זה קצת ארוך (מאוד.. 17 עמודים), אז אני אשלח בפרקים.
פרק 1:
האסון
הרחוב היה חשוך ושקט, רק מנורות הרחוב האירו במקצת את חשכת הלילה. בית משפחת טובי. מוריה סגרה את הספר באנחה והציצה בשעונה. מוזר, כבר 1:00 בלילה והם עדיין לא חזרו. היא לקחה את הפלאפון שלה והתקשרה לאימה. תא קולי. טוב, כנראה נגמרה לה הבטרייה. היא ניסתה את המספר של אביה והקשיבה בחוסר סבלנות. גם תא קולי.
כמה זמן כבר לוקחת ברית? היא חשבה לעצמה, חבל של יוסף או לרות אין פלאפון. הייתי צריכה לבוא איתם. ערבי כיתה יש הרבה, בריתות לנכדודים קצת פחות.. טוב, כנראה הם בדרך, יש פקקים.
קול דפיקות מהירות קטע את חוט מחשבתה, היא קמה לפתוח. זאת הייתה דודה שלה, שרה, אחותה הצעירה של אימה.
"מה את עושה כאן בשעה כזאת?" התפלאה מוריה, "כנסי, אני אכין לך כוס קפה". שרה נכנסה והתיישבה על הספה ומוריה פנתה למטבח. כשהיא חזרה עם הכוס היא שמה לב שדודתה בוכה בשקט. "מה קרה?" נבהלה מוריה. שרה סימנה לה להתיישב לידה והיא התיישבה בחשש, מה כבר קרה שהיא בוכה? בחיים שלה היא לא ראתה אותה ככה..
שרה ניגבה את דמעותיה בשרוולה. "ההורים שלך ויוסף ורות עברו בחזור מהברית בצומת תפוח ו---" קולה נשבר. מוריה התחילה להרגיש מן מחנק מוזר בגרונה. "ומה קרה שם? קרה להם משהו?" שאלה בהיסטריה. "היה שם מחבל", המשיכה שרה. "והוא ירה.. אמא שלך ויוסף נהרגו במקום. הפרמדיקים שהגיעו לא הצליחו להציל את אבא שלך שנפצע אנוש, והוא נפטר בדרך לבית החולים. אבל את המצב של רות הם הצליחו לייצב ועכשיו היא בטיפול נמרץ".
מוריה הרגישה איך המחנק בגרונה מתעצם וזרם דמעות מתחיל לשטוף את לחייה. "לא נכון, זה לא קורה לי.. ברוך דיין האמת.." היא טמנה את ראשה בחיקה של דודתה שחיבקה אותה. שקט כאוב השתרר בבית משפחת טובי. זה לא אמיתי, עוד מעט אני אתעורר ואראה שהכל חלום. היא חשבה בכאב. אבא ואמא לא הלכו, איך אפשר בלעדיהם? איך אפשר בלעדי יוסף החמוד? ורות, רבש"ע, בבקשה שהיא תבריא.. אני לא אשרוד עוד אסון..
כשהיא קמה, שרה אמרה בשקט "העובדת הסוציאלית אמורה לבוא בכל רגע. בינתיים שבי, תירגעי, הנה הבאתי לך משהו טעים". היא הושיטה לה חטיף שוקולד קטן. אבל מוריה לא רצתה משהו טעים, ולא שום עובדת סוציאלית. היא רק רצתה שקט וזמן להירגע, אבל פניה המודאגים של דודתה גרמו לה לא לסרב, היא רק רוצה לעזור.
היא לא שמה לב לדפיקות על הדלת, ולא לשרה שקמה לפתוח, וגם לא לאישה הרזה והגבוהה שנכנסה. רק כשהיא פנתה אליה בעדינות, היא התנתקה לרגע מגלי הכאב ההולמים והלכה אחריה לחדר.
העו"סית דיברה, אבל מוריה לא הקשיבה. היא ריחפה בעולם אחר, עולם של צער וכאב אין סופיים. שרה נכנסה לחדר עם כיבוד. "אני חושבת שהיא לא כל כך איתי". אמרה העו"סית. "תאמרי לה שבשבעה היא תישן אצל סבתא שלה ואח"כ תחזור לבית וללימודים. היא גם תוכל לבקר את רות בבית החולים אחרי ההלוויה אם היא תרצה". שרה הנהנה בהבנה והעו"סית נפרדה ממנה והלכה לה.
שרה ארזה פיג'מה ובגדים למחר בשביל מוריה ותמכה בה בדרך לאוטו שלה שחיכה להן בחוץ. מוריה לא זכרה מה קרה אחרי זה, רק איך היא התעוררה למחרת בביתה של סבתא שלה. הבית הקטן היה עמוס קרובים, חברים ואנשי מקצוע שארגנו את ההלוויה.
היא התלבשה ויצאה לסלון, כולם השתתקו. "מה הסיפור? כולה אני". אמרה באדישות. סבתה מיהרה אליה. "בואי מתוקה, הינה ארוחת הבוקר. עוד חצי שעה נצא לבית ההלוויות". הזכרת המילה הלוויות החמיצה לה את הלב, היא מעולם לא חלמה בחלומותיה השחורים ביותר שהיא תשתתף פעם בהלוויה של רוב בני משפחתה. היא התפללה ואכלה קצת מנימוס, את השאר זרקה.
היא התלוותה לסבתה למטה, שם חיכתה להם שרה עם האוטו. הן נסעו בדממה. ההלוויה הייתה שקטה ועצובה, קרובי הנפטרים אינם עולים לקבר לפני גמר השלושים ולכן לאחר ההספדים היא חזרה לביתה של סבתא שלה.
השבעה עברה במהירות. מוריה לא כל כך הקשיבה למנחמים ולחברותיה המודאגות שניסו מאוד לשמח אותה בכל דרך. היא רק בהתה באוויר רוב הזמן, שוכבת במיטה שלה, וכמעט ולא דיברה.
אפילו ביקורו של ראש הממשלה ופמלייתו לא הצליח לרגש אותה. אבל היא בכל זאת השתדלה לכבד את המעמד, והקשיבה לדבריו של האורח, למרות שבליבה היא התפללה שכבר ילך ויניח לה.
בסוף הוא הלך, והיא חזרה למיטתה.
