יש חופש אז יש זמן לקרוא...

(אשתדל להעלות כל יום קצת..)

ריח הסגריה ממלא את חלל ליבה.

שערה מסולסל,חמש רסטות מקשטות אותו.

הוא צבעוני.מחומצן גם.

קעקוע של נשר חופשי הספיק להיחרט בגבה,מתהלכת על מקומה בג'ינס קרוע.

היא אוהבת קרעים.זה מזכיר מעט את הבית.ואסור.אסור לשכוח את

הבית,בכלזאת..

כל כך נעים וטוב להיכנס לסרט הזה,המתוק.החופשי.הזורם.המפורק.

לפני חודשיים היא החליטה סופי לברוח ושמרכזית ירושליים תהווה עבורה בית שני.

אז,היא הרגישה את ליבה שדופק ודופק.אברהם צרח באימה.

אמא ענתה בשתיקה מושפלת.

היא שונאת אותו.

שונאת את מי שיצר את האדם הלא שפוי הזה.

איך היא ניסתה להגיב לו חזרה ואמא-עצרה.

ביקשה שתחזור למיטה.

היא חזרה.היא בכתה לכרית.הציפית עם הלבבות כחולים סגולים,נתמלאה רטיבות.

היא הוותה פורקן לדמעותיה.

ואז החליטה שדי.

אורזת כמה בגדים,לוקחת את המצית מאחרי המדף ואת הגינ'ס מתחת לערימת

החצאיות ובורחת.

ועכשיו,עם שאיפת הסיגריה,

נזכרת בבית שעזבה.

נזכרת בריח השרוף הזה שכאילו חבק לרגשותיה המפחידים.--

השעה שמונה עשרים וחמש.

הזולה אמורה להיות פתוחה.

היא אוהבת להגיע לשם.

רק שם היא מוצאת פורקן לנשמה,לפצעים החשופים,לרצונות.

יש שם אחד,ששמה עליו מבט.

הוא רוקיסט.מנגן על כל כלי אפשרי.

הוא מלאכי כזה,

גוזמבי בלונדיני,עמום מעט מעשן סיגריות,מכנס דגמח ועיניים כחולות כבויות.

נדמה שהשחור האינסופי של הגלקסיות,התנקז בתוכן.

"האלן ילדה!מאיתך?"

היא מתאפסת חזרה.

היה לה טוב לחלום לבד.

"הי אמונה,אני אחלה,יודעת,שורדים...סיגריה?"

"כן,אשמח".

ביד מזורזת הודיה מציתה אש.העשן,גאד העשן הזה מערפל וזה טוב ונעים.

זה משכיח.

נושפת אחת ומביאה לאמונה.

"תגידי הודיה,את בדרך לזולה?חשבתי לדבר איתך."

"הממ כן.אני רוצה להיות שם הלילה.נדבר שתיסגר?היא נסגרת נראלי אחרי חצות.

אפשר להיפגש בכיכר.רק תנסי להשיג אותי דרך נתנאל למה אני בלי הפון

עלי...הוא נשאר למעלה במרכזית".

אמונה נשארה עוד קצת,גמרה לשאוף וזרקה את הבדיל על הרצפה.

"תגידי הודיה.את נראת רע.מה נסגר?לקרוא לנתנאל?"

"לא.אני בסדר.מה נתנאל יעזור.

הבנאדם הזה נע מערק לודקא לבירה.

הוא לא שם לב באמת מה קורה סביבו.אני בסדר..קצת חושבת.מותר לחשוב."

הודיה משפילה חזרה עיניים לבדיל ומתעסקת בו מעט

"ברור ברור,תחשבי...זה אחלה לחשוב.רק שימי לב שאת לא חושבת מידי ומוצאת

את עצמך חזרה על הכרית הנטושה בבית אה?"

אמונה קורצת,

הודיה מתאמצת להיקרע מצחוק.

"פחח נראלך?אני לא חוזרת לשם לעולם.חוץ מיזה שעם הקעקוע בגב אין סיכוי שאברהם הזה יכניס אותי לבית.

מאז שאמא התחתנה איתו,היא כל היום מקרקרת סביבו וסוגדת לו.

שמעי שהוא מזעזע אותי בההתנהגות שלו".

הודיה מזועזעת.

"לעע אחותי..עזבי אותך.אני יודעת שאת לא מתכוונת לחזור לשם...סתם

עקצתי.טוב יאללה,עפתי.דברי איתי אכשהו.אחכה לך בכיכר".

אמונה מתרחקת.

'איזו ילדה מתוקה',הודיה מתבוננת בדמותה המתרחקת וחושבת.

יפה כזו,בטוח יש לה חבר.עם הבלונד שלה איך לא.

@אנה דור,@אם אפשר

בעזרת השם

ממש אהבתי את זה שכתבת בסיפור בלשון ששגורה על לשונך... משהו כמו: פחחח ו'פון' ועוד כמה קטנים כאלה..

ממש קריאה זורמת!

בטח שאשמח להמשך!!

הזולה של חצרוני.

המקום שלה. המקום לנפש שלה.

היא מרגישה חיה כלואה שהתירו מעלייה את החבלים כשהיא מגיעה לשם.היא משוחררת.

היא מסתכלת, בוחנת את הסביבה.הוא פה.מנגן פסיכי.יש לידו מקום פנוי.

הודיה הולכת בטבעיות למקום שם, מתיישבת.

נחמד לה.

נעים לה.

היא בוחנת כאילו את הגיטרה שנשענת עליו.

העיניים שלו.

וואו.

הוא מהמם.

אבל למה הוא עצוב למה.

הוא קולט את מבטה,מרים אליה קריצה.

"הי רוצה סיגריה?"

'מהר משחשבת.השניה גמרת חבילה.מפגרת.זרמי כבר,אל תיבשי.'

הודיה נכנסת מהר לסיטואציה.

"ממ וואלה זה זורם לי.תודה!"

היא מחייכת והוא בתמורה שואל לשיר שבאלה.

"באלי את בראשית של רייכל."

והוא מנגן.

איך הוא מנגן.נדיר.

-הווו מישהו מחכה לך בבית..-

('ילדה.אין מישהו שמחכה לך בבית.')

הודיה מנסה לכבות מחשבות מטרידות.

-קרוב לכאן אולי באיזו פינה..-

'(אולי.אולי.')

--

הוא סיים.מהזה הכישרון הזה.

"איך קוראים לך?"

מחייכת.עונה.

"הודיה."

"וואלה יפה.אני בנימין או בניה או ביני.איך שזורם"

צחוק קל.נעים.

"בת כמה את?",שואל,

"בת שבע עשרה.אני בכלל ברחתי מהבית..אמא שלי לא יודעת שאני פה. מאיפה אתה ובן כמה אתה בכלל?"

"אוך.לברוח מהבית...ממ אני מהגבעות.עכשיו פינו לנו את הבית שבנינו אז באתי לפה.אני שמיניסט,בן שמונעשרה.

גם אני דיי ברחתי מהבית..רוב חיי מתחלקים בין גבעת אור יוסף לחצרוני".

וואלה..גבעות נשמע מגניב.

שתיקת מחשבות.

"איפה את ישנה הלילה?",הוא מרים אליה עיניים.

"האמת שלא ממש סגרתי את זה.הכי גרוע בכיכר".

היא קורצת.הוא מחייך.מחייך מופנם.

"רוצה ליסוע איתי לגבעה שלנו?יכולה לישון שם הלילה ואם באלך,תחזרי מחר איתי לעיר,אני יוצא לקנות דברים לשבת.

היום נארגן שם מקום לישון ומחר נעמיד את הגבעה מחדש"

"וואלה נשמע פצצה.הממ חברה קבעה איתי דיבור בכיכר בשלוש בערך..אבל עזוב,אגיע איתך.",הודיה זורמת.

"אחלה."

הוא ניגן,היא פנתה למטבח לקחת כוס מים,

חשבה לעצמה אם מידי רומנטי להביא כוס במיוחד בשבילו.

יאללה מכפת לה.

היא חזרה.עם כוס בשבילו.

הוא חייך.מובך משהו.

---

שלוש בלילה.

אמונה בכיכר מחכה להודיה.

היא אמרה לנתנאל שאם הוא רואה את הודיה,שימסור לה שהיא מחכה לה.

היא בוחרת לרוץ מהר לפני שהודיה באה ולקנות את הערק שהודיה אוהבת.היא בוחרת.משלמת.יוצאת לכיכר.

שלוש ורבע.

בחייאת מה נסגר עם הודיה.היא אמרה שתגיע אחרי הזולה והמקום נסגר ממזמן.

היא מתקשרת לנתנאל.

"תגיד י'דפוק,לא אמרת להודיה שאני ניצלת פה בקור של העיר??"

"הה תרגיעי,בכלל לא ראיתי אותה.היא לא עברה דרך הדירה הערב.היא לא בפינה שלה במרכזית?"

"לא לא.למה שהיא תהייה שם?ותפסיק לשתות.אתה נשמע מסומם פסיכי.ביי",אמונה מהתקת.עצבנית.

