.
וזה קצת נוסטלגיה ובעיקר לחבק את עצמי של גיל חמש ושש ואחת עשרה כי עכשיו אני יכולה, עכשיו אני יודעת דברים שאז לא. ונכון שבכיתה ה' זכרתי איך פותרים תרגילים בחילוק ארוך והציון הכי נמוך בתעודה שלי היה 85 ולא למדתי למבחנים באנגלית ובכל זאת בכולם קיבלתי מאה. אבל עכשיו אני יודעת לחייך ליד אנשים ולצחוק כשמתחשק לי ולכעוס אם קורה משהו לא בסדר ולחלום על שנים מעבר לכיתה י"ב שמאחוריי כבר כל כך הרבה זמן (נו, בסדר, רק שנתיים) שאני לא יכולה לומר "סיימתי תיכון לפני כך וכך שנים" כי החישוב קשה לי מדי (ובינינו, גם החישוב כמה אחיות יש לי קשה מדי. אני תמיד חייבת להיזכר כמה אחים אנחנו ואז כמה בנים יש ואז להפחית, כי מה נעשה, ראש מתמטי כבר אין לי).
וזהו, אני בת עשרים וכמעט חודשיים ובכל השנים האלו למדתי שאני לא חייבת תואר כדי לחיות או סלט כדי להיות בריאה, שאני דווקא אדם די טוב ונחמד ושיש לי מזל בהגרלות פייסבוק אם אני משתתפת בהן.
מוסמנת להכיר אותי