מה קרה? אני שואלת

הם לא רוצים לישון, הוא עונה

..... !

עכשיו בקיץ אם אני רוצה להחזיק מסגרת - ובעיני חשוב מאד להחזיק מסגרת - הם לא באמת יישנו עד 10 בבוקר אם אשכיב אותם בחצות. הם קמים מקסימום בשבע וחצי, לא משנה מתי הלכו לישון, והשינה שלהם חשובה לי מאד.

אז בימים מאד מיוחדים בשנה - חגים, ארוע משפחתי, יום העצמאות - אני באמת משכיבה בחצות - אבל החופש הוא חודשיים (!)

אנחנו הנשים צריכות ללמוד גם לנוח כשיש לנו צורך וכשאנחנו עייפים.

זה באג נשי.

אל תצפי ממנו לדאוג למה שאת לכאורה לא באמת חושבת שהוא נחוץ דיו (הרי אחרת היית יושבת גם, בראש הגברי..)

פשוט תנוחי גם..

יש ספר שנקרא "לדעת להכנע", שכתבה אותו מישהי בשם לורה דויל והוא מסביר את הדברים בצורה יפה ממש.

1) יש משימות שאת עושה שהן נטו בשביל בעלך?

נגיד - מבשלת לו אוכל לעבודה, מגהצת לו חולצות לשבת, ממלאת לו טפסים לביטוח לאומי?

אם כן, תשקלי להפסיק.

חלילה לא בדווקאיות. לא זאת הכוונה. אלא פשוט - את עושה גם ככה הרבה יותר מדי, צריך להפחית במשהו. ולפני שמפחיתים על חשבונך או על חשבון הילדים, הגיוני להפחית על חשבון אדם בוגר שיכול לדאוג לעצמו.

אם הוא שואל על זה, למה הפסקת, תגידי בפשטות: אני עמוסה מדי, אין לי כוחות. זהו, בלי להאשים, בלי לדרוש, סתם להגיד את האמת כהווייתה.

אולי זה יהיה פתח לדיאלוג ואולי יביא להבנה שלו, אבל לא בהכרח. בכל מקרה הפחתת ממך עומס וזה כבר רווח. מה שמעבר לכך - בונוס.

2) בשעות העמוסות, כשאת מזהה שהוא איכשהו עם פוטנציאל לעזור (נמצא פיזית במקום, ער) - קחי בחשבון שכלום כלום לא מובן מאליו. קחי לעצמך שתי דקות, תתבונני סביב ותכתבי על דף כל מה שאת רואה שצרך לעשות - לקפל את החולצות שעל הספה, להכין שוקו לגדולה, להרים את קליפות הבננה שמתחת השולחן. תגידי לו בהומור שאת רואה שהוא משתוקק להתגייס לעזרתך רק לא יודע מה צריך, ולכן הכנת לו רשימה. שיבחר מתוכה מה שבא לו.

3) כשהוא שואל מה אכפת לך מלו"ז, אפילו שבשבילך פנימה זה הכי ברור בעולם, תתיחסי לזה כשאלה לגיטימית, ותנסי לנסח תשובה. בכנות, מהלב. זה חשוב לי כי... תעזרי לו להבין אותך ולהיות בעדך.

4) אם יש הר של כלים, אולי תעברו לאכול בחד"פ עד שהוא יארגן לכם כלים נקיים? צריך איכשהו למצוא דרך שהמשימות שלו *לא* יעיקו עלייך. כל עוד יש לחץ מצדך לעשות, תהיה התנגדות מצדו. צריך שזה יהיה רק העסק שלו מתי הוא שוטף. או שאולי יש משימה אחרת שאת תוכלי פחות לסבול מזה שהוא דוחה אותה? משהו שיהיה לך קל יותר להתעלם, שלא יגרום לך סבל? אולי הבחירה שדווקא הכלים יהיו באחריותו לא עובדת לכם טוב. אולי אפשר להעביר אליו תחום אחריות אחר. מה דעתך?

5) נראה לי שבהכללה גסה רוב האימהות נוטות באופן טבעי להשקיע בילדים יותר מרוב האבות. במילים פחות נחמדות, לאבות יש קצת משיכה לקוטב של ההזנחה, לאימהות קצת משיכה לקוטב של החניקה. וברור ששני הקטבים לא טובים... אבל כשלא מגיעים עד הקצה ממש, בגדול טוב לילדים שיש להם גם טיפול של אבא וגם טיפול של אמא. שיהיה איזון. אז אולי מתוך מודעות לכך תוכלו קצת ללכת זה לקראת זה. את מבקשת שהוא יסכים לקצת יותר השקעה בילדים ממה שטבעי לו, ואת מקבלת שתהיה קצת פחות השקעה בילדים ממה שטבעי לך. תחשבי איפה נראה לך שאפשר לרופף קצת. שבעלך יראה שאת לא רק מצפה ממנו להשתנות, אלא חותרת לפשרה שבה שניכם קצת תקרבו עמדות.

בהצלחה יקירה!

<חצי לילה חשבתי עלייך. ממש נגעת בלבי...>

נשמע די ברור שכרגע לו"ז שעות השינה והערות שלו מתאים לרווק ולא לבעל משפחה. וודאי שזה לא לעניין. אבל בפועל כשהוא חוזר הביתה בחמש ומבחינת הגוף שלו עכשיו חצות והוא מת לישון אחרי שהיה ער חצי לילה קודם --- והמוח חצי רדום והעיניים נוטות להיעצם והשרירים בקושי זזים --- והוא אולי אומר 'תני לי רבע שעה' אבל זו אשליה, כמו שאני יכולה להשלות את עצמי בחצות שאני רק עוצמת עיניים על הספה לרגע ומיד מיד קמה לקפל כביסה כי חייבים חייבים ואין לילדים מה ללבוש, נו באמת... ברור שזה לא ילך לי... בקיצור - במצב הנוכחי, כשהוא מגיע הביתה לפנות ערב, זה כנראה לא הזמן לשנות שום דבר. באותו רגע, אפילו אם יהיו לו כל הכוונות הטובות שבעולם, הוא לא כשיר. להבדיל, כמו שאין מה לדבר עם שיכור שהוא צריך להתפכח - אם אלכוהוליסט יצליח לעשות שינוי, זה שינוי שהוא יעבוד עליו בשעות הפיכחות שלו, לא כשהוא שתוי (ליתר ביטחון אני אגיד שוב - להבדיל, זה לא אותו דבר, רק יש נקודת השוואה).

אני ממש מקווה בשבילך שהוא ירצה ויעשה שינוי. אם הוא ישתכנע ויקבל על עצמו להתאים את השעות שלו לשעות של הבית, זה ייקח לו אולי שבוע של עבודה על השעון הביולוגי שלו. משהו כמו ג'ט-לג. עד שהוא יעשה את השינוי הזה, הזמן לצפות ממנו למשהו אלו השעות שהוא ערני. למשל את דף המשימות שאמרתי לך להכין, אולי עדיף שתשאירי לו על השולחן שיראה כשיקום בלילה. או את הר הכלים שבכיור. כן, תלכי לישון כשהבית הפוך. קשה רגשית אבל אולי זה יהיה שווה את זה. את יכולה גם להשאיר לו מכתב אוהב על איך שאת מרגישה - תשאירי לו את זה לשעות שהוא קם, שיקרא אז. אל תדברי איתו על זה כשהוא ישנוני. חבל על המאמץ והתסכול שלך. זה לדבר עם אדם לא כשיר.

לשיקולך יקירה...

מה אני יכולה לומר.... אני לא הייתי יכולה לחיות ככה בכלל, כי מעל הכל נשמע שאין כבוד לבקשות והצרכים שלך, וזה א. ב. 

ומה בדיוק עושים זה פחות משמעותי, מאשר הכבוד של בעלך ליכולות לקושי ולצרכים שלך. 