'קרציה הודיה.למה אי אפשר להשיג אותה.לאן היא כבר יכולה ללכת לעזאזל.'

רבע לארבע.השמיים נעשים בהירים.למה הכוכבים לא האירו אליה היום?

היא עומדת להתפוצץ.היא דואגת להודיה.אין לה מושג לאיפה היא נעלמה.

@אנה דור

@גלים.

@אם אפשר

@יהודי אמיתי!

אולי יהיה כדאי מידי פעם לכתוב שם של מישהו, למשל סתם נופל על 'נתנאל' ואז להפנות את הסיפור לכיוונו, כאילו משהו כמו, נתנאל, מאז ומעולם היה פה. כבר לא זוכר צורת בית.. כו'...

כאילו שיותר נקבל רקע לסיפור.

תודה לך! יפה מאוד!!

מדהים.

את כותבת מדהים.

(...)

ממ...

"אז לא הבנתי.העיפו אותך מהישיבה?"

הם מדברים.יושבים על הגבעה החשוכה ומדברים.כל הגבעה מלווה בשתיקת לילה והם ערים.

הודיה מרגישה טוב. מעט חיבור.

"סוג של.כלומר,אני העפתי את עצמי והם שמחו עם זה והיו בעד.",בנימין ממשיך.

"אאוצ'."

בנימין מחייך ומשפיל מבט.

'אחלה של דייט אירגנתי לעצמי.היא מתוקה,הודיה.ילדה יפה.והג'ינס שלה חתיכי ברמות.',חושב לעצמו.

"רגע,לא תמיד הלכת עם ג'ינסים נכון?"

"נכון.רק לפני חודש וחצי התחלתי ללכת איתם קבוע.",הודיה ממששת את קרעי הג'ינס.

מדהים איך פעם צחקה על החילונים שהם משלמים הון רב בשביל מכנס קרוע.

איך תמיד דיברה על זה עם שרה,חברתה לשעבר.

כמה הן צחקו ולא הבינו מה הקטע בזה.."אז שיקנו ג'ינס וישפשפו לבד...למה לשלם על קרעים"-ככה שרה תמיד הייתה אומרת והיא הייתה מהנהנת בהסכמה.

הימים עברו וגם הדיעה לגבי הג'ינס הקרוע השתנתה.

"ואת מוגדרת דתיה?",בנימין שואל.

הודיה חוזרת למציאות.."תלוי איך מגדירים דתיה.אני שומרת שבת עדיין.לא שומרת נגיעה וקצת שומרת כשרות."

הודיה מהורהרת.

"אה וואלה..אני כמוך.רק מקפיד גם מאוד על כשרות ועל שמירת שבת.שבת זה החיים.אני אוהב ומחובר ככ לשבת..בעצם,

אני לא בדיוק כמוך.."

חיוך נעים עומד בינהם.

"יש לי קעקוע בגב של נשר,וזה כפי שאני זוכרת,אסור לפי התורה אז תחליט כמה אני דתיה"

היא קורצת והוא צוחק.

השחר כבר עולה.הם מדברים קרוב לארבע שעות.הספיקו לשמוע ולהישמע.הם מדברים עוד קצת.שותקים.חושבים.בוהים.

השחור נשבר עם צפורי הבוקר.נדמה שהכוכבים יוצרים סביבם מעגל מחבר.

חמש וחצי.

הודיה עייפה.

הם קמים,הולכים בשקט.

ציוצים ראשונים של התחלת יום חדש,נשמעים ברקע.

דגל המקדש של הגבעה,מט ליפול.הוא היחיד שלא ממש נהרס בפינוי.

החבר'ה בגבעה הספיקו לארגן לעצמם מקום ספונטני להניח עליו את הראש בלילה ובבוקר,הם יקומו ויקימו את הגבעה מחדש.

בנימין צועד לפניה,חושב.הוא בועט באבנים הקטנות שחובקות אל השביל.

הוא מראה לה איפה לישון,עוזב אתה לבד,לא לפני ששולח מבט.

היא רגועה.

מוזר לה.

--

בוקר.

עשר וחצי.

השומרון מהמם ממש,חבל ארץ כל כך שונה ומרגיע...

היא מתארגנת,מהנדסת מחדש את השיער המחומצן,מחליקה על הרסטות ויוצאת לחפש על הגבעה את בנימין.

הודיה רואה אותו מרחוק,יושב ליד כבש ומנגן לעצמו.

היא מתקדמה לעברו.נעצרת אחריו.הוא מנגן רייכל.מנגן את בראשית.הוא מתוק.

מנהלת רעש קטן והוא שם לב אליה,מחייך.

היא שואלת אם אפשר שיחה,הוא נותן בשמחה.

מתקשרת.

עשר שניות אמונה עונה.

"אמונה זאת הודיה,אל תדאגי לי.",הודיה מנסה להישמע הכי רגוע שאפשר.

"הודיה י'סתומה איפה את?חיכיתי לך מלא זמן אתמול בלילה,לא יכולת להודיע שאת לא מגיעה?!

אפילו נתנאל יצא מהערק וחיפש אותך.איפה את?!"

"הלו,הלווו.." פף.אין קליטה.

'לא נורא,שתרגע אמונה הזאת,מה היא בלחץ.אז מה אם היא בת עשרים ושתיים.היא עדיין לא אחותי הגדולה.'-הודיה מסכמת

בינה לבין עצמה.

"אני נוסע לירושליים בצהריים לקנות קצת דברים שיהיה לנו פה לשבת קודש.אם רוצה,מוזמנת לחזור איתי לשם",בנימין זורק

לה משפט תוך כדי שמנסה ללמוד פריטה חדשה בגיטרה.

בטח שהיא רוצה.היא רוצה.

"אחלה,כן.נראלי אסע איתך."

הם יושבים.כל אחד ומחשבותיו.נדמה ששקט השומרון נוצר בשביל הרגע הזה.היא מתחילה ממש להתאהב.היא מתבוננת בו,

הוא כזה נאה ויפה.

היא רוצה חבר.היא רוצה אותו.

בחור שמגיע,מפר את השתיקה הרגועה השוררת.

"ביניה,איפה היית?!בוא ,אלעזר אמר שמתחילים שוב בבניית הגבעה,תקרא גם לעשאל,עזוב ת'גיטרה ובוא לעזור נו"

הודיה מזיזה את הראש,קולטת בחור גבעות מצוי....כולו מאובק מאבק שבילים,דגמח,משקף דק וכיפה גדולה

המכסה את כל ראשו.יש בו..יש בו גם מבט כזה של אחד,חדור מטרה.אחד שרוצה לכבוש את כל הארץ.

"אני שניה בא יוסף חסד",בנימין הסתכל אל הודיה,הסתכל בגיטרה וקם.

"אני הולך לבנות שם.בואי אם באלך.אשאיר לך את הנוקיה שלי אם נשארת פה".

"אשאר פה קצת..תודה."

בינימין משאיר את הפלאפון והגיטרה ורץ לבניית הגבעה מחדש.

הודיה מתכנסת לתוך עצמה.

מצד אחד טוב ונעים לה ומצד שני,..מוזר.לא היה לה אף פעם ידיד או חבר או סתם אדם שמתעניין קצת יותר מהרגיל.

היא מחליטה להתקשר שוב לאמונה.

"הלו,שומעת,זאת הודיה.שמעי,ישנתי היום בגבעה..אני עוד מעט חוזרת.תהיי בדירה?"

אמונה לא מבינה.

"מה,איזו גבעה?מאיפה את מכירה גבעות?ילדה,את בטוחה במה שאת עושה?!"

'בטח שאני בטוחה..'הודיה חושבת לעצמה.'באנה אמונה מעצבנת.מה היא חושבת את עצמה בחייאת.

זה שהיא בלחץ מסיפורי הגבעות,לא אומר שאני לא יכולה לישון בגבעה.

ומי ישמע,כאילו שלה יש בית לגור בו...מה ההבדל בין הדירה של נתנאל ללישון בגבעה?!'.הודיה עצבנית על אמונה.

"אני בטוחה במה שאני עושה.די לדאוג לי.אני אחזור בשלוש בערך.בעצם..יום שישי היום..למה לחזור...נראה."

"מה,איפה תעשי שבת?"

"פה בגבעה כנראה."

"ממ טוב מותק.עדכני אכשהו מאיתך."

ניתוק.

הודיה מציתה סיגריה.מהנה כמה שזה דוחה.

'אשאל אולי את ביני אם אפשר להשאר בגבעה בשבת...נשאל בעדינות',הודיה מבטיחה לעצמה.

שאיפה.העשן הזה.היא מכורה.

אךך כמה רוגע במקום הפסיכי הזה...השומרון מדהים.

בינימין סיפר אתמול שהם גרים על הגבעה שלהם כבר יותר משנה..וכל הזמן מפרקים והם כל הזמן בונים חזרה.

הוא סיפר על פעולות התג מחיר שהוא יזם,סיפר על מסגד שהצית,על כמות הפעמים שעצרו אותו.

