היא מסתכלת בחלון,
מולה משתקפת ילדה.
ילדה כואבת.
ילדה שקשה לה לראות.
היא מחפשת,
חלול לה בעיניים.
חלול לה בלב.
אין לה שקט,
אין מנוחה.
יש לה בחילה.
היא לא בטוחה אם בגלל הנסיעה,
האוכל,
או שאולי היא רוצה להקיא את עצמה.
הכל כואב לה.
היא זרה בין זרים.
קוראת ספר,
חריגה בנוף, בין כל הפלאפונים והאוזניות-
היא בורחת למציאות אחרת.
לסיפור של מישהו אחר.
רק לא להקשיב לקול שלה, לכאב שלה שלא מפסיק לנקר בה.
היא מפסיקה, שוב בחילה.
הזקנה במושב לידה שואלת אם הכל בסדר,
היא מנגבת שתי דמעות שבורחות בלי שליטה,
ואומרת לה שהכל מעולה,
היא רק לא ישנה בלילה אז קצת עייפה.
הזקנה עושה לה פרצוף מבין. מבין הרבה יותר ממה שצריך להבין.
היא קצת רועדת וקצת מזיעה ומשהו מזדעזע בה.
היא חוזרת לחלון, מסתכלת על העיר השקטה כאילו במיוחד בשבילה,
היא מוצפת זכרונות. מוצפת כאבים.
הכל עולה בה כאילו היה עכשיו, היא מלאה בכאב ההוא,
בחור העמוק הזה שאף אחד לא היה שם למלא וכנראה גם לא יהיה למלא שוב.
היא נשרפת בתוך עצמה. הכל עולה בה וכמעט יוצא דרך הפה והעיניים.
היא רוצה כבר להגיע. היא לא רוצה להגיע.
היא רוצה להיעלם ולברוח.
מסתכלת סביבה, לכל אחד יש יעד בסוף היום, יש סוף ליום.
היא יודעת שהיא חוזרת-לא חוזרת.
היא לא רוצה לחזור.
היא נכנעת כמו תמיד.
היא חוזרת ולא בטוחה שיש לאן לחזור.
חוזרת חסומה מכאב ובדידות.
חוזרת בשביל לברוח.
חוזרת ונבלעת למעלה,
רק לא להיפגש, רק לא להרגיש.
היא מחפשת שקט,
מחפשת מקום,
מחפשת שייכות.
מחפשת משהו שישקיט את כל הסערה שיש בתוכה.
היא יודעת ומפחדת לחשוב את זה,
החור שלה הוא גדול,
הוא גדול ולא יהיה אף אחד שיוכל למלא אותו,
החור שלה - הוא היא.
היא נשרפת מהמחשבה.
עוזבת הכל,
סוגרת,
בורחת לבחוץ,
לוקחת את הספר, הספר שהזקנה אמרה לה להפסיק לקרוא.
היא בורחת לכאב שלו, לכאב של המישהו האחר.
רק לא להרגיש אותה.
רק לא להרגיש.
)