אני חושבת שאתם צריכים להתחיל לדבר משם, כתבת בסוף - "אבל אם דברים מסויימים חשובים לי, רק אני צריכה לעשות אותם. " זה בעיני מצב לא תקין בנישואים, ולא קשור לOCD או כל דבר אחר (יותר קשור כנראה לבן יחיד מפונק)

ושמה צריכה להיות שיחת הבהרה

הוא לא חייב לעשות כל מה שחשוב לך

והוא לא חייב לעשות דברים בדיוק איך שאת רוצה אותם

אבל כן צריך להגיע לפיתרון שחלק מהדברים שאת מבקשת הוא יכבד ויעשה גם אם לא בא לו

איך... קטונתי

חיבוק גדול!!!

 בעלי אדם מאד נעים הליכות, איש רגוע, ממעט להילחץ ממצבים לא מתכוננים ומעולה באלתור ופתרון בעיות. אם יש דברים 'גדולים' שצריך להזיז - הוא המנוע ואני זו שנלווית אליו. למשל: להחליף רהיט בבית. אני אדבר על זה עד אינסוף, הוא ייקח אותי לשלוש חנויות ונסגור עניין בשעתיים. שיפוץ - כנ"ל. אירוח אורחים רבים והכנת מנגל - שום עייפות ושום נעליים. האיש פנתר.

אבל. הוא באמת גדל בצורה כל כך מפונקת שקשה לי ממש לתאר לכן. ההורים שלו מאמינים שצריך להגיד כן לכל גחמה של ילד ולתת לו כל דבר וכך הוא יהיה אדם מאושר. אז הם באמת נתנו לו ממש הכל הכל - חוץ מגבולות .בשילוב עם ה-ocd שאיבחנו רק לפני שנתיים + אמא ממש חולת נקיון - הבנאדם חי כמו נסיך וגילה כמה בלגן ולכלוך הוא עושה רק כשעזב את הבית אחרי הצבא.

הוא תמיד תמיד אומר לי 'כן' לכל בקשה כמעט. אבל מתי הדבר באמת יתבצע - אף אחד לא יודע. זה תמיד מחר, אחר כך, רק לא עכשיו, עוד מעט, אחרי השיניים, אחרי המקלחת, אחרי השיחה, אחרי המבול.... הבנתן. אז כש'רק' צריך לטאטא את האפונה שהילדה זרקה, ורק לאסוף כביסה מהרצפה, ורק להעביר למייבש, ורק להפעיל מדיח, ורק להעמיד סיר אורז, ורק לפייס את הקטנה, ורק להפריד את הגדולים, ורק להחליף לפיצית - ואני מג'נגלת בין כל המטלות והוא - יושב על הספה עם הסלולרי - זה גורם למתח עצום. וזה לא עוזר לי אם אני שעה מתחננת שיקום ויעשה דבר אחד. אני כבר באופן טבעי מעדיפה לעשות את ה'רק' הזה בעצמי. ובסופו של דבר ה'רק' נהיה פחות או יותר הכל.

מה ששיניתי זה שהכנסתי עוזרת לשעתים בשבוע כשגיליתי על ההריון וזה מאד מקל עלי, כי לא הייתי מצליחה להגיע לנקיון יסודי אלא רק מין נקיון חפיף.

דבר נוס, - אני מגייסת את הילדים לעזרה כל הזמן. אני יודעת יפה שבקרוב הבטן תמנע ממני להגיע לרצפה וזה יהיה מאמץ פיזי בלתי נסבל. מלמדת אותם לארגן, לקחת ממני כביסה מקופלת לארונות, לשים נעליים במקום, לטאטא את כל הסלון ולברור צעצועים וקוקיות ושלל דברי ערך מתוך הבלגן.

וכן, אני עדיין -

תולה את המגבות הרטובות שלו אחרי שהוא מתקלח

שמה את הגרביים שלו בסל

מניחה את המפתחות שלו במקום שלהם

אוספת בבוקר את התרופות שלו (!) לסלסלה כי הוא הולך לישון אחרי ושוכח

מפנה את כוס הזכוכית שהשאיר על השולחן בסלון

ובטח יש עוד כמה דברים ששכחתי.

אני לא יכולה לפתוח איתו חזית על כל דבר.

הסיכום האחרון היה שהפעלת המדיח ופינויו באחריותו הבלעדית. אבל בשישי בישלתי המון והוא נעלם מהבית (מסתבר שירד לעבוד בגינה אחרי שיצא עם חבר), עלה רק בשלוש, כמובן עייף. אני כבר הפעלתי 2 מדיחים עד השעה הזו. לא, הוא לא יכול עכשיו לפנות או להפעיל מדיח, הוא עייף. גם לא לקלח את התינוקת. הוא נח. ולמה אני בכלל בלחץ (שבת ראשונה, הלו?!) נורא כעסתי עליו. שהוא לא רואה אותי. שהוא לא מבין אותי.

אין לו מושג כמה קשה לי. כל עוד הדברים מתבצעים הוא עיוור לגמרי למאמץ שמושקע בהם. מבחינתו לנסוע לאמא שלו כ-ל שבת כדי לנוח שם ושהיא תגיש לו ותפנה לו (שם הוא לגמרי לא עושה כלום) ולא משנה איך היא מרגישה. אני זו שאומרת לא, בשבת הזו יש לה פגישה עם חברים, עכשיו היא הבריאה, אחותה צריכה אותה וכדומה. ומצמצמת את היקף הנסיעות שלנו.

דבר אחרון - הוא לא עובד. כבר פרק זמן ארוך של למעלה משנה. הוא עובד על פתיחת עסק עצמאי, אבל כמו הרבה פעמים אצל אנשים עם אוסידי - פתיחת העסק היא אי שם באופק..... אחר כך, בקרוב, עוד מעט..... ובינתיים הוא לגמרי חי כמו סטודנט חופשי, כמו רווק, בשעות אחרות, בלי שום מסגרת. לפחות במהלך שנת הלימודים הוא אחראי על הפיזורים אז יש איזשהוא עוגן.

עכשיו אין עוגן ואני מאד מתקשה להוות את העוגן הזה בגלל שאני בת הזוג וכי זה לא חשוב לו, וכי זה קורה לו באופן טבעי וזה דבר שכן קשור לאוסידי, אבל אני ממש מרגישה אמא חד הורית. לחמישה, אגב. כי הוא לגמרי ילד מבחינתי. ולא סתם ילד, אלא גם ילד שאי אפשר לחנך אותו לשום דבר. הוא מיד מתנגד ומתנער. אני מבינה למה, אבל לא מצליחה להבין למה אני לא יכולה לבקש ושהוא פשוט יעשה וזהו. ההיפך כן קורה.

יש אגב דברים שהוא יעשה בשמחה ומיד - חביתה בערב, מסג' לכפות הרגליים, מילות אהבה והערכה. אבל קשה לי כבר להרגיש שרק אני מנהלת את הבית ואת המשפחה.

מקווה שאתן לא מתרשמות שהוא אדם נוראי, הוא ממש לא, פשוט כרגע הקשיים שלו באים בסתירה לקשיים שלי ולפחדים שלי ויש לי בטן מלאה עליו וזה עושה לי רע ואני ממש מפחדת להגיע למשבר או לריב ענק בגלל זה ומצד שני קשה לי להרפות מהציפיות ממנו ואני צריכה הרבה כוח גם לעצמי ולהריון ופניות לילדים ונשאר לי פחות בשבילו ואני רוצה להגן על הקשר שלנו ולא לתת לו להפוך להתכתשות. אתמול בלילה הוא אמר לי 'כל הזמן יש לך רק טענות'. קשה לו איתי גם.

הוא לא אדם נוראי, ממש לא

אבל הוא כן נשמע לי בעל נוראי, עימך הסליחה. 