שיהיה בריא.

הוא הספיק להיות חודש במעצר.בנס הוא שוחרר.

אבא ואמא שלו אמרו לו לחזור הבייתה ולהפסיק עם השטויות אבל הוא אידיאליסט מוקצן בכל הקשור לארץ,

אז הוא לא באמת חזר למיטה החמה והמוצעת שחיכתה בשקיקה לבואו.

הוא חזר למזרון בבית בגבעה.

הוא מת על הגבעה,היא החיים שלו.

הם אפילו הקימו בית מדרש אבל גם הוא עכשיו בין ההריסות. אה ויש פה גם בנות.זו כנראה גבעה מעורבת.

@אנה דור

@גלים.

@קיבוצניקית

@יהודי אמיתי!

@אם אפשר

@להיות בשמחה!!!

@לאידעת מי עוד...

קראתי כל מה שהעלית בשרשור וזה מקסים ממש!

אשמח גם לתיוג בדברים הבאים ..

מדהים!!

מחכה לפרק הבא....

"הודיהה את באה?!בואי תכירי קצת את הגבעה"

בינימין קורא לה.

היא מנתקת מהמחשבות ומתקדמת לגבעה.

הם הולכים יחד.השמש נעימה היום.

"תראי..זאת הגבעה",הוא מחייך אל האופק ועוצם עיניים.נושם אלוקים באוויר.

"אני מאוהב בגבעה הזו....",אומר תוך עצימת עיניים.

"מאוהב בגבעה.מאוהב. הממ..וגם אוהב את הודיה שלי."

הודיה סמוקת לחיים.'מזל שביניה עוצם עיניים',חושבת.

"הודיה,איפה את שבת?,פותח לרגע עיניים אליה.

"הממ..אולי אשאר בגבעה?"

בנימין מחייך.חיוך רחב כל כך."כן,תשארי.אולי אגרום לך לאהוב שוב את שבת וככה תשמרי אותה כל חייך"

הוא קורץ,היא מחייכת...מתכנסת למחשבות.

היא שמה לב שהוא מישיר אליה מבט.מנסה לתפוס את עינייה.

היא מסתכלת עליו.עינייהם נפגשות.

העיניים הכחולות שלו אומרות-

"אני אוהב אותך."

---

אמונה לא מצליחה להשיג את הודיה.

"הודיה הזאת מוזרה.מה היא נוסעת לגבעות?!גם היא מחכה לרגע להיות גיבורה ולהיכנס למעצר בגלל אידיאולוגיה מפגרת?!מצחיק שפעם האמנתי בזה"

היא מדברת אל עצמה,לא מצפה שמישהו יגיב כי פשוט אין.

"אוף.תכננתי לדבר איתה.איזו ילדה...רק שלא נדלקה על ההוא מהזולה..בטח היא איתו.יאללה נצא.

אולי נמצא אנשים מוכרים ברחוב.לא באלי לעשות שבת בדירה עם נתנאל."

מאז שאמונה והודיה הכירו את נתנאל,נער בן תשע עשרה,הן נמצאות איתו יחד בדירה.

זו דירה של כל החסרי בית.כל האלה שהיה להם בית ונטשו אותו לטובת החילוניות והחופש.

נתנאל הוא בדרך כלל בחור עם ראש על הכתפיים עד ש..עד שהוא שותה והוא שוכח איך קוראים לו.

וזה קורה הרבה.בזמנים האלו,הודיה ואמונה לא אוהבות להיות לידו.הוא מסתמם קשות וזה מגעיל.

ועכשיו אמונה אורזת במהירות,אין לה כוח להישאר פה.הדירה ריקה ומשעמם ולבד.לא באלה שמחשבות יראו את הבדידות

ויכנסו לארח חברה.

היא לוקחת עשרים שקל שמצאה על הריצפה,פשמיכה,מצית ושתיי סיגריות שהיו על המזרון של הודיה.

הכל הוכנס לתיק צד שקנתה בסיאם.

עם הפשמיכה מלפפת את צווארה,דואגת שכולה תהייה עטופה.

"פשמיכה זו חברה שנשארת איתך לנצח",הודיה אומרת/קובעת בינה לבין קירות החדר.

היא יוצאת.הרכבת הקלה צריכה להגיע עוד שבע דקות.

מחשבות.לבד.מחשבות. 'נוו,שתגיע כבר הרכבת.אסור אסור לחשוב'-הודיה מתמרמרת.

הרבכת עוצרת,דוחק הזוי...

הטורים.מחנה יהודה.

זהו,הודיה יורדת.לאן היא הולכת?אין לה מושג.אנשים ברחוב נראים שהולכים בשביל מטרה מסויימת,

לה אין מטרה.

כל היום רק בורחת מעצמה.

---

בנימין סיים לבנות עם עשהאל ואלעזר וכל החבר'ה את הבית,הם גם הקימו שוב את בית המדרש.עכשיו הם לומדים.

"איאיאי מתיקות התורה...",כך בנימין טוען.

הודיה יושבת על אבן בצד.מנגנת בגיטרה של בנימין.

'שהכאב,ימצא לו חברים לטייל איתם בלילה'..,הודיה מעדיפה שאם אפשר,אז גם ביום.

שקט כל כך.נקי כל כך.רגוע מידי.

"האלן ילדה,את חדשה פה?ברוכה הבאה!"

שובה מתיישבת לידה.

שובה היא נערה בת תשע עשרה.היא גם חלק מבנות הגבעה,היא גרה בבית השני.יש בית לבנים ובית לבנות.

"הי.אני הודיה.ממ אני בערך חדשה פה.וואו ככ טוב וצלול פה...",הודיה מתבוננת להרים שמקיפים אותה

וישר מסתכלת על שובה.

איך קוראים לך?את מיפה?",שואלת.

שובה מחייכת,"וודאי שמיפה",קורצת.ממשיכה.

"אני שובה.רחל שובה.בת תשע עשרה,גרה פה בגבעה כבר שנתיים..ודאי שטוב וצלול פה..זו ארצנו.

פה מרגישים את קדושת הארץ מכל.פה מרגישים את ידי השם יתברך בכל רגע ורגע.

פה אתה מבין שרק אבאלה מנהל את העולם ולא שום אדם.."

רחל שובה מתבוננת לאופק.נדמה שנקסמת בו.

הודיה נקסמת מימנה.

בחורה עם זוג עיניים ירוקות,צמת שטני קלועה,חולצת ישוב הארץ,חצאית ארוכה כזו..צנועה וסנדלי שורש.

אה.והיא מחזיקה ביד תיקון הכללי לבת ישראל.

'איזו פשוטה וטהורה.היא ניראת אמיתית ומאושרת',הודיה חושבת.

"אז מי הביא אותך לכאן?שווה לך להישאר",שובה קורצת.

הודיה מרגישה טוב.טוב לה.מתמלא משהו בלב.

"ממ פגשתי את בינימין בחצרוני.מישם הכרתי אותו.אתמול בלילה...ואז הגעתי איתו לפה.וכן,נראלי שאשאר פה."

שובה מחייכת רחב.

הודיה מרגישה קשורה.מוזר לה להיות קשורה.תמיד ברחה מכל קשר שהוא.

בבית הספר, בסמינר,בקהילה...כולם.היו.קשורים.

קשר זו מילה מסובכת.

אבל פה...קשר זו מילת קירבה.

בחיים לא אהבה שאמא התבטאה ש-"הקהילה שלנו פשוט משפחה!","כל אחד יודע גם את הצרות וגם את השמחות"..

תמיד.תמיד הודיה שנאה את זה.

וגם שנאה לחשוב מה חושבים על השיער שפתאום נהיה קצת בהיר מהרגיל...על השרוול שהתקצר וסגד להרגשה הטובה

שמרפק חשוף זה החיים...

עד שהחליטה לכבות מחשבות.לכבות מה יגידו.

ומאז,היא לא חושבת,רק בורחת.בורחת.

שובה קולטת שהודיה מהורהרת.

"אני הולכת לראות אם צריך עזרה בבניית המקום,רוצה לבוא איתי?"

הודיה מתנתקת שוב מהמחשבות.

"כן יאללה...אגיע."

הודיה צועדת אחרי שובה,הנוף מטריף אותה.

היא רואה את בינימין ביחד עם חבריו..פפ איזה שרוטים,היא חושבת לעצמה.שרוטים וחמודים.

"את הגבעה הקמנו לפני שנתיים בערך," שובה משתפת את הודיה תוך כדי שגוררת קרש עמוס מסמרים.

"ומאז,היא עברה חמישה פינויים.הערבים פה כל הזמן מנסים להשתלט על הגבעה.

הם לא מבינים שעמישראל עושה איתם חסד שהם בכלל גרים פה.שפשוט יסתמו ויתקעו להם בכפרים.

זה פשוט מזעזע..וכואב.טאטע."

שובה כאובה.

כאובה.

"את נראת אדם ככ שלם עם עצמו...ואמיתי...וואו.",הודיה מסכמת את כל מחשבותיה במשפט אחד.

