זה מסוג הדברים שאם היה ברור לך שזה הבחור שלך, נגיד שזה משהו שהיה צץ אחרי האירוסין (הצעת לימודים/עבודה וכדו'), אז ברור שבכלל לא הייתה בגלל זה שאלה של אם אלא השאלה הייתה איך חושבים על זה ביחד ומסתדרים.
העניין הוא שעכשיו הבחור הוא בגדר ספק, אולי יתאים ואולי לא, אז למה להתחיל 'להיכנס לבעיות' עוד לפני שבכלל ברור מי ומה הבחור?
אז מצד אחד יש תחושה שפוסלים על שטויות, כי זה באמת לא משהו שהיית פוסלת עליו כשלעצמו.
אבל מצד שני יש תחושה שהולכים על משהו בעייתי ו'משתגעים מדי' כי מוכנים מראש לוותר בשביל משהו שעדיין לא ברור מה הוא שזה קצת לחיות בסרט או חוסר אחריות.
לדעתי זה נובע מזה שמתייחסים לקושי הטכני כממשי, כאילו הוויתור כבר נעשה מראש, לעומת הקשר שהוא מטבע הדברים מוטל בספק.
אבל האמת היא שהוויתור ייעשה רק אם הקשר אכן יהיה קשר של קיימא, כך שאם הוא מסוג הקשרים שבפסקה הראשונה - ברור שהוא שווה את הקושי הטכני.
זה פשוט עניין של שינוי גישה. 