ונשמע שאת משוכנעת שמותר לו להיות כזה- או לפחות היית משוכנעת עד כה ועכשיו זה מתפוצץ לך, והאמת שדי בצדק

אז לא, זה שיש למישהו OCD או HDAD לא אומר שמותר לו להיות עיור למחירים שהמשפחה- ובעיקר בת הזוג משלמת על זה

בן אדם מבוגר עם תסמונת כלשהי, אמור לנסות לטפל בה, להתנהל איתה, ולפצות בדרכים אחרות על המחירים שהמשפחה שלו משלמת. 

את לא מתארת מצב כזה

ובעיני זה לא תקין

אם כי אני רוצה לסייג שאני לא מכירה התמודדות כזו, ושהיית הופכת לפקעת עצבים צרחות ובריחה מהבית עם התמודדות כמו שאת מתארת

אז קודם כל הצדעה

וחיבוק

ותקחי את רעיונותי בעירבון מוגבל כי אני באמת לא מבינה בתחום ומנסה לכתוב כשאשה לאשה ולא מעבר לזה

האם הוא מטופל? טיפול התנהגותי?

האם ניסיתם פעם טיפול זוגי?

נקודות למחשבה

מעבר לזה במצב בנוכחי, שאת בעצמך מתארת שיש לך עוד ילד ולא בן זוג , הייתי מנסה למזער נזקים

לשבת איתו יפה, להסביר לו שאת לא יכולה גם לטפל בבית ובילדים בלי עזרתו וגם לטפל בו, ולכן, כמו שהציעו מעלי את רוצה להוריד את הטיפול בו. הוא בן אדם בוגר.

ואין סיבה שהוא יהיה עיוור כמו שאת מתארת לכל המאמץ שמושקע בבית.

מה זה אומר - שאתם קונים סלסלה נחמדה, ואת כל מה שאת אוספת אחריו- אבל הכל, תחתונים מלוכלכים גרביים כוסות ותרופות- את שמה בסלסלה הזו. והיא מחכה לו במיטה כשהוא הולך לנמנם לו. 

ואם הוא משתמש בתחתונים המלוכלכים בלי לעבור כביסה- את לא אומרת מילה. ואם הוא דג את התרופות מהסלסלה ומחזיר אותם לשם - את לא אומרת מילה. הוא ילד גדול, זו הסלסלה שלו, המקסימום שלך זה לאסוף את הדברים שלו לשם. אם הוא רוצה שהכוסות ישטפו או שהגרביים יכובסו- זה מטלה שלו לכל הפחות להעביר אותם לסל הכביסה.

דבר שני תנסו לחשוב ביחד מה הדברים שהוא יכול לעשות בלילה. את אומרת שהוא מתעורר בלילה ומלא ערנות לא? יופי, כלים זה סבבה, אין מניעה לעשות אותם בלילה

אם הוא יודע לבשל

אם הוא יודע לעשות ספונגה (זה הזמן ללמוד)

תסכמו שאת משאירה בלילה בית מטונף כשאת הולכת לישון, כלים וכו, והוא יעשה את זה בזמן שלו

אבל שיהיה ברור שאת קמה בבוקר הכלים שטופים והמטבח שטוף, למשל. ברחל ביתך הקטנה מה הוא עושה ומתי

תבקשי ממנו לדרג מה הכי חשוב לו- אם הכי חשוב לו לישון בשעות שלו, בבקשה זהמאפשר לו את זה

אבל הוא לא רווק

את לא אמא שלו

וזה לא צורה להמשיך לחיות ככה

מצטערת שאני חריפה מעט, לא רוצה לגרום לבעיות בשלום בית וזה... אבל אין לי דרך אחרת כי אם לומר מה שאני חושבת על מה שעולה מהתיאורים שלך

לא מספיק לאהוב מישהו בשביל לחיות איתו, צריך לחיות עם שותף

ואם זה לא עובד, טיפול זוגי, אני לא מבינה איך שרדת עד כה בצורת חיים כזו

חיבוק גדול!!!

בעלי אדם טוב והוא לא בעל נוראי.

אם הייתי חושבת שהוא בעל נוראי כנראה הכותרת שלי היתה:

מתגרשת

ולא

מתוסכלת

אני לא מסתכלת עליו ככה, למרות שלפעמים יוצא לי המיץ.

בחרתי לחיות איתו.

ידעתי מי האיש.

בחרתי אותו אז ואני ממשיכה לבחור אותו שנה אחר שנה ויום אחר יום וילד אחר ילד. אחר ילד.

הוא נאמן ואוהב וחם.

בתחילת הקשר שלנו כשהייתי חולה מאד היה ישן לילה לילה על מזרן מתחת למיטה שלי.

והייתי מאושפזת חודשים. לא יום יומיים.

וכן, לפעמים קשה לי איתו, אפילו מאד.

ויש דברים שהוא הכי לא גמיש בהם בעולם.

אבל יש דברים אחרים שבהם הוא קל ו'זורם' (שונאת את המילה הזו), למשל ככה היה עם השבת - אני באתי ואמרתי: בוא נשמור שבת. והוא אמר: בטח, אם זה חשוב לך אני מסכים. לא שאל ולא חקר.

לצערי זה שיש לו ocd ברמה שיש לו - בתוספת החינוך הנוראי שקיבל בבית - בתוספת העובדה שהוא בן יחיד - כל אלה הופכים אותו לכזה. אני לא פתאום בוקר בהיר אחד גיליתי איך הוא. כל השנים ידעתי איך הוא. ומצאתי ומצאנו ביחד כל מיני דרכים להתמודד. אח"כ הגיע האבחון ואיתו הטיפול. והיתה לכך השפעה מסויימת, אבל הוא לא נהפך פתאום לאדם אחר והוא אף פעם לא ייהפך לאדם אחר. זה האיש.
 

וכשאני אומרת לו שקשה לי להשכיב הוא אומר: לכי. לכי מהבית יומיים בשבוע. שבי בבית קפה. תקראי ספר. תפגשי חברה. אני אסתדר. היום אחרי שיעור השחיה של הילדים לא עליתי הביתה. אמרתי לו שאני עייפה ונשארת קצת מחוץ לבית. עליתי אחרי קרוב לשעה, שלושה ילדים כבר אכלו, שניים היו מקולחים, הבית היה רגוע לגמרי.

אהבתי את העצה שלך לגבי הסלסלה ובהחלט מאמצת אל חיקי.

הוא היה בטיפול התנהגותי ותרופתי, כרגע עדיין בטיפול תרופתי, ואני מקווה שיחזור לחלק ההתנהגותי.

עכשיו בקיץ, כשאין מסגרת בכלל, הוא לגמרי איבד את השעון ואת הצפון, ואני בהריון ועם הרבה דאגות (כמו תמיד בהריון) והכל קשה לי ומציף אותי יותר. בספטמבר יהיה לי יותר קל כי הוא מסונכרן לשעון של הבית במהלך שנת הלימודים. דיברתי איתו על כמה שקשה לי והוא אמר שנשב ונתכנן ביחד לו"ז שבועי ממש עם שעות לכל דבר ומי עושה מה ונקיים אותו במהלך החופש כדי שבכל זאת תהיה איזושהיא שגרה רציפה לנו ולילדים ביחד איתו.

דווקא השבת הקשתה עלי מולו כי היא היתה יוזמה שלי וגם ביצוע שלי והוא היה לגמרי בחוץ. אני מקווה שבפעם הבאה אצליח לרתום אותו יותר וגם נתכנן וגם נכין את הדברים ביחד.

הרבה כוחות יקרה!

הלוואי שהיתי יכולה לעזור לך

אין פה שום משפחה חדשה בשכונה 

זה נשמע ממש קשה..

ניסית באמת ללכת ולראות מה קורה כשהוא איתם לבד?