שובה מחייכת.תוקעת עם פטיש עוד כמה מסמרים לחיזוק.

"אני אולי אמיתית ואולי שלימה כי זה רצון השם יתברך....שבניו ישמרו על הארץ שהוריש להם עוד מימי אברהם אבינו..

ואני שלימה עם כל מה שעושה פה,אחרת לא הייתי פה.לא קלים החיים כאן.אני לא במדרשה,אני שומרת בגופי על הגבעה.

לפעמים נוסעת לכפר חבד,לקבל קצת חיות מהרב גינזבורג...או לישיבה שלו,כאן באיזור,ביצהר.

אבל לא קל.לא.כל הזמן יש קשיים.

לא תמיד המים מוזרמים בקלות לגבעה,רוב הזמן אין קליטה,יש לכולנו מצוטטים בפלאפון..אינ'ך פרטיות.

כל הזמן מקבלים "דשים" מהצבא והמשטרה..וכל זה למה?רק בגלל שאנחנו שומרים ואיתנים בדעתינו לשמור על הגבעה."-

שובה נאנחת.זורקת את הפטיש לאדמה.

היא עוצמת עיניים,ממלאת את עצמה באוויר "הקדוש" של השומרון..איך שהיא מגדירה זאתי..

הודיה בועטת באבנים הקטנות שעל השביל המאולתר...

'מעניין מה עם אמונה',חושבת לעצמה.

'אם היא מנסה להשיג אותי,בטח בנימין יענה...עשהאל הביא לו את הפלאפון שהשאיר אצלי הבוקר.

לא נורא.שתדאג קצת.שתבין שלא היא המחליטה עלי',הודיה מסכמת ועוצרת את המחשבות וחוזרת לבעוט בכוונה באבנים,

כאילו להוציא קצת כאב שותק עלייהן.

@אנה דור

@גלים.

@קיבוצניקית

@לאידעת מי עוד..

אשמח שוב לתיוג. מידי פעם יוצא לי להכנס מעט...

תודה!

אמונה זאת ההיא שיורדת,לא הודיה.

תודה על ההארה(:

נראלי הפרק הכי טוב לבינתיים..

ממש נהניתי לקרוא.. מיוחד.

אהבתי את הדמות החדשה ואת החיבור בינהן וגם היו כאן כמה ביטויים ממש מוצלחים שממש העשירו.. קיצר, שאפו!

קראתי הכל. את הכי מיוחדת אוור.
תתיגי!

אבל אני פשוט לא מצליחה להפסיק לקרוא.

זה אפוף בטוהר.

זו מחמאה בשבילי.

אמונה ממוללת את הדשא בגן ההעצמאות.לא נשארה חלקת דשא נורמאלית לידה.

היא עצבנית,מפחדת שהודיה מתכוונת להישאר בגבעה.

'מה נראה לילדה הזאת בחייאת.משאירה אותי לבד עם נתנאל ושאר החבר'ה',חושבת ומציתה לעצמה סיגריה.

שואפת עשן.

היא מעורפלת.

היא אוהבת את ההרגשה הזו,של הסיגריה.ההרגשה שנותנת לך את הכמה רגעים האלה שאתה חי בסרט מתוק וורוד,

שכל החיים יפים וכן,רק יוצאים רגע למרפסת לעשן קצת וחוזרים לבית עמוס אנשים ואהבה.

איזה עמוס ואיזה אנשים ובכלל,איזו אהבה.

אמונה בקושי ישנה בלילה.בעשרים וארבע שעות האחרונות,גמרה חבילה וחצי של סיגריות ובקבוק ערק שתוכנן לה ולהודיה.

היא שונאת לחשוב ואילו הדברים היחידים שגורמים לה לשכוח ממחשבות.

היא מצטנפת עם הפשמיכה,מנסה לשלוח מבט פגוע לעצים ולאבנים בגן,הם יבינו.

מאז ומעולם יחסה חשיבות לפרטים דוממים.הם מוכנים לקבל כל כאב וזהו.הם ישתקו.יכילו כאב בלי להגיב אפילו.

היא חושבת אולי תחייג להודיה.

בעצם,הודיה לא עם הפלאפון שלה...היא מתקשרת למספר שמימנו תיקשרה איתה הבוקר.

"הלו",קול של בחור עונה לה.

בחיאת מה מה.

"האלן.זאת חברה של הודיה.אפשר אותה דחוף?",אמונה קצרת לשון.

רעשים ברקע.

"הודיההה...",בנימין מסיט ראש לימין ושמאל,היא לא נמצאת לידו.

"הממ..אני לא רואה אותה..אין לי מושג איפה היא נמצאת.בטח מטיילת פה באיזור.אגיד לה שתתקשר כשאראה אותה.

מי המחפשת?"

אמונה חסרת סבלנות.

"תגיד לה שזאת אמונה.ושאני רוצה שהיא תהייה כאן שבת.או שבעצם,שתתקשר מהר."

אמונה מנתקת.

'טוב.אני בטוחה שהיא נשארת שם.הבחור הזה זה בטח ההוא מהזולה.נשמע אחלה האמת..'

הודיה מסיימת את הסיגריה,זורקת את הבדיל על הדשא,נשכבת אחורה ומקפלת את כל מחשבותיה איתה,בתוך הפשמיכה.

---

בנימין מחכה עם הודיה בטרמפיאדה.

בחיים הודיה לא דגלה בשיטות נסיעה כאילו.זה תמיד הלחיץ אותה.אבל עכשיו בנימין אמר שלא תלחץ..

"זו הארץ שלנו ואין לערבים שום זכות שבעולם להחליט לנו אם נעמוד בטרמפיאדה או לא.אני לא'מפחד מהם בכלל",שאג.

הודיה צחקה לעצמה.'הדיוט אבל חמוד'..גיחכה.

יד ימין מושטת,'אצבע אלוקים',כך קוראים פה לאצבע שמנסה לעצור טרמפים.

זוג מתנחלים צעירים עצרו.

-"לאן?"

"ירושלים."

-"אחלה,עלו."

בנימין פתח את הדלת להודיה.הודיה נכנסה והוא בעיקבותיה.חגרו.התרחבו על המושב.

"הודיה,יודעים שאת פה איתי כן?",מברר.

הודיה חושבת לרגע."ממ כן."

הם שותקים.

היא מסתכלת לעיזים שמפארים את הנוף והוא מסתכל עליה.

היא מכורה לנוף המטריף הזה.הוא מדהים כל כך.היא עוצמת עיניים,מנסה לעכל.כולה יום בשומרון.רק מהלילה הייתה פה

וכבר הספיקה להתמכר לשקט הנצחי שעוטף פה כל קראוון.החבל ארץ הזה כל כך מנותק..

הם עוזבים את השומרון,חולפים על פני מחסומים,מגיעים לירושלים.

יורדים במרכזית,המוני אנשים ממהרים.כל אחד ומטרתו הוא.פעם ראשונה מיזה כמה חודשים,שהודיה מרגישה שיש

לה גם מטרה כלשהי.הם צועדים יחד לעבר מחנה יהודה.

האווירה הזאת.האווירה של שבת.

כל השוק רועש וגועש,עשרות שלטים ניצבים על עשרות דוכנים עם שלט מעוצב בכתיב זורם-"נהוג לומר לכבוד שבת קודש".

השירים,האווירה,הריח הזה של שבת שעולה מכל מוצר אפשרי בשוק.

"שמעי,קצת חלות,קצת יין,קצת סלטים ועשינו שבת",בנימין קורץ,הם צוחקים.

היא מביאה חלה,טעימה כזו עם מלא שומשום ופרג.

בנימין מפתיע אותה מאחור-"זה לך,באהבה!",הודיה צוחקת,לועסת את החמצוץ האדום.

כל כך נעים וטוב לה.

בנימין מקפיד להגיד על כל מוצר שלוקח-"לכבוד שבעס קויידש",בכוונה כזו,אמיתית.

"וואו שבעס היום!שבעס!זה פשוט לא נתפס טאטע!!",בנימין מאושר.מרקד במקומו.הודיה מנסה להראות חוסר קשר אליו

בצורה אלגנטית...'הוא חמוד כל כך וכמה אנרגיות',הודיה מתבוננת בו וצוחקת.

הם עושים עוד קצת סיור בדוכנים ויוצאים לעיר..לטייל.

הם מגיעים לפינה,מימין לרחוב יפו.לבד והמקום שקט.יושבים זה מול זה.מחייכים.

"את יפה.מאוד."

הודיה שותקת.מחייכת.

"מסכימה לחבק אותך?"

היא מסכימה.ודאי.פעם ראשונה שגבר לא רק נוגע אלא מחבק.

הוא מתקרב אליה,רוצה להצמיד אותה חזק אל ליבו.הוא מתקרב עוד.תופס בה.היא נדירה בעיניו.כזו יפה.מלאכית.

הוא מחבק.מרגיש אותה.מצמיד אותה.

מחליק יד על גבה.

מלטף שיערה.

מנשקה במצח.

