זה כאב כזה שאין איך להתמודד איתו.
אין איך לדבר אותו.
הוא ממשי וקיים,
אבל אין לו הסבר.
הוא לא ברור,
זה תמיד פוער בי חור כזה עמוק בפנים.
אני לא יודעת להתמודד,
נכון,
אבל אני גם לא מבינה למה עושים לי את זה כל הזמן.
הרבה זמן לא ברחתי, פיזית.
הרבה זמן לא הגעתי למצב של חוסר יכולת לשאת את זה.
הרבה זמן לא היה גוש כזה בגרון, הרבה זמן.
הגוש הזה מביא איתו כ"כ הרבה זכרונות רעים וקשים.
כ"כ הרבה חוסר אונים וכ"כ הרבה לבד.
הגוש הזה שאין לו תרופה,
שיושב ומעיק ומעיק.
ומזכיר כל הזמן מי את ובמה את נלחמת.
השבת הזאת הייתה לי נוראית, יותר ממה שהיא הייתה באמת.
היא הייתה סימן דרך.
סימן דרך רק לעצמי.
היא הבהירה לי הכל בצורה ברורה מאד,
מי אני, איפה אני ממוקמת, ומה קורה סביבי.
(חנוק לי, הגוש לא נותן לנשום נורמאלי.
אני חייבת להקיא הכל)
זה היה לא טוב שנכנעתי לזה, אבל אני יודעת שיש גבול ליכולת שלי.
אני לא יודעת אם אצליח להתגבר על זה מהר,
אני כן יודעת מה יהיה מעכשיו.
בי יפסיקו לשחק.