לפעמים יש הפתעות חיוביות, לפעמים זה יכול לאפשר לו ללמוד בדרך הקשה שזה לא פשוט כמו שזה נראה..

לדעתי קחי את ההצעה תצאי לך בשבוע הקרוב 3 ערבים ואחר כך תספרי לנו תובנות..

שטיפת כלים.

לא הבנתי אם הוא עומד בזה או לא.

תראי,

בתכל'ס את מתארת פה מצוקה שהולכת וגוברת.

את מאוד רהוטה, אינטליגנטית ורגישה. באמת. הוא ממש זכה.

אבל אם את לא תשחררי את הכעס המתגבר על כך שהכל עלייך (כולל הפרנסה)

אז הכעס הזה שאת צוברת בפנים,

או שהוא יתפרץ

או שזה ייהפך לקור ולנתק (לא בא לך לקיים יחסים.. את כבר לא צמאה למילות אהבה ממנו... רק שיניח לך, את לא צריכה ממנו יותר כלום... וכו' וכו').

כי זה מה שקורה אם צד אחד מרגיש שהוא מנוצל,

בגלל שהשני רוקד לפי החליל של עצמו בלבד.

בשכל את יודעת להסביר שזה בגלל בית ההורים,

או האוסידי,

או שזה אופי שונה,

ושכן יש בו תכונות טובות

(ואני לא אומרת שאין לו).

אבל עובדה שאת עדיין כועסת. כועסת ומאוד מתוסכלת.

גם כשאת יודעת את כל העובדות האלו, שאמורות לרכך את כעסך.

ולכן, לדעתי את חייבת לתת מקום לכעס ולתסכול.

בפעם הבאה שהוא "מורח" אותך, ואת מרגישה שהכעס עולה,

אל תחנקי אותו,

תראי לו שאת כועסת!

תראי לו שאת לא מסוגלת יותר, שהגעת לקצה! 

לא "לחכות ולדבר יפה בסלון על כוס קפה..."

כי זה לא עובד!

הוא לא מפנים עד כמה את כואבת ומתוסכלת,

אם את כל הזמן עדינה אתו.

אז די  להיות עדינה...

די להיות כ"כ רגישה לכולם ולשכוח מעצמך..

די לדאוג לבית, לילדים, לפרנסה, לכביסות, לאוכל...

די!

חודש הבא הוא מוצא עבודה!

כבר השבוע את רוצה שהוא ישכיב!

היום הוא כבר מפנה אחריו וכו וכו.

את נותנת לו להתמרח, זה החלק שלך.

מרוב שאת מתחשבת בצרכים שלו,

בלי להרגיש... את פשוט הופכת לצל בבית.

מעכשיו היי אסרטיבית ותעמדי על מה שנכון לך.

את כ"כ חכמה.. השכל שלך אומר לך דברים נכונים.

תקשיבי לעצמך!

הרבה כוחות יקרה!

הלוואי שהיתי יכולה לעזור לך

אין פה שום משפחה חדשה בשכונה 

הספרים הראשונים קלילים ובסדר, בהמשך הסדרה הופכת לטיפשית ונכתבה בבירור ע"י AI (לא ממקור רשמי, רק לפי ההרגשה). לא זכור לי יחסים חד - מיניים, אבל יכול להיות שיש וזה לא מרכזי. בת כמה הבת שלך? יש שם הרבה עיסוק במי יהיה החבר של הגיבורה, אבל בצורה נקייה יחסית

היא בכיתה ז'.

עד איזה ספר הוא קליל ובסדר?

מהספר הרביעי בערך זה מאוד מורגש שהוא נופח ע"י AI. הפסקתי לקרוא בספר השביעי, כי נמאס לי

ובסדרה הזו לא הרגשתי בכלל

מה גם שכשספר 7 יצא הAI עוד היה בחיתוליו... או שבקושי נולד

כי ספר 7 יצא באנגלית ב2018.

אני מאד מאד אהבתי את הסדרה מלבד הספר 8.5 שהיה מיותר

9.5 גם יכלו לוותר עליו, אבל היה יותר טוב

אולי משהו בתרגום? אני לא זוכרת עכשיו דוגמאות אבל זה ממשהרגיש לי ככה

כאלו מן הספר.

אני אהבתי את הסדרה, אבל לבת שלי לא נתתי לקרוא.

חשבתי לתת לה השנה, אבל החלטתי לחכות עוד קצת.

אבל היא עד עכשיו קראה רק ספרות חרדית, אז אני כנראה לא פונקציה....

קראת את כל הסדרה?

מסכימה לשתף למה לא נתת לה לקרוא? בת כמה היא?

היא גדולה.. מאד, 17+

תולעת ספרים שלא נראתה כמוה בעולם, אבל היא אף פעם לא קראה ספרות לא חרדית

בעקרון אני חושבת שזו סדרה מצוינת, ממש נקייה

בגלל שכן יש טיפה ענייני זוגיות חשבתי לתת לה רק בשנה הקרובה.

היא אמנם צעירה ברוחה אבל לגמרי לא עונה להגדרה של נוער צעיר

על חשבונך?

אעאהרעהאעאהההה😭😭😭😭😭😭😭😭

לוקחת על חשבוני אבל יש עבודה שאיאפשר לא לעשות

מקווה שיעבור בטוב♥️

אני גם עובדת חול המועד, אבל פחות שבשגרה, דווקא השנה מרגיש לי סבבה כי יש חול המועד ארוך

אופ

לא עובר לי

דווקא כשזה ארוך זה מורגש

הילדות בבית

כולם בטיולים

זה לא יוציים בקושי מספיקים ללכת לפארק ונגמר

יש מקומות שמורידים על חול המועד רק חצי יום.

זה באמת מבאס מאוד מאוד

מבינה אותך ממש

אני יודעת שלא כולם יסכימו איתי אבל אני אישית כשמחפשת עבודה דואגת להתנות את ההסכם בזה שלא עובדת בחול המועד ואם אין אפשרות אז פשוט לא הולכת לשם. כבר ככה כל הימים והזמן והכוחות שלנו הולכים על עבודה אז לפחות שהחגים ישארו לי לנשימה

מעודדת אותך לא לוותר ולנסות כן לקבל משהו

לא נעים לי לבקש חריגנ כלשהי

גם ככה אני יולדת תשעה חודשים אחרי שנכנסתי לעבודה

גם ככה אני כבר במינוס של יומיים וקצת

אולי להוציא מחלה? זה בריאות הנפש 🫣

לדעתי אם זה עובד לך ואת מתכננת מניעה של יותר משנה הייתי מנסה את זה שוב,

במקביל לוקחת ברזל וB12 ומקפידה שהם יהיו על הצד היותר גבוה של הטווח הרצוי כי זה מאוד משפיע על אורך הדימום, וגם לוקחת ביופלונאידים.

מהיום השלישי לדימום הייתי שותה מיץ לימון טבעי- פעמיים ביום כל פעם לימון אחד, שותה המון מים

ובימי הדימום שוטפת את האזור עם מים בצורה תכופה (לפחות 5 פעמים ביום בשרותים)

נובה רינג יכול לעשות השפעות הורמונליות, יש נשים שזה טוב להן יותר מגלולות ויש הרבה שלא.

לא מצאתי משהו אחר שמשתווה לאיכות חיים איתו

כנו שכתבת, אישה נורמלית, עם חשק, שמחה ימרוצה בסך הכל

ולא גוש הורמונים עצבני ;)

מסייגת שאצלי הדימום במחזור כן בד"כ כרגיל, הפסק ביום החמישי גג שישי.

אם את יוצאת עם תובנות תשתפי, אשמח להחכים

מניעה מקומית שלא משפיעה על כלום

בשימוש נכון מונע באחוזים גבוהים

לפי הסיפורים שאני שומעת עם התקנים לא הורמונליים נראה לי שזה כבר די דומה מבחינת האחוזים..