נעים לה.היא מרגישה אותו.טוב לה איתו ביחד.הלוואי שהרוגע ובנימין היו נשארים איתה לנצח.

הוא מרכין ראשו אליה.

"אני אוהב אותך".

הם שותקים.הוא מחבק.היא איתו.

'רק לא מחשבות רק לא מחשבות רקלאמחשבות.אני לא רוצה מחשבות.אני יודע שזה פסול אבל די.אני רוצה לחבק',

בנימין מכבה מחשבות ומחבק.

השעה שלוש ועשרה,צריך להתקדם חזרה לגבעה,להתכונן לשבת.

"הודיה,תעשי מה שאת בוחרת...את יכולה גם להישאר פה עם חברה שלך..

הי,אני נזכר שאמונה אולי?..רצתה לדבר איתך הבוקר,היא ביקשה שתתקשרי",

בנימין אומר ומתקתק תוך כדי למספרים האחרונים שהתקבלו.

שתיים אחת.

"הלו?,הי אמון,זאת הודיה.הבנתי שחיפשת אותי?",הודיה מנסה להישמע נחמדה.

"אוו כן.שתהיי בריאה.את סופית נשארת בשבת בשומרון?מי זה הבחור הזה שהכרת?חבר שלך?מאיפה הוא בשומרון?"

אמונה יורה שאלות בקצב.הודיה מחייכת לעצמה..

"תרגיעי עם השאלות",אומרת בטון מבדח.

"אני שבת בשומרון.זה בנימין.בחור מתוק.ממ כן..והכרנו כזה",הודיה קורצת אל בנימין והוא מחייך ברחב.

"ממ טוב מותק.שמרי עלייך בבקשה.בלי שטויות.לא באלי לדפוק בתחנת משטרה שיוציאו אותך ממאסר על תגי מחיר."

אמונה נשמעת רצינית.

"אל דאגה.הכל בסדר."-הודיה מבטיחה.

"טוב מאמי,שבת שלום.."

"ביי."

הודיה מנתקת,מחזירה לבינימין.

הם קמים,צועדים חזרה לכיון יפו.

בפנייה,ליד מאפה נאמן,משלשלים מטבע לאדם עני,ישוב על קופסת קרטון בלויה,שניגן "בראשית".

@שורקת

@אנה דור

@גלים.

@יהודי אמיתי!

@כחרס הנשבר

@soon

@קיבוצניקית

אבל מישום מה שמח לי עכשיו קצת.

מה שתית?כבדי אותי גם

אבל הם התאהבו מהר מידי נוואו

את מוכשרת בטירוף אבל

ההתאהבות הזו במבט ראשון שבין יום היא עברה כבר לגור אצלו ולישון איתו ולהתנשק מוזרה

שביום אחד להיות ככה..

אבל תכלס כשחושבים עלזה,זה לא הפעם הראשונה שהיא חושבת עליו.היא ראתה אותו כמה פעמים בזולה

והרגישה בו משהו שונה.

דבר שני,היא לא באה מעולם שיש בו חברים וכו' וגם הוא.הכל חדש להם.אז זה פשוט בטבעי יוצא ככה,שאם יש קשר,

אז אולי זה ישר ככה.

כל מה שכתבתי פה,זה דיי מדברים אמיתיים,זה ממש לא מוזר שיש התאהבות ברגע של שניי אנשים שהעולם הזה חדש להם

כל פרק מחדש אני מרותקת

רק שאלה קטנה - בנימין דתי, לא? אז איך הוא נוגע בה?

דתי, אבל שקשה לו.. זה מה שהיא התכוונה כשכתבה שם שהוא מנסה 'לא לחשוב לא לחשוב'...

כי כאילו הכאב של האמת זועק בו...

אשרייך צדיקה.. בהחלט היה לי קשה לקרוא את זה...

אבל הרעיון של הסיפור הוא 'עולם הגבעות' בעצם.. אז גם אם זה בהכללה ולא כולם, הרעיון של מה שכן הרבה הולך שם מנסה לעבור בצורה הכי חלקה בלי גינונים...

ממש חיכיתי לו.. זה מדהים! כרגיל

אפשר תיוג?

עוד עוד

למה זה נגמר כזה מהר? מחכה לפרק הבא

שקט ואופל.

הכל רדום ושום ציפור לא נשמעת.

כולם בוחרים לנום הלילה,להשאירו עבור המתבודדים למינייהם.

נתנאל יושב עם עצמו.

הלילה החשוך הזה,חובק ללב הנמצא עמוק תוכו.

הוא אוהב את הלילה,אוהב את הכוכבים שיורקים לעברו הלומות אור נסתרות.

הוא אוהב את ההתבודויות בחושך,את הדיבור הזה,של עצמו עם עצמו,של עצמו עם אלוקים.

עכשיו הוא יושב על הסלע הגדול,ליד השער של הדיר המאולתר.

יושב ומשחק ומעביר בין אצבעותיו,סליל ברזל שמצא על הריצפה,בדרך אל הישיבה על הסלע.

'נהגתי פזיז מידי.אני לא באמת מכיר את הודיה לעומק.שיחה אחת איתה לא חשפה בפניי את כל סודות חייה.

סתם היצר הזה שדבק בי ועכשיו אני מתפדח להביט לה בעיניים...היא מחפשת קודש.רואים את זה.

היא מחפשת ואני פרצתי בשבילה מקום,מקום לה וליצר שלי..וזה נורא אבא,אתה שומע אותי?

אני רוצה קדושה...אני לא רוצה בנות אבא,באמת.אבא קשה לי'..

דמעות דמעות מפלחות כמו סכין חיתוך בשר את החושך,השקט מכבה את הכל.

רק את זעקת הלב ניתן לשמוע.

'אבא,אני רוצה שתדע,שתזכור אותי אבא...אני לא מסוגל וזה קשה לי..אני לא רוצה להיכשל אבא.

אבא באמת.

זה כל כך מכביד עלי,אני לא מסוגל...היא כזו יפה ומושכת..אני לא מסוגל לשמור עיניים...

הלוואי והדמעות שלי ינקו אותי ויטהרו מחדש אבא..

אבא.

אבאא.'

.

בוקר נפרש על הרי השומרון,הודיה קמה.

היא מחליטה לחזור קצת לירושליים.

כבד לה מידי הסיפור,היא באה לא מוכנה לזה.

ברחה וברחה מהתשובות שניסו לתת לה,ישר אל תוך לוע התשובה.

היא עדיין לא רוצה לחזור בתשובה,היא רוצה את השקט הסוער שבחילוניות,את העשן והפיח.את הסיגריות.את הקעקוע.

קולעת היא צמה ארוכה בה שזורה גם הרסטה.

מחייכת למראה חיוך אחרון.חיוך של-לא עוד.אני רוצה לשכוח את הכמה ימים הטובים שהייתי כאן.

אני רוצה להכאיב לעצמי ולאבד בכוונה את היכולת וההקשבה לקול הפנימי האמיתי שבי.

מחייכת ויוצאת.

בירידה הסלולה בפזיזות של הגבעה,היא פוגשת את שובה.

שובה נעצרת מולה,בוחנת את הצמה והמבט של הודיה.

"מה הודיה",שואלת,"לאן?לא טוב לך איתנו?.." צוחקת.

הודיה מחייכת ונעשית קודרנית.

"אני לא רוצה להמשיך כאן,זה עושה לי מידי טוב.

עושה לי טוב מבולגן.אני רוצה לחזור למה שהרגלתי את עצמי במשך חצי שנה.

רוצה לחזור בסוף כל יום לדירה הנטושה של נתנאל,לקבור שם את כל החלומות.

רוצה להיות עם אמונה,לשתות איתה,לשכוח...אני פשוט רוצה לשכוח.אני שונאת לזכור דברים מהעבר שלי

והגבעה,הציפה בי מחדש הכל...

היה לי טוב כאן שובה,באמת.עוד אחזור.

כרגע רוצה חופש,לפני שצוללת חזרה אל ים התשובה.אני עדיין רוצה לשאול שאלות אז התשובה לא מתאימה לי כרגע

ונתנאל...אין לי מושג איפה הוא.לא ראיתי אותו מאז שבת.מרגיש לי שהוא מנסה להתרחק מימני מעט".

שובה מסתכלת חזק לעיניים של הודיה,מניחה על כתפייה,זוג ידיים איתנות.

"הודיה,

אבא מחכה לתשובה שלך.השאלות יכולות להמשיך לרחף בעולם...לך יש כבר תשובה בידיים.חבל לנפץ אותה,לשבור שוב הכל לרסיסים.

אבא איתך ושומע ומקשיב.

ואני אוהבת אותך."

.

אצבע אלוקים של הודיה מופנית לעבר הכביש,מחכה לרכב הגואל לירושליים.

@גלים.

@נעה ונדה

@עד עלות השחר.

