איזה יום היה אתמול.
כואבת לי הבטן לחשוב עליו.
(אני ככ טובה בלהתערבל בבטן)
זה היה ארוך מידי
וההפגנה הזאת הייתה אכזרית לי
זה לא פיר שנסיעה של עשרים דקות לקחה לי ארבע שעות
הספקנו להחליף ככ הרבה מצבי רוח זה היה קיצוני
העיקר קניתי שתי שמלות בהודיה שזה מקסים ממש.
מתישהו מצינו את הכניסה לעיר וחזרנו למרכזית ופגשנו שם את תחיה
ואז שושו באה עם חברה שלה
ואז פתאום בום היה אטובוס לחזור והנסיעה הייתה איזה שעה וחצי בע
ו וואו הוא היה פשוט חמוד.
איך התרגשתי ממה שהוא אמר
גם בלילה וגם בצהריים
וגם היא הייתה חיים
הוא פשוט בן אדם טוב
והמבחנים היו חרבונה אבל לא נורא זה לא ככ מזיז לי כי גם לא למדתי יותר מידי
והגענו והספקנו אפילו לעשות לה ידיים ולהתקלח ולסדר את החדר
וכל זה בלי נחיתה
ואז לישון בשתיים ולקום בשבע וזה היה מחריד
היה באלי להקיא מרוב עייפות
וקרצ תמיד היא ממשיכה לישון ואני לא
והקקי נסעה לצפון בלעדיי
והלוואי הלוואי שמה שאני רוצה יקרה ויהיה הכי נכון שיש
פתאום נהייה בי רצון מטורף לזה והלוואי שזה לא יעבור ובגלל זה אני חייבת לסגור עכשיו וזהו
מדהים איך זה לא עובר לי הדבר הזה
כאילו חשבתי שאני כזה מתגברת על זה לאט לאט ושקצת מכושלת יותר
וזהה פשוט הזוי איך ברגע האמת אני ככ נופלת בזה
אני באמת משתדלת שלא אבל--
ונמאס לי נמאס לי שאני ככה רחוקה
אני באמת צריכה אותך אבל לא מצליחה להתקרב ואני לא יודעת מה חוסם ככה
(אולי כן?)
וזה מתסכל כי אין לי זמן לזה ולהתחיל הכל מהתחלה זה מעייף ככ לחשוב על זה
ולמה אני לא מסכימה לעצמי לומר את זה
כן
התרחקתי
וזה כואב
הכל מעורער פתאום והרבה נחלש
אבל מותר לרדת
הלוואי שיהיה כוח לעלות
(ואולי הדבר למעלה זה העליה?)
אני מתגעגעת לאמא לא ראיתי אותה מלא זמן נורמאלי
היא תכף חוזרת ויש לי מיליון דברים לספר לה
ושלחתי לה את הדבר מלא סוף סוף וזה אומר שזהו זה אמיתי ואין לאן לברוח
אין לי כוח לאורחים היום הלוואי שהם לא יבואו באלי שקט ולנוח ולא לעשות כלום
היא טסה להודו שוב
אני חושבת שזה הכתב אישור בשבילי ש-
טעטע.
איך שדברים מסתבכים פי כמה במציאות מאיך שהם נראים.