מבחינה מסויימת בקטע של השימוש.

אבל זה בהחלט אופציה טובה למי שהתקן ממש לא טוב לה

יש ככ הרבה סיפורים של נשים שנקלטו עם התקן

או התקן שזז או נפלט ולא שמו

אם הולכים למתאמת אני חושבת שהאחוזים ממש גבוהים

אני אישית משתמשת בזה בלית ברירה ונורא חששתי מזה כי אני בלי מניעה נקלטת מיידי (נדיר שקרה שהייתי בחי מניעה ולא נקלטתי..)

ובינתיים זה מןנע כבר כמה חודשים

כך שבלי ספק זה עושה את העבודה

המניעה של התקנים, וגם בין התקנים יש הבדלים...

ובע"ה את תהיי שייכת לאחוזים הרבים שזה מונע להן מצוין

על התקנים

שמעתי ככ הרבה סיפורים שזה לא הגיוני האחוזים שמדברים עליו

אני אבל יכולה להבין שזה באחוזים יותר גבוה מדיאפרגמה אבל עדיין כנראה שההורמונלי או הורמונים בכללי (גלולות, טבעת וכד) כנראה קצת יותר יעילים מהתקן נחושת

התקנים בראש הרשימה בצורה מובהקת.

זה היה 3 סקרים בשנים שונות.

אז גם אם הדיאפגרמה ממוקמת באחוזי מניעה פחותים מהתקן אין סיבה להחליף, זה לא אומר שבדיוק את תהיי מהאחוז שזה לא היה המניעה המספקת...

כאילו כל חודש לוקחת הימור (בשלב זה בחיים זה בסדר מבחינתי ההימור הזה)

אבל ככל שעובר הזמן אני חושבת שזה באמת מונע טוב כי ברור לי שבלי מניעה כבר הייתי נקלטת מזמן.. (כמובן הכל בידיים של ה' אבל מנסיון עבר)

בשונה מנרות ושקפים שזה באמת הימור, למרות שגם זה יש נשים שזה עובד להם יופי במשך כמה שנים.

לפספס כמו גלולה או דיאפרגמה?

לפעמים אפילו לא קולטות שדילגו על גלולה

כך שהמנייה עצמה כן מונעת טוב הבעיה זה בשימוש שלה

חוץ מדרך המניעה (כלומר איך הסוג מניעה מונע את ההריון) חלק נכבד ממה שמשפיע על איכות המניעה זה כמה סיכויים שהשימוש במניעה לא יהיה טוב.

למשל התקן בלרינה הוא התקן לא מומלץ כי הוא נפלט/זז מהמקום הכי הרבה פעמים בגלל הצורה של ההתקן שאומנם חוסכת את הדלקות שקורה הרבה פעמים עם התקן אבל זז יותר בקלות.

גלולה זה לא רק לדלג, זה גם אם היה נניח וירוס בבטן אז יש טווח זמן של בערך שבוע שרמת ההשפעה של הגלולות יורדת וצריך להשתמש במניעה וספת או לא לקיים יחסים

גם דיאפגרמה עלולה אחרי תקופה לא ממש להתאים וכו' בלי ששמים לב...

לכן מאוד חשוב בכל סוג של מניעה זה ממש להקפיד על ההוראות, וחוץ מזה להחליט על מניעה לפי רמת הדחיפות במניעה

תודה!

אבל להרבה נשים זה משפיע על אורך הדימום, כתמים, כאבים ברחם

אז הדיאפרגמה במקרה כזה לא חושבת שזה משהו שההתעסקות איתו אמורה להרתיע.

כמו להגיד שבוסת צריך להתעסק עם פדים וכד' אפילו פחות מזה..

זה משהו ככ בקטנה ומהיר וקל שבאמת לא מפריע לכלום

ואם את מזהה ביוץ בכלל אפשר לשים רק בימים הפוריים

אבל כן חשוב לי לכתוב שוב שחייבים לשאול על זה רב לפני כי הבנתי שיש פסיקות שונות בנוגע לשימוש בזה (אצלי הרב התיר אחרי שכל האופציות האחרות לא באו בחשבון בשום צורה)

זה בסדר

טיפה הכתמות פה ושם ופעם ב מאריך לי את הווסת ביום יומיים. חוץ מזה שום דבר אקוטי.

כן אכתוב שיש לי חברות שמאוד השתנה אצלן איך שההתקן תפקד מפעם לפעם (מהתקנה אחת להתקנה אחרי לידה אחרת), אז אם זה אופציה לנסות שוב ואם לא ילך לחשוב איזה עוד סוגי מניעה אפשריים, אולי שווה לשקול את זה

זה גרם לי לדלקות

3 התקנים שונים

נובה טי

גנפיקס

ומירנה

כנראה שאני רגישה לחומרים שיש בזה.

אולי בעתיד כשאסיים את הילודה אשקול לנסות שוב כי אז אין את הפחד של פגיעה בפוריות

זה בד"כ הולך יחד, רגישות למתכת. (יש הרבה שרגישות לעגילים ולא להתקנים אבל אין הרבה שרגישות להתקנים ולא לעגילים)

ואם בעתיד יהיה לך צורך לנסות שוב התקן הייתי מנסה פלקס-טי מהסוג שמצופה פלסטיק כי יש יותר סיכוי שיעבור אצלך בשקט בלי דלקות.

זהב או מצופה זהב

מי ישמע שאני כזאת עשירה חח.. פשוט הולכת עם כמה עגילים קבועים כמה שנים ומידי פעם בעלי קונה לי חדשות ואם כבר קונה אז משקיע..

אבל ממש מעניין לגבי ההתקן עם הפלסטיק אני אברר את העניין בהחלט לפעם אחרת

וההתקן בסדר גמור לי

@פרח חדש וואו לא הכרתי שההתקן גורם לכאלה דברים, אויש מבאס ממש

כי תכלס זה האופציה הכמעט יחידה של שגר ושכח באמצעי מניעה

היה לי ממש כיף עם המירנה לא לקבל מחזור..

ממש באסה

הייתה בעיה עם ההתקן! איפה המידע הזה נמצא ?

אולי צריכים להמציא התקן מפלטינה כי איתה אני חיה בשלום🤭

😅

ההורמונים בו משמעותית פחות מגלולות

וזה גם בהפרשה מקומית

יתכן ולא ישפיע בכלל על המצב רוח

הענין הוא שעד שלא מנסים לא יודעים

יש למשל בנות שהג'נפיקס או הבלרין ( אם אני לא טועה שניהם לא הורמונליים) גרמו להן לפחות תופעות לוואי מהנובה טי

מה ההבדל בין ההתקנים האלה, הם כולם נחושת?

כי ניסיתי רק את הנובה טי הרגיל.

אבל אולי תפתחי שרשור נפרד על התקנים לא הורמונליים...

מה שכן, נשמע שלא שווה לך לוותר על היתרונות של אמצעי לא הורמונלי אחרי שזה היה כ"כ משמעותי אצלך

1. צורה- נובה טי/פלקס טי הם בצורת עוגן חלק מהפלקס-טי מצופים חומר פלסטיקי שהגוף מגיב לזה אחרת, בלרינה- כדורי נחושת שמסודרים בצורת כדור וזה לא פוצע את הרחם, ג'ניפיקס צורה קצת שונה יותר דומה לשרשרת וזה ממוקם אאל"ט בדופן הרחם

2. גודל- כל התקן הוא בגודל שונה, יש סוגים שיש להם כמה דגמים

3. רמת גמישות שונה לכל דגם וממילא הגוף מתייחס לזה אחרת.