@שורקת

היי רות
מה יהיה לי להציע לה
אני רואה את עמוס שלך עומד איתן
ואני כל-כך רחוק מלהיות סלע
אולי בקצה הכביש הראשי הזה
אוכל גם אני להיות למישהי מישהו כזה

עננת אבק מיתמרת
טופר פוצע פרווה עבה
שאגה נוראית מחזה מיוסר
קילוחי דם על זרועות
ניב ננעץ בעומק רעמה
לסת מטלטלת
גניחה ונהמה רוטטת
יש לנו מנצח

אלפא נס אל המרחק
מוכה וצולע
גיבור חדש עולה אל הבמה
רעמתו דבלול ודבק
גיבנתו בולטת
זנבו שבור
עיניו קהות
הוא שואג שאגה צרודה אל שמיים מאפירים
מכה רעם ולביאות זוקפות מבט
הוא פוסע בגאון מוזר הן צועדות אחריו
מערכה

הן יוצאות לצוד הרבה
הוא מתבונן בשקט

ומשנה תנוחה, קשה לשבת על ענף
הן חוזרות עם דם על השפתיים
"לא מצאנו טרף"

מתלקקות ונוהמהות בינן לבינן

כשהוא מגרגר לקראת אחת היא מתגלגלת על הצד
אני צריכה לקום מחר מוקדם, תירגע
זכר אלפא הולך לישון לבד

בחלומו הוא גור ואביו גדול
הוא פוסע ופוסע ולא נגמר לכל האופק
הוא מיילל ומצייץ ואביו נמתח עוד אל האופק
עובר ועובר ועובר
הוא מתעורר בבעתה 
בפרוותו סבוכים קוצים
נקבה נוהמת מגרשת אותו בטפריה
הן חוזרות אל הגורים הבהירים ומיניקות
מלקקות דם מהשפתיים

הם מביטים בו באיבה כשהוא עובר
גור אחד לוחש: "הבנת בכלל מי זה?"
הוא נוהם נהמה צרודה וזוקף זנב שבור
כשהוא עובר הוא שומע בקושי צחקוקים

מסע של כמה קילומטרים 
בצהוב סוואנה שמים בוהקים
הוא מוצא אותו כמו מלך
מלקק פצעים משחר לטרף
"יש לך כמה דקות?"
יושבים

הוא חוזר מן הגלות
רעמתו אין בה דופי
הגורים מזנקים על כפותיו החזקות
הלביאות מתחככות ברעמתו ואומרות
חיכינו לך, ידענו שתשוב
הוא מהורהר והוא נוגס בטרף שהובא
האוכל לא טעים לו והוא לועס בשקט
זה היה מוזר, חבל שלא היית פה
היא אומרת מגרגרת ומניחה עליו ראש

גיבנת מזדקרת
זנב שבור רחוק
נהמה צרודה מאוד
רעמה דבוקה וקוץ
הכל נכון, הוא מתבונן על שקיעת סוואנה נהדרת
ומלקק פצעים ממאנים להיסגר
 

(תרתי־משמע)

אה וסליחה שלא יצא לי להעמיק אני מנסה לחסל את מלאי הבירות לפני הפסח ורמת הריכוז בהתאם

שתה לשוכרה

מזכיר לי את הפעם ההיא שהתעוררתי בשבת בבוקר וראיתי ספר (חול אל דאגה) מוכתם ביין שרוע על הרצפה ולא זכרתי איך הגיע לשם.

אז אני יוצא גם לטיול בין הבור למים

זה שיר אניגמטי מאוד, מאוד אסוציאטיבי. הדימוי שעולה לי ביחס אליו הוא לשכבה חיצונית מאוד יפה, ססגונית, מסתורית ומסוגננת, ותחתיה שכבות על שכבות סתומות ובלתי מזמינות המסמנות אל הקורא - תוכל להנות מן החוץ, אך בשביל להעמיק אל הפנים תצטרך לחפור ולהקשיב. אני לא יודע מה אפגוש אבל אני לוקח את האתגר (ומניח שחלק מהדברים הם שלך לגמרי ואין לקורא מבחוץ דרך או יכולת להבין).

[במאמר מוסגר - השיר הזה ברובו נעים. האם את מכירה את המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין? אני ממליץ לך להיחשף לשירה שלו. (הוא לא כל כך קל לכניסה מרופרפת כי היה לו סגנון מוזר ועיסוק מרכזי וטוטלי בחוויה של המאמין באלילי המיתולוגיה היוונית, אבל התדר בשירים שלו מזכיר את התדר הזה.

. בגלל שאני מכיר חלק מהשירים שאלך אני מכיר וזוכר את האובססיה לשורש "א.פ.ר" ממנו הגיעה גם המילה פרואה, (שגם הופיעה באחד השירים הראשונים שהגבתי לך).

לפני ההעמקה - השיר מרגיש מאוד פסוטורלי. יש כאן המון תיאורים של טבע ובוטניקה. טל, עשב, פטל ענוג, אגסים, עץ פתלתל, כנפי הפרי, אדר, צומרת (מלשון צמרת), רקיע תכלת ואור, כרכום...

גם ברפרוף על הסגנון מבחינה צורנית, אני רואה שמאוד רצית להבליט את המילה לקט. הבית השני והרביעי מתחילים שתי שורות במילה לקט, והבית השני והשלישי רק פעם אחת. לקט לקט לקט לקט. במובן מסוים האווירה של השיר עצמו היא של רפרוף, של יציאה לטיול, של ליקוט אנקדוטות קטנות. 

על פי השורה האחרונה בבית האחרון: 

"בעין הכרכום מלקטת בצלמה בצלמוות בתוהו"

האווירה שאני נכנס אליה היא שהטיול והלקט הזה הוא מן סוג של בריחה אל עולם מלא עדנה ויופי (עוד אתלבט על זה בהמשך כשאעמיק בדברים הספציפיים שיעלו בלקט) מול "צלמוות ותוהו". צלמוות מזוהה עם מזמור כ"ג בתהלים, שם המשורר אומר: "גם כי אלך בגי-צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". נראה שזה הסגנון והפער באווירה המעט אוטופית אך עכורה שבשיר. 

בית ראשון:

קודם כל, מבחינת מצלול, משקלים ומרקמים - כל הבית הזה מאוד מאוד יפה. שלחתי לך לדעתי פעם קישור לPuparia, עם האווירה הסוריאליסטית והקסומה. אז משהו כזה...

"פרואה וכומסת, חוצפת לשון" - כאן אני רואה אידיאל של נעורים נצחיים ובלתי מושגים. להתבונן בילד כישות נשגבת המחוברת לטבע (פרואה) ובלתי מושגת (כומסת) וחופשייה (חוצפת לשון). התיאור כאן של הפסטורליה נותן לי תחושה של אחדות טוטלית עם הטבע "שתויה מטל ומעשב" - שהשילוב של שניהם לרוב הוא של רטיבות בקור ברצון למצוא פינה יבשה, אבל הפרואה-כומסת של הבית הראשון "שתויה" מרוב טל ועשב, כלומר שעבורה זה משקה ממריץ, מחייה, מיטיב. "שיכר פטלים ענוג" הוא אותה תנועה רומנטית שמציירת את הלהט הילדי לאכילה בתור סוג של גמיאת נקטר אלים. בסגנון הציור של התקופה הויקטוריאנית המלאכים מצויירים כילדים. יש משהו ביחס הזה לילדים שהוא מהפנט ועוצמתי, להתבונן בהם כקרובים לאלוהים ולטבע. בהתאם, חציפת הלשון הזו היא העליונות של ה"כמוסה" הזו, היכולת להיות קרוב אל הטבע, חופשי ובלתי מושג.

[אני שולח כרגע ואערוך או אגיב תגובת המשך - נא לא להגיב בינתיים ]

את מכירה את התופעה "סינסתזיה"? של ערבוב חושים ומרקמים?

אז אני מרגיש שבבית השני יש תחושה כזו, שה"חוצפת לשון" של הבית הקודם מתנגש ומתבלבל ומבליט ומנגד את השיוך הטבעי שלו ל"חורצת דרך". זה נותן לפילוס הנתיב הרגשה שקשורה לחריצת לשון, ואולי גם לחרוץ כמו לחתוך ("חריץ גבינה"). מה החוויה של החריצה הזו? אולי מדובר גם בלעבור דרך חריץ... [ואולי גם אנטומיה נשית]. אין לי מושג מה הוא שביל כתכתים אגסי. אני יודע שאגס לרוב מעורר אסוציאציה למבנה גוף נשי, ואולי, במידה והשיר בנוי במבנה כרונולוגי של התפתחות - אז מהשיר הראשון המבטא תום ילדותי, כאן מופיעה לראשונה נערות? זה יכול להסתדר עם כתכתים (שמעורר קשר לכתית, כלומר לכתישה, חיכוך, ואולי גם פציעה; וכמובן שגם לדרך חתחתים שמקבלת תפנית מצלולי ומזכירה גם קטקטים או לפחות משהו קט), וזה בהחלט מסתדר עם החן והחסר הנשי.

