וזה שלב כל כך חשוב ונהדר. כל אדם עובר שלב כזה שבו הוא בונה את האישיות שלו, וזה כולל גם מה אני לא לוקח מהבית. זה שלב חשוב ומהותי. אל תנסי להילחם בו.

אני ממליצה לך להתרכז פחות ב'מה אני לא' ויותר ב'מה אני כן'. תחפשי לעצמך דברים מעניינים חדשים. תנסי אולי ללמוד משהו שמסקרן אותך. תפתחי חברויות או אולי תלכי לחוג מסוים.

ברגע שתהיי עסוקה בדברים מצמיחים, פחות אנרגיה תצא על ה'דברים שמשגעים אותי'.

בהצלחה רבה לך!

ההורים עשו כל כך הרבה. הולידו, גידלו, השקיעו, חינכו וכו'. אז קודם כל מגיע להם המון תודה.

גם זה שאת חיה אצלם כשאת לומדת וכבר בוגרת זה לא מובן אליו. לי למשל לא היה את זה מכל מיני סיבות.

הם מאפשרים לך את זה.

זה שיש דברים שמפריעים לך זה בסדר, זה טבעי.

מניסיון שלי, כשרק ראיתי מה לא היה טוב אצל ההורים שלי זה די תסכל אותי.

כשהתחלתי להעריך מה כן היה טוב והם העבירו לי , זה נתן יותר כוח.

נכון שיש דברים שצריך לתקן.

לגבי הכסף נראה לי שמי שהגיבה ראשונה נתנה פתרונות שאפשר לשלב.

הרבה בהצלחה!

בגיל ההתבגרות הייתי בטוחה שיש חסרונות בבית הורי שאני בטוח אתקן.. אח"כ גיליתי שלא כ"כ פשוט לנהל בית ולגדל ילדים ושההורים שלי עשו את זה ממש יפה ושיש מה ללמוד. כדאי לפתח את הראיה החיובית והתמקדות בטוב כבר עכשו- זה באמת יתן לך כוח וגם חוכמה לעתיד.

אף אחד לא מכיר אותי פה באמת, אז אני יכולה יותר להיפתח.

למשל כשהייתי בת 17 מאוד הפריע לי שאמא שלי הייתה נורא חולת נקיון. כל יומיים שותפת רצפה, כיור צריך להיות נקי, סדר בבית תמיד וכו'.

לפעמים זה שהיא ניקתה ובישלה והתעסקה בבית הוריד לה את המצב רוח, והרבה פעמים היא גייסה אותי ל"משימות" החשובות האלה. היה נראה לי מעצבן ודי מיותר, מוגזם מדי. רציתי שבבית שלי לא יהיה ככה.

אחרי שעברו כמה שנים וכבר גרתי לבד, בהתחלה הרגשתי חופשיה מאוד, אחר כך ראיתי שבאמת סדר וניקיון בבית זה חשוב, נעים ואסתטי. מצד שני לא רציתי להיות עצבנית בגלל זה ולהרגיש "קורבן". אז ניקיתי וסידרתי כמה שיכולתי.

הבנתי שאמא צדקה, גם אם קצת הגזימה.

היום אני בעצמי אמא ל3 ילדים קטנים ב"ה. חשוב לי שהבית יהיה נקי ומסודר, אבל יותר חשוב לי אווירה של סובלנות, הטיפול הטוב בילדים, ושמחה בבית. אז אני שומרת על סדר ונקיון, אבל לא באובססיה.

גם אם אמא שלי הגזימה, היה לה רצון טוב, וחלקית היא צדקה.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....