נחשב פחות מאריך ומכביד ווסתות

אבל בסוף זה אינדיבידואלי וגם תלוי בהנקה

ורק פרטי

ומסתבר שיש חשד לשארית שיליה

אוף איזה סרט.. אמרו לי לבוא עוד שבוע לראות איך זה

ובנתיים אישרה לי להתחיל נובהרינג אבל לא התקן

קחי בחשבון שזה יכול לגרום לך לדימום שוב

ואז עוד פעם לעשות הפסק ולטבול וכו

הנובהרינג או הבדיקה?

מאתמול בלילה יש לי דימום, חשבתי שזה מחזור אבל היום באולטרסאונד לא היו בטוחים אם זה ווסת או שהרחם מנסה להתנקות מ(אולי) שארית שיליה

האמת ששבועיים עכשיו לא היה לי כלום והספקתי כבר לטבול, ואני זוכרת מלידות קודמות שאני קבוע מקבלת מחזור בזמן הזה אז לדעתי זה כן מחזור

ולא תצטרכי פרוצדורה אח"כ להוציא אותם

בע"ה שילך חלק

אז היא הכיר את הצוות ואת רוב הילדים ופה זה חדש לו, אבל אני רואה ילדים אחרים שכבר סבבה ואצלי זה כאיחו יום ראשון שלו

עצם זה שקיבלתי המון המלצות על הגן שם עודד אותי אבל בפועל זה שונה ממש, לכן לא מסתדר לי

אבל זה לא מוזר לי כי גם בשנים קודמות היה לו קשה למרות שהכיר ילדים,

ועכשיו שהוא נכנס לגן חדש לגמרי אני לא מצפה אפילו להסתגלות עד שבועיים אחרי סוכות...

ולפעמים הרושם שיש לנו בהתחלה הוא לא הרושם שנקבל בהמשך אז אני כן הייתי נותנת הזדמנות וגם מדברת עם הגננת בערב לראות מה אפשר לעשות.

ואין וואטסאפ עם תמונות. לפחות מעודד שקיבלתם המלצות.

אבל התחלתם ממש לפני שבוע, זה נשמע לי קצת קיצוני, אבל עדיין הגיוני לשלב הזה. גם לי יש ילד בגן שממש מחורפן בבית מאז תחילת הלימודים, ויש בקרים שבוכה בפרידה. בכללי אני מכירה אותו שלוקח לו זמן להסתגל ולרוב זה קורה רק אחרי החגים. אם שבועיים שלושה אחרי החגים הוא עדיין יהיה ככה, אז הייתי מתחילה לחשוב על הכיוון של להחליף גן.

כי ההתנהגות שלו מוזרה גם בבית. אולי כי עוד קשה לו

הוא אומר "לא כייף לי שם בכלל"

תיכף יוצאים לחופשת חגים אז כל הרצף נקטע

איך אפשר לעזור לו. אולי אפשר להכין לו ספר על הגן החדש עם תמונות מהגן עם הצוות ולהקריא לו בבית. ואולי לגננת יהיו עוד רעיונות.

אני משערת שלא מצלמים מסיבות סודיות. אולי אפשר לבדוק את האפשרות לצלם רק אותו בשבילך כדי שתוכלי לדבר איתו מה עשה בגן באותו יום.

אבל לסייעת יש ווטצטפ, הם אמרו אנחנו לא צלמות אנחנו גננות...

הם פשוט לא רוצים כי תמיד ניתן למצוא פתרון כמו מייל/דדך הסייעת

כשאת נמצאת בסביבה שבה לכולם יש ווטסאפ, ולכל דבר יש קבוצה, תרגילים לשלוח תמונות. אז את מצפה לקבל תמונות מהגן במשך היום.

אבל בחברה שבה אנשים מתנהלים בלי ווטסאפ. וגם אם לחלק יש, אין קבוצות של כל מסגרת. אז לא רגילים כל הזמן לצלם ולשלוח תמונות.

תחשבי איך היה עם הגדולים שלך.

אני מניחה שאצלם לא שלחו תמונות בקבוצת ווטסאפ, ולא ציפית לקבל.

יכול להיות שהצוות בגן לא מבין את הצורך שלך בתמונות, ולא ישקיע בשביל למצוא פתרון, גיזה לא משהו שהן רגילות אליו.

שהילד שלהם היה שם בשנה שעברה ולברר קצת מה הולך..

הוא נוסע בהסעה לגן?

קודם כל לגבי הכניסה של ההורים לגן, גם אצלנו לא נכנסים, לא כי אנחנו מסתירות משהו, בעיקר כי כל הורה פועל אחרת, יש כאלו שנשארים הרבה זמן, מתחילים שיחות עם הצוות, עם הילדים ומפריעים להתנהלות של הגן.. אז מעבר לכמה ימי הסתגלות שבהם כן נכנסו ההורים, משהו כמו יומיים שלושה וזהו, נפרדים מהילד בדלת והילד נכנס לגן.

לגבי הבכי, יש לנו עדיין ילדים שבוכים, ויש כאלו שעדיין בוכים כל היום כמעט, הם עדיין קטנים, באים ממעון, כמו הבן שלך, ולא מכירים את שאר הילדים וזה יותר קשה.

אני לא הייתי ממהרת להסיק שקורה שם משהו, הייתי מציפה את המורכבות מול הגננת ורואה איך אפשר לעזור לילד.

וזה מה שמפריע לי

שדיברתי עם הגננת השבוע אמרתי חה זה ילד עדין ורגיש מאוד, אמרה הוא בסדר בגן, כן כמו שאמרו לי במעון שהוא בסדר בסדר ובתכלס היה פער מטורף

היום הוא בכה כל אחהצ, כבר ממש הייתי על הקצה אפילו לא אכל כלום, זה לא הילד שלי..

קשה לי להאמין שיש אלימות וכאלה אבל הקרירות שלהם מוציאה אותי מדעתי

לאלימות וכו'.

גם אם הגננות מקסימות,

ברור שהילד לא מקושר אליהן

ולא מרגיש בנח בגן...

וזה לא טוב, לא טוב לילד קטן להיות כמה שעות בואקום היקשרותי -

גם אם יש גננות או הורים אחרים שחושבים שזה נורמלי.

"ימי ההסתגלות" לא מעניינים, מעניינת ההסתגלות עצמה, והילד שלך לא הסתגל ועדיין זקוק להיקשרות העיקרית שלו בתקופת המעבר הזו.

אני חושבת שאם לך יהיה ברור מה הוא צריך ולתווך את זה לגננת - יש סיכוי לרכך אותה כלפיו, וגם מבחינת הנהלים מול הצרכים שלו.

אם תרצי מוזמנת לפרטי, אשמח לעזור לך להתכונן לשיחה הזו.

לילד שעוד לא הסתגל, עוד לא נקשר לגן ולגננות.

1. שידוך - לדבר איתו על הגננת, מה בה מוצא חן בעינייך ואם יש משהו משותף לשניהם אז לציין אותו (יש לה עיניים ירוקות כמו לך!). לספר לגננת עליו מה החוזקות שלו, מה הוא אוהב שירגישו שהם מכירים קצת יותר.

2. להעביר היקשרות בהדרגה ומתוך חיבור בין ההיקשרויות - כשמגיעים לגן בבוקר, לא לזרוק את הילד לזרועות המטפלת אלא לדבר איתה בעצמך קודם בחום ובלבביות. ילד לומד על מי אפשר לסמוך מתוך המעגלים החברתיים של ההורים שלו. (אם היא חברה של אמא - סימן שהיא "משלנו").

3. לוודא שהילד "נאסף" ע"י מישהי מהצוות, ועדיף מישהי קבועה. נאסף הכוונה ליצירת קשר עין, ואיזושהי מחווה שזוכה למענה מהילד. אפילו הנהון לשאלה "מה שלומך". רק לא לשים אותו בחלל הגן וללכת, ואפילו לא על ברכי הגננת אם היא לא אוספת אותו.

