אז... כנראה שהשבט שלי לא יצא לסיירים, שזה ממש באסה כי חיכיתי לזה מלא זמן וזה ממש משהו שהוא משמעותי בשבילי.
אבל מה שיותר מפריע לי זה הסיבה. בשנה האחרונה יצא לי לשמוע כל מיני משפטים בסגנון "היו בנות שיצאו משם בהריון" ו"זה מחנה פרוץ" ו"אנשים באים לשם בשביל הקטע של הבנים-בנות" וכל מיני כאלה.
אז דבר ראשון, כואבת לי הוצאת הדיבה הגדולה על בנ"ע. כי אנחנו בוחרים, בתור שבט, באיזו אווירה לצאת. כי אף אחת מהשבט שלנו לא תצא משם בהריון (אם לדבר גלויות, אפשר להיכנס להריון כתוצאה מקשר או מאונס. לאף אחת מהבנות בשבט שלי אין חבר, ורוב מקרי האונס קורים בתוך המשפחה, ככה שהרבה יותר מסוכן מהבחינה הזאת לחגוג ליל הסדר עם המשפחה), ומקסימום נדבר עם בנים. וואו. אנחנו שבט מעורב, ובכל מקרה נדבר עם בנים. ויש רב במחנה הזה. ואם נמצא לעצמנו תעסוקה לכל ערב אז לא אמור לקרות כלום.
חוץ מזה,"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק..." (הרב קוק). אנחנו שבט טוב. דוסים, אידיאליסטים, נחמדים וכו.
אנחנו מסוגלים להרים את האווירה במחנה הזה, כי כן, לא תמיד האווירה במחנות היא 100%. והרכזים טובים, והצבמי"ם גם אחלה, וכל הצוות באופן כללי...
הדבר היחיד שחסר זה חבר'ה טובים שיגיעו לשם, וחבל לי, וכל כך מאכזב אותי שהשבט שלי בוחר, שוב, להתכנס בבועה הקטנה והאיכותית שלו.
כי תכל'ס מה אנחנו, פראיירים?
למה לנו ללכת כמו עדר עם כל התנועה?
להתערבב עם סניפים של ערסים עירוניסטים ר"ל?
לסבול סניפים שהם לא "איכותיים" כמונו?
ואני שואלת, מתי קרה הדבר הזה?
מתי נהיינו טובים מדי בשביל התנועה ששלחה אותנו?
למה אנחנו לא מסוגלים להתחבר עם אנשים שבסה"כ הם יהודים, כמונו. בדיוק כמונו.
המטרה שלנו בתור תנועה היא לחנך דור נאמן ומסור לעמו, תורתו וארצו. עמו. לאן נעלם החלק הזה?
עצוב לי להגיד את זה, אבל אני מתביישת בשבט שלי. וממש ממש כועסת על המדריכים שלי שמאפשרים לדבר כזה לקרות, נותנים לו לגיטימציה כשכל כך ברור שזה נוגד את ערכי התנועה שלנו.
לשמחתי, זה נתן לי דרבון להמשיך שנה הבאה בסניף, בנחשון \ הדרכה, ולשנות את הגישה המתנשאת הזאת. לחנך דור נאמן ומסור לעמו, תורתו בארצו, מבלי לוותר על אף אחד מהם. ללמד את הסניף שלי מה זה בנ"ע.
החזון שלי הוא שחניכים ילבשו חולצת תנועה בגאווה, כי הם מודעים לכוח העצום שבתנועה שלנו. לשליחות שלא נגמרת לעולם.
זהו, גמרתי לפרוק.