"נכרכת... באדמת ההוא הפלאי"  יש כאן תחושה חזקה מאוד של פסיביות, של הימשכות ("משכני אחריך נרוצה"), וגם בשיר אחר שלך, אחד הראשונים שניתחתי, היה איזה "הוא" פלאי כזה [שבזמנו לקחתי את הניתוח לכיוונים אבסטרקטיים לחלוטין על אידיאה טמאה~מיסתורית] והימשכות אליו. [כאן - ויש צדפים לאסוף! 🌊🐚🫧 - פרוזה וכתיבה חופשית ]. קראתי עכשיו את השיר ההוא, והמהות של אותו אדם נעלם משמשת כאן להרגשתי אלמנט שווה ערך.

אז מה יש לנו עד כה?

המעבר מהבית הראשון שבו מתואר חופש, חציפת לשון, שחרור ממוסכמות ואחדות עם ההויה והטבע בחויה של שכרות (אווירה מאוד "דיוניסית" אם את מכירה את המושג - https://haraayonot.com/idea/dionysian/ נראה לי שתאהבי), משתנה לבלי היכר בבית השני, בו יש כניעה, התמסרות, כתכתים, וצבעים עדינים יותר מאותו "שיכר פטלים" משכר. כאן יש אגס שמבטא עדינות להרגשתי, ובעיקר היכרכות באדמת אדם אחר. אני חושב שלאדמה יש שני אלמנטים הפכיים זה מזה: האחד הוא אידיאת האדמה (גאיה, במיתולוגיה היוונית, או אמא אדמה בכל התרבויות הפגאניות), שהיא נמצאת בכל מקום, מחייה את העולם, מבטאת נשיות פרימאלית, (צלמיות של האלילה אשרה היו של אישה פורייה עם שדיים ורחם https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A9%D7%A8%D7%94_(%D7%90%D7%9C%D7%94) ). גם שפינוזה שהביא את הפנתאיזם שאומר שההוויה היא סך העולם הקיים) הוליד בעקבותיו את התנועה הרומנטית שראתה באדם ובטבע יסוד חזק ושואב. הלדרלין שר ברכות לאדמה, ניטשה שר ברכות לאדמה, גתה שר ברכות לאדמה... האדמה מהווה את הקיום, וממילא את הדרור.......

אבל! יש מרכיב הפוך לאדמה, ועצמי לה מאוד, והיא אדמה של מישהו. טריטוריה... זו נקודה חזקה שמתבהרת לי עכשיו שקרקע מסמלת גם את כל כדור הארץ ועצם הנאמנות לקיום החומרי, וגם להפך - שיעבוד למקום מסוים, לאנשים מסויימים. בכל מקרה - כאן הגיבורה של השיר עוברת טרנספורמציה יסודית בשביל הכתכתים האגסי ומשתעבדת לאדמה של ההוא, הפלאי. (מעניין להקביל את הפרואה אל הפלאי, כלומר פ.ל.א לעומת פ.ר.א)

--

הבית השלישי כל כולו מתכוונן מבחינתי לתרגום מיני בלבד למפגש ראשוני של מבט נשי עם אנטומיה גברית. 

** אעיר בהסתייגות מוקדמת שתמיד כשמנתחים שיר מעורפל-בכוונת-מכוון וחותרים לפרשנות של מיניות אני מרגיש מבוכה. המון פעמים כשניתחו את שיריי הביאו הקבלות למוטיבים מיניים בפסיכואנליזה (נחש מקל וחליל כסמלים פאליים; יללת תנים בתור יצרים מוכחשים; etc...) תמיד הרגשתי לא בנוח... המון פעמים זה מאולץ. ולכן - העובדה שאני מרגיש שזה בבירור הכיוון קשורה גם למהלך של השיר עד כה וגם למובהקות של הסימנים בבית הזה**

** אכתוב בתמצית ואמחק או אערוך מה שתרצי במידה וחשפתי מה שהחמיא לו הכיסוי **

בכל מקרה, נעיצת העיניים בקרן זווית הזו נותנת הרגשה לאו דווקא נעימה. (קרן מזכירה סימן פאלי; זווית - אולי של תשעים מעלות או משהו מעין זה) ; אבל קרן זווית קשורה גם לפינה, ולהרגשתי מעוררת יחד עם נעיצת העיניים רגש של בושה או של דבר לא מתאים או ראוי. גם העובדה שהיא "בת ארבע" (שיכול להיות קשור למנח גופני) נותן כאן הרגשה לא נעימה ו"לא נכונה". עץ פתלתלי בבירור מעורר גם הרגשה לא נעימה, גם אם מכושפת וסקרנית (פתלתלי מעורר מחשבה על שיער מתולתל שצומח שם...)

אין לי מושג מה זה שוע. חשבתי שאולי איכשהו זה ישוע (ואז זה דווקא דימוי לא כל כך טוב נדמה לי ) או שזה מלשון שוועה... זה גם החריגה היחידה שלך ממבנה החריזה בכל השיר, כך שאני לא פוסל על הסף אפשרות לשגיאת כתיב, למרות שהכתיבה שלך כל כך מוקפדת ולכן זה מוזר.

אבל אם אני מסביר ש"כשוע האוחזים בכנפי הפרי" זה משפט אחד, והשוועה היא של אותם האוחזים בכנפי הפרי (שזה מסתדר יותר גם עם ההפרדה מהעץ הפתלתלי) אז זה אולי יותר הגיוני. 

בקריאה הראשונה המשפט "האוחזים בכנפי הפרי" עורר לי אסוציאציה לפסוק "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם"

חשבתי שאולי ה"שוע" זה בעצם "שבע" המקביל ל"עשרה אנשים" אבל זה כבר לא עושה היגיון.

אז אני מרפה מכנפי הפרי, לא יודע בדיוק מה זה. כנפיים קשורים לי לחופש, אחיזה בכנפיים זו יכולת להיסחף על כנפיים, פרי זה לכאורה ולד על פי מה שדיברנו... אז יש איזה כיוון מתוך זה אבל מרפה

--

"שוקטת על אדר" - זה מאוד ציורי. בטח בהשוואה לבית הראשון שהיה כל כולו חוצפה והסרת עול - כאן השקיטה הזו, להרגשתי, היא נעימה. התלבטתי כי אחד הפירושים שמצאתי למילה "אדר" באינטרנט הוא "פוחלץ", שזה דווקא נותן משמעות אחרת לגמרי להלך הרוח בשיר, ולא נראה לי קשור כי השורות האחרונות בבית הרביעי מאוד נעימות דווקא. כל הבית הרביעי, למעט השורה השנייה נעים, ולכן אני מניח שמדובר בעץ אדר. ידוע לי שאחד הדברים שעץ אדר הכי מתאפיין בהם זה נשירה בצבעי שלכת. [ניסיתי לבדוק האם אפשר להתאים את כל אחד מארבעת הבתים הראשונים לארבע העונות ולכאורה כן - הבית הראשון - אביב; הבית השני - קיץ (אגסים ואדמה); הבית השלישי - חורף; בית רביעי - סתיו]. 

אם באמת האסוציאציה של השלכת ושל האדר נכונה, אז "צומרת שחור" יכול היות קשור לצמרת של העץ המאבדת את צבעיה ומשחירה (מאפירה יותר נכון, כי לרוב הענפים לא שחורים). יש אפשרות אחרת, של צמר, וזה מעורר אסוציאציה של כבשה שחורה. זה היה יכול להסתדר אם היתה הנגדה או הקבלה למשפחה של הגיבורה, אבל היא מוזכרת בבית הראשון כילדת פרא, בלי אב ואם, ולכן אין לה מול מי להיות כך. אבל אני כן יכול לראות בבית הזה משהו מיושב יותר, ולכן גידול הצמר לעומת הראשוניות שבבית הראשון יכולה להסתדר עם זה. יחד עם זאת, שתי השורות האחרוונת בבית הרביעי דווקא נותנות רושם אחר:

רוחץ הרקיע בתכלת | לקט נמשחת באור - אלה שורות מאוד מאוד נעימות ויפות, ואווירת הנינוחות של השקיטה על אדר ממשיכה להרגשה של התעלות. אם בבית הראשון הזכרתי את היסוד הדיוניסי, ובבית השני הזכרתי את ההתקרקעות וההתמסרות אל האדמה של אדם אחר, אל הטריטוריה שלו - הרי שכאן עזבנו כל יסוד גשמי וארצי, ויחד עם הצמרות עלינו השמימה, לתכלת רקיע ואור. אלו שורות מאוד יפות שעומדות בפני עצמן (רוחץ הרקיע בתכלת - יפהפה) - - - זה מאוד מזכיר לי שיר יפהפה ויוצא דופן שנראה לי שיקלע לסגנון שלך ואשלח אותו בתגובה נפרדת.

עם האופטימיות הזו של הבית הרביעי אני מגיע לבית החמישי, שבבירור הוא שונה מארבעת קודמיו ומהווה תרגום ומרכוז לכל המהלך בשיר.