4. לגשר על הפרידה - למקד את תשומת הלב של הילד בפגישה המחודשת ולא בפרידה (בצהריים אני אבוא לגן לקחת אותך הביתה ונאכל ביחד ארוחת צהריים).

5. לתת לו מזכרת, משהו משלך שיוכל לאחוז בו בזמן שאת לא נמצאת. עדיף משהו שמותאם לשלב ההתפתחותי - למשל חולצה שישנת איתה יהיה מעולה לתינוק בן פחות משנה. עם ילדים גדולים יותר זה יכול להיות סתם חפץ שלך (תשמרי לי על הצמיד הזה ותחזירי לי בצהריים), תמונה משותפת, ציור שציירת - הכי פשוט, פתק לילד קורא. זה יכול להיות לב קטן שציירת בבוקר על היד שלך ושלו, ללבוש משהו באותו צבע, לשים לשניכם את אותו אוכל בקופסא וכן על זו הדרך.

ספר ילדים מקסים שעוסק בפרידה תוך שמירה על הקשר -

"החוט הנסתר" פטריס קארסט.

י שעוד כמה

את יכולה לבקש מהצ'ט שיתן לך רעיונות לספרים נוספים.

נסי לשקף את זה לגננות, לא מתוך האשמה אלא מתוך רצון לשותפות, שהן יעזרו לך לעזור לו.

בתקווה שזה יעזור בע"ה...

הגיוני שהוא באמת בסדר בגן ואז משחרר את הקושי בבית.

תשאלי אותו מה לא כיף לך בגן?

מה היית רוצה שיהיה אחרת?

תשמעו ממנו מה הוא יכול ומצליח לשתף אותך. אולי כיוונים שלא חשבת בכלל.

שלא מכניסים הורים ומביאים אותם לדלת.

באיזה קטע? מה אנחנו בקורונה?

היה מפגש הכרות לפני תחילת השנה? נכנסתם פנימה?

אנחנו לא בקורונה.

הבן שלי גם התחיל גן

הוא בוכה כל בוקר שלא רוצה ללכת

אני משחקת אתו קצת בגן ואז הולכת

מוציאה אותו מוקדם ולא משאירה לצהרון…

הגננת שולחת תמונה שנרגע.

אומרת גם לעצמי לקחת עוד קצת אוויר.. יהיה בסדר

בהצלחה!

ההורים לא נכנסים לגן עצמו והצוות מוציא להם את הילדים, זה נוהל סטנדרטי בהרבה מקומות.

עבדתי תקופה במעון שיקומי, ההורים היו מחכים בכניסה והצוות היה מוריד את התינוקות מהכיתות למעלה עד הפתח.

לא שולחים תמונות בגנים שפתיים- צריך אישור מכל ההורים, אסור ככה לשלוח

את יכולה לבקש אישית שישלחו תמונות רק של הבן שלך במהלך היום, לא כל הגננות אוהבות את זה...זה עלול להפריע למהלך סדר היום כשהן שניה מוציאות טלפון.

בחינוך מיוחד- שפתי- לרוב לא אוהבים לתת להורים להיכנס, כי יש ילדים עם בעיות שונות וזה עלול לעשות להם לא טוב וכו.... למה אמא שלו באה ושלי לא... בד"כ יש הסעות.

צוות קר- תבדקי ותעכבי, יצרת קשר עם הגננת? אם לא זה הזמן, תסבירי לה שקשה לו, והוא צריך תשומת לב ויחס וחיבוק בבוקר כשמגיע.

בגן של הבת שלי ביקשו אישור מכל ההורים לצלם את הילדות ולשלוח את התמונות של כולן לכל הילדות הביתה.

בגן שלה דווקא מכניסים את ההורים לגן אם הם באים, ומעודדים לזה אפילו, אבל האמת שאני יותר מבינה את הגישה ההפוכה, שלא רוצים לבלבל את הילדים, מה שיכול לקרות כשהורה נכנס, ולכן הגיוני לא לתת להורים להיכנס לגן.

בכל אופן, פותחת יקרה, יש מקום לתחושות הבטן שלך, אז תמשיכי לעקוב❤️

ונשמע לי הזוי שלא נותנים להורים להכנס.

לק"י

וגם בעבודה שלי שזה חנ"מ- נראה לי שמותר לשלוח להורים תמונות רק של הכיתה הספציפית. נראה לי שגם חותמים על זה.

בצהריים אני מבינה שמשחררים ילדים לכניסה לפי ההורים שמגיעים, כדי שלא יקרה מצב שבבלגן של הורים שיוצאים ונכנסים יצא ילד שלא אמור לצאת.

בבוקר אני גם לא מבינה מה הבעיה להכנס (עד שעה מסויימת), אבל אולי זה שונה קצת כי זה חנ"מ.

שבכל הגנים לא שולחים תמונות לפני שכל ההורים חותמים, חנ"מ ורגיל.

לא הבנתי למה בגן של הפותחת לא מחתימים הורים ושולחים תמונות...

לגבי הסוף מסכימה איתך

הנוכחות של ההורה גם נצרכת בפרידה של הבוקר הרבה יותר מאשר בצהריים.

ילדים קולטים ניואנסים, אי אפשר לזייף את זה.

נשמע שיש לך חששות שאת צריכה לברר מולך כדי להקל על הבן שלך את ההסתגלות.

אם יעזור לך מקליט, שימי מקליט.

כתבו לך לגבי תמונות וכניסה לגן. כשממילא את חוששת, כל דבר מועצם.

אני חושבת שאת צריכה להתמקד בלהיות משוחררת יותר מאשר בלנסות להעביר אותו גן.

לחשוש זה לגיטימי, אבל נשמע שהחשש הזה מנהל אתכם ולא מאפשר הסתגלות אמיתית.

לגבי פרידה הדרגתית אפשר אולי לשהות איתו בחצר/ מבואה של הגן?

אולי אפילו יסכימו להוציא משחקים מהגן למבואה. אצלנוניש משחקים כאלה על הקיר כמו שיש במרפאות, ואנחנו עוברים את ה"מסלול" ביחד לפני הכניסה לגן.

רק לגבי הכניסה לגן- בחנ''מ יש גם בעייתיות להכניס הורים בגלל סודיות רפואית של הילדים האחרים. פחות מתאים שאמא תראה קושי מסוים של ילד אחר, או דרך התנהלות שנבחרה מול ילד. אני יודעת שיש מקומות שיותר מקפידים על זה ומקומות שפחות.

ובכללי, אולי כדאי לקבוע שיחה עם הגננת. מהחוויה האישית שלי, הצוות (במיוחד בחנ''מ) הרבה פעמים מאוד מגויס ורוצה לחשוב יחד עם ההורים על איך אפשר להקל ולשפר. אולי כדאי לקבוע איתה שיחה מסודרת (טלפונית או פנים אל פנים), שתוכלי להעלות את כל החששות שלך ולחשוב איתה על פתרונות, בלי לחץ של זמן.

חיבוק, לא פשוט בכלל❤️

שכבר ניסינו שני חוגים לכל אחד

וההתנהגות שלהם והעקשנות והסירובים לעזור/להתקלח/מאבקים

אני יכולה לישון מוקדם ולהשאיר את הבית נוסע או שוב לא להכין שיעורים למחר ולהיות בלחץ לעבודה שלי

או שהכל יהיה פיקס ולישון מאוחר מאד

להיות במיטות, ומשם ללכת אחורה לכל משימה ועוד קצת מרווח להתמרחויות.

יש לי ילד בכיתה א בשעה 19 הוא אחרי מקלחת אוכל. אם את צריכה זמן להתאושש אחרי עבודה אז ממש לא לרשום לחוגים.

באיזה שעה אתם חוזרים הביתה?

כשהם ילכו לישון בשעה סבירה זה ישפיע גם על היכולת שלהם לשתף פעולה ( לא פותר את כל הבעיות, אבל עוזר מאוד), יישאר לך זמן למטלות הבית ותוכלי לישון בשעה סבירה ולחזור פחות גמורה מהעבודה.

