בס"ד
בין כל האירועים הסוערים של השבוע החולף, אין פלא שמינויו של ח"כ דודי אמסלם לתפקיד שר התקשורת, נדחק לשולי החדשות. למי שבטעות פספס או שכח בשל כל האירועים, ביום שני בערב הודיע ראש הממשלה כי הוא ממנה את אמסלם לתפקיד שר התקשורת. מינויו של אמסלם מגיע לאחר מינוי נוסף בתוך הליכוד, של ח"כ אמיר אוחנה לתפקיד שר המשפטים. שני מינויים שיש בהם קו מאוד ברור שמחבר בין שניהם.
על דרך הבדיחה אפשר לומר שאין יותר ראוי מאמסלם לאייש את המשרד. הרי אין פוליטיקאי שמכיר את התקשורת יותר ממנו. אין ערוץ תקשורת שהוא לא התארח בו, אין תחנה רדיו, גם הזניחה ביותר, שהוא לא היה מרואיין קבוע שם. לכן טוב שהשר הממונה על התיק יכיר היטב את המשרד שבו הוא מכהן. אבל האמת היא שזאת כמעט הסיבה האמיתית שהוא קיבל את המינוי הזה.
הרי אמסלם לא בא לאולפני הטלוויזיה על מנת להציג עוד הצעת חוק חדשה שהגיש, או יוזמה שהוא רוצה לקדם דרך הכנסת. היו גם כאלה, אבל מעטים. אלא שרוב ביקוריו התדירים בתקשורת היו בשביל להגן על נתניהו ולהעביר את המסרים שלו מעל כל מדיה אפשרית. אמסלם לא עשה את זה לבד. היו איתו עוד חברים נוספים כמו ח"כ דוד ביטן, השרה מירי רגב וכמובן שר המשפטים החדש, אמיר אוחנה.
גם אוחנה וגם אמסלם נחשבים לטריים במערכת הפוליטית. שניהם מונו לאחר כהונה של קדנציה אחת בלבד (מבלי להחשיב את הכנסת ה-21) למרות שיש ח"כים בליכוד שמחכים כבר כמה וכמה קדנציות על מנת לקבל תפקיד או שדרוג. אבל במקום לקחת מהח"כים הוותיקים, בחר נתניהו להעביר מסר ברור, ולא בפעם הראשונה, לשאר חברי המפלגה - אם תהיו נאמנים לי, תקודמו. זה המשחק.
בליכוד לא אוהבים את המשחק הזה. קחו לדוגמה את סגנית השר, ציפי חוטבלי. בכל מערכת בחירות היא להביא מצביעים נוספים מהציונות הדתית לליכוד, וכבר שנים היא מחכה לקבל את התגמול על כך, אבל עד עכשיו היא לא קודמה בכלל. יש בציונות הדתית מי שלוקח את זה קשה עוד יותר ממנה. לטענתם, נתניהו רודף אחרי הציונות הדתית, אבל את הנציגה הכי בולטת שלהם בליכוד הוא דוחק אחורה, אז למה להמשיך להצביע להם.
אבל זאת לא רק חוטובלי, גם ח"כ ביטן הצהיר בעבר שהוא מאוכזב מנתניהו, וגם הוא מהסיבה שלא מונה לתפקיד שר (ככל הנראה בגלל החקירות נגדו). גם השר איוב קרא, שהתפטר את תיק התקשורת, עשה את זה לאחר שהוא לא קיבל הבטחה מנתניהו לתפקיד בעקבות דחיקתו החוצה ולמרות כל מה שעשה למענו של רה"מ.
נתניהו עצמו מודע לכל זה. הוא מודע על כך שבתוך חברי מפלגתו מתקיימת מריבה על התיקים, והוא מודע לכך שכל עוד זה יימשך, תמיד יהיו חברי כנסת שילחמו בשבילו את המלחמה שלו, ויעשו בשבילו את העבודה.