לשיר קוראים טיול, ובטיול מלקטים כל מיני דברים. החוויה של לקט היא שיש גם מזה, וגם מזה, וגם מזה. כשמלקטים - מכירים שאין בהכרח מהלך כרונולוגי, ולכן לפעמים הולכים לפנים, לפעמים לאחור. הטיול הזה, בין חופש מוחלט, פחד (המורגש בבית השלישי), פלא (המורגש בבית השני), והתעלות (המורגשת בבית הרביעי) הם הכרה עמוקה שהמבט שלנו על החיים הוא של ליקוט. "בעין הכרכום מלקטת", כרכומים צומחים בפזורות, לקט פה לקט שם. הם מופיעים צצים פורחים עולים פה ושם. הפסיביות של הגיבורה, שנעה חרש, וכל כולה נפעלת בתוך הטיול הזה, שלפעמים תצפין (צפון והסתרה, כמו כומסת של ההתחלה) תזרח (מזרח וזריחה, כמו נמשחת באור של הסוף), ותנפול לתוהו של המילה האחרונה. 

אם ההבנה הזו נכונה, אז היא מלאת חמלה, והמילה "טיול" אפילו לא מהווה פרשנות צינית או פסימית אלא מבט רענן וחדש על החיים, בלתי שיפוטי, חומל ונוכח בכל גווני הקשת.

"בצלמו" - כלומר במפגש עם הצדדים הגבוהים, האלוהיים, "בצלמוות" הדומה עד מאוד לצלמו, בצורה יפהפיה מצלולית, וכואב באותה מידה, כי הדמיון המילולי מעיד על הקרבה המוזרה מדי בין הבור למים ( ), ותוהו...

תודה!

דור

הָיִינוּ תְּכֻלִּים וּשְׁקוּפִים וְיָפִים
לְלֹא גְבוּל
וְזִיוֵנוּ פָּשַׁט וְנָהַר
לְעֵירֻמֵּנו
הָיָה בֹּהַק מוּזָר

הַיּוֹם הָיָה חָסֵר
:וְצָעַק בְּאוֹרוֹ
לַיְלָה, לַיְלָה
הַלַּיְלָה הָיָה חָסֵר
וְהִתגַּעְגַּע
יוֹם, יוֹם

תְּכֻלִּים וּשְׁקוּפִים הָיוּ הַגּוּפִים
וְזִיוֵנוּ פָּשַׁט וְנָהַר
הָעֵצִים הִבְשִׁילוּ פֵּרוֹת-קַיִץ
כְּבֵדִים, לוֹהֲטִים בצהוב מנומר

הַיּוֹם הָיָה חָסֵר
וְצָעַק: תַּעְתּוּע
הַלַּיְלָה הָיָה חָסֵר
אָבוּד לְגַמְרֵי בְּדַרְכֵי הָעוֹלָם
לֹא מֻכָּר, לֹא יָדוּעַ⁠
וְאֲנַחְנוּ, אִשְׁתִּי
יָפִים הָיִינו לְהַפְלִיא

וְזִיוֵנו פָּשַׁט וְנָהַר לֹא דִבַּרְנוּ
עֵירֻמִּים נַחְנו עַל יַד הַגּוּפִים
וְהַמַּיִם פִּכּו עַל יָדֵנוּ בְּלַחַשּׁ
כְּאִלּוּ הָיִינוּ שְׁקוּפִים

מִפִּסְגַּת הֶהָרִים הַכְּחֻלִּים רָאוּ אוֹתָנוּ⁠
כַּמָּה צוֹפֵי־אֲוִיר גַּעְגּוּעִיִּים
שֶׁהִנֵּה, אֲנַחְנוּ יָפִים

שֶׁעֵירֻמֵּנוּ הוֹלֵךְ וְגוֹבֵר
וְשֶׁאֵין אִישׁ זָר אִתָּנוּ וְאֵין גַּם אֶחָד חָסֵר
וְשֶׁהַיּוֹם כְּבָר נוֹגֵעַ בַּלַּיְלָה
כְּשֶׁזִּיוֵנוּ פּוֹשֵׁט וְנוֹהֵר

משום מה הזכיר לי מוות. אחרי המוות. רוחנים.

אני לא אוכל להשיב על הכל אבל אשמח להשיב בלי סדר
אקדים אנקדוטלית ואומר כי כחלק מתרגילי הגמשת השירה אני כותבת ג'יבריש. להלן:

לחמף /

גפל החיטוש נמוג בארוגות הלשם הנמקל
שקר הטיפש, נפל הנרמוך, נסתם בקתם הלחמף
קרב, נמק, שתף, קפל מבע סתם
לחשש, פרש, דבר עם הנבקל בעום.

לחשש דיבר, פרש את מבעו על סף,
השתף נדם, הקפל שנמעף
אז באה רוח: סתם, להיפלטר
והכלל שהתברר נלמס

ובכן, א' - תודה! נעים להיקרא בשיר כמו זה 
כמו גם על ידי מחשבה מופרעת, זו מחמאה כמובן

ב' - 
לפני שבוע יצאתי לטיול למעין. לא מצאתי את העין וכשמצאתי הוא קרס אל תוכעצמו וברובו יבש. יש לי תחביב לטמון פניי בקרקע ולהתהלך, חושבת שילדים קרובים יותר לאדמה כיוון שהמרחק מכפות רגליהם עד לצמרתם גם הוא קטן. כשהבטתי מטה הרגשתי כי נצלבו לי הרוחות אל המרכז כמו בזוית ישרה וכמו נברא לי שביל פתלתל להלך בו כבת ארבע ממש. כיף גדול. גם טיפסתי בהתרגשות עד קצות האילן והתנדנדתי לי מטה והייתי ממש כאן בארץ, כלומר לא בלי מקום. אני לא יודעת למה לקט, כך התחבר לי ואולי מפני שהייתי אסופת התקיימויות. האמת היא שפשוט היה לי טוב באופן קיצוני לפגוש טבע, הוציא ממני פרא וחוצפה ושיכר טל. 

את הלדרלין לא קראתי רק שמעתי אודותיו אבל כחלק ממאמציי לשורר שוב חיפשתי לי שירה וגיליתי מחדש את אמיר גלבוע שחרץ היישר אל ליבי. 
לגבי מספר מילים לא ברורות, קודם כתבתי אותן, אחרי כן ביררתי מה משמען אם בכלל, אם כן או לא לרוב לא היה לי משנה, כי משמעות ישנה מעצם צירופם יחד, מהי? לא יודעת עד הסוף. 

למשל שוע, לקחתי משירה של לאה גולדברג נפשי, היא כותבת "כשדה שוע השיבולת נפשי היודעת, גאווה ופאר ודרכי עפר ושפל הרוח" יש פסוקים יפים בתנך המתייחסים לשוע כאל נכבדים/אצילים מלאי הדר. ראיתי גם פירוש שמתייחס לשוע כאמייל, זה מתחבר לי באופן הופכי משהו לשעווה כחומר וגם לשעווה כשעווה. לי בסופו של דבר מדבר מאוד השוע כסופו של שעשוע. 

הכל ילדות הכל ילדי הכל התיילדות, אם היה דבר מה מיני הרי זו אירוטיקה טהורה של גוף בטבע ילד עם שמיים ופתלתלות חושים. זה בוודאי לא שולל התפרשות אחרת, משובב בעיניי לגלות הרבה נוספות. לדעתי עניינו של הבית האחרון נובע אצלי, מהרגשה שיש לי לאחרונה ששכחתי איך להתפלל, לכן בינתיים אני מכוונת צעדיי ושתיקתי כאילו הם תפילה ויש שם הרבה שקט ופיזור, וודאי יש עוד. 

כמו תמיד דייקת הרבה בפירוק שלך והבאת ניתוח חריג ולא פעם מתאים. אהבתי את המחשבה על העונות בבתים כמו גם לדמיין אדר כפוחלץ. סלח לי שלא התייחסתי להכל, כמו לכנפי הפרי, זה להכניס אל תוך פילוסופיית עצמי לא בהירה מספיק שבה אני משליכה הכל עליי וממני וממני עליי הכל והופכת ומשתמשת אלו באלו ללא סדר וללא אבחנה.  החכמת עם הקישורים השונים והכרת לי שיר יפה עד מאוד. תודה!

שמחתי להגיב ותודה על התשובה

בשביל הג'יבריש והגמשת השפה, שווה לך להיחשף ליצירות של המשורר יונתן לוי.

נעם ענבר עושה ביצועים לשירים שלו

לא אכפול את דבריו, 

החיבור ותרגיל הג'יבריש מזכירים לי מאוד מאניה. שאפשר לתאר אותה מנקודת המבט הסובייקטבית כאותנטית, מחוברת לרגע ולתחושה, התמונה מקבלת "סטורציה", ומנקודת מבט המסתכל מן־הצד, היא בלתי־נשלטת, חצופה, והסטורציה מעוותת את התמונה האמיתית, או משהו כזה, וזה דווקא לא רומנטי בכלל, אבל בעצם, אולי זה להאפיר את התמונה ולהיות ציני? מאבק.

זה פשוט הזכיר לי.

זה לאו דווקא מאני, אלא יש אלמנטים חופפים.