הודעות ששולחים בשעות מאוחרות, האמת? שולחת פתק שלא עשינו כי קיבלנו את ההודעה מאוחר ולהעלות את העניין באסיםת הורים.

אני לאט לאט למדתי שתחילת שנה זו הצפה והרבה הודעות ולהחזיק ראש, יודעת שאחרי החגים דברים נראים אחרת

ואני אומרת לא הם ממש בכו וצרחו

יצא לי החשק להזמין להם

ומצד שני מבינה את הצורך החברתי

אבל התגובה שלהם הפתיעה אותי

שמתי להם מסך והלכתי לנוח שעה

וכשקמתי לאחד הייתה ציפיה שאזמין חבר

והשני רצה ללכת לגינה

ושניהם צרחו והיו לא מווסתים

ונראה לי שהזדקנתי בשנה

לא הייתי חד משמעית איתם והתבלבלתי שהיה

איך אתן מתנהלות מול זה?

הרצונות שלהם זהנחמד אבל זה צריך להתאים גם לי. בטח במשו לא אקוטי כמו לפגוש חבר

אמרת לא והוא מתבאס? תני לו. לא חייב לרצות אותו. הוא יצרח עד שיירגע,תתני לו חיבוק ותמשיכו הלאה בחיים

אני גם תמיד מסכימה להזמין ללכת, אפילו שיש לי ילדים גדולים שיכולים ללכת לבד ולחזור לבד אם אני מרגישה שזה ישבש את הלוז ולא מתאים לי, אז לא

ובכללי התחלות חדשות

הם חוזרים ממש מוצפים

וטלוויזיה זה עוד יותר מציף

אז לא אומרת לא להביא אם את צריכה רגע לנוח, פשוט להבין שזה התוצאה של אחרי ולנשום עמוק לקראת זה

אני מעדיפה לשבת איתם רגוע כשהם חוזרעם ואז להוציא משחק שלא הוצאנו מלא זמן- פליימוביל, מגנטים

ולשכב על הספה לידם כשהם נכנסים לקטע

קופסאות אוכל- הכנתי איתם ביחד טבלה של מה מכינים כל יום. הם החליטו מה כל יום, רק דברים שהם אוהבים. שוקולד מסכימה ביום שישי. ואז זה ממש מסודר לנו ולהם

קופסאות אוכל מכינה בערב

ושיעורי בית אצלנו זה בקטנה עכשיו.. אז לפעמים כשחוזר מהבית ספר ולפעמים בערב כשרגועים יותר

מה עם בעלך? אנחנו מנסים לסדר את הבית תוך כדי המקלחות וההרדמות ומה שנשאר אז אחרי שנרדמים

לק"י

אלא אם כן, יש להם רצון להכין בעצמם. וגם אז צריך להכין איתם או לבדוק שהכינו נכון.

יבוא יום והם יכינו. תורידי מעצמך דברים מיותרים.

היה צהרון

וחוג אחד בשבוע לכל ילד ונגמרתי

אם את שואלת אותי זה נחמד אבל לא מאסט. יותר חשוב בעיניי לשבת איתם על שיעורים ולצאת לגינה/ לעשות ערב בבית. החיים עמוסים וסה קשוח אחרי יום עבודה להתחיל חוגים גם, בטח כשאת ככ עמוסה. אז הייתי חושבת על זה שוב, מבחינת תדירות וכמות ונחיצות

מעירה מוקדם משכיבה מוקדם

מערכת אני דואגת להם כי לא ציפיתי מהם לדאוג לזה בטח לא בתחילת שנה

לדעתי הבעיה היא שאת עובדת גם אחרי שעות העבודה, והרבה. זה גוזל ממך מלא אנרגיות וזמן

הייתי הולכת לכיוון של הפחתת עבודה יומיומית מהבית ככל הניתן. את גם בנאדם.

מה יש להם חוץ מחשבון ועיברית?

אצלי הם לוקחים כמעט הכל כל יום ודי.

לא הייתי משדלת אותם להכין איתך. אפשר לחכות עם זה.

אוכל - תחליטי איתם תוכנית מראש לכמה ימים ותכיני להם זריז לבד.

תודיעי להם שחברים תזמינו רק בהמשך אחרי החגים.

ומסכימה שזה עמוס ומלא דברים קטנים ומעצבנים בבת אחת. אחכ זה מתאזן לדעתי.

לק"י

אבל אני בהחלט מכינה לה בעצמי.

לפעמים היא רוצה להכין, אז מכינות ביחד.

וגם אם יש, זה דברים שנשארים בתא לא?

וגם אם אין תא, בכיתה א' אין קיצושע או חומש הכל חוברות דקות

לק"י

אצליכם לומדים רק קריאה וחשבון?

לא נראה לי שהם משאירים הכל בכיתה.

ואם לוקחים הכל כל יום- זה יכול להיות עוד 3-4 חוברות+ מחברות. וזה מכביד...

אבל שאר הדברים אין מה לקחת הביתה משאירים הכל בתא.

לא זכור לי שהיה ש''ב בא' חוץ מבחשבון וקריאה

לא היה הבנה לזה שהילקוט ממש ממש כבד אם לוקחים כל יום ה-כ-ל

בסוף הצלחתי להגיע לפשרה שחלק מהספרים משאירים בכיתה, לא היה מושלם אבל לפחות היה פחות כבד.

רק מה שיש שיעורי בית מחזירים הביתה. וזה משהו אחד כל יום

זה מוריד הרבה.. לעשות מערכת בגיל כזה נראלי קשוח

זה בהחלט שינוי משמעותי, ולוקח זמן להתניע את זה. זה הכי הגיוני וטבעי שעד שזה יכנס לשיגרה יותר מוכרת והמשימות יקחו הרבה פחות אנרגיה- זה יהיה איטי ומעצבן ודורש ריכוז גבוה ויותר כוחות כדי להשתלט.

לא כיף, חיבוק גדול, בעזרת השם אחרי תקופת הסתגלות לחוצה יותר זה אמור להסתדר.

עד אז, להיות בחמלה כלפי עצמך וכלפי כולכם. לא להצליף בעצמך על כל טעות, גם לך קשה ומותר להיות אובדת עצות 😉, טעויות הן חלק מהחיים והן מדייקות אותנו ומציבות לנו מטרות שיש דרכים להתקדם אליהן. לחבק את הילדים ולהיות איתם בזה גם אם אמרתם להם לא, ואגב, לגמרי יש בהם כוחות לשרוד כשאומרים להם לא.

ובבקשה, אל תשמעי את זה בטון מנוסה ומתנשא, כל כך מכירה שהתקופה הראשונה של שינוי גדול היא כבדה פי שמונה מהשיגרה שתגיע. ומה שרובנו חוות כל פעם עם ילד אחד- אצלכם זה כפול! אז זה באמת נורמלי ההרגשה שדברים יצאו מאיזון ואני מעריכה שתוך שבועיים שלושה זה יהיה בעזרת ה' מאחוריכם. בהצלחה יקרה, זה באמת לא פשוט.

משאירים הכל במגירה בכיתה, חוץ מחוברת קריאה שחוזרת הביתה לשיעורי בית כל יום. אין אצלכם מגירה בכיתה להשאיר חוברות?

ולא בסדר ששלחו שיעורי בית ב6, הייתי מוותרת באותו יום...

לא חייב חוגים אם זה מעמיס. השנה לא רשמתי אף ילד לחוג כי הרגיש שזה יותר מדי בשבילי.

כל החוסר ויסות הרגשי ישתפר עם הזמן. הגיוני שהם עדיין מוצפים מתחילת שנה.

ולגבי אוכל, לא להתרגש מזה שלא אוכלים. חבל, זה יוצר לחץ סביב האוכל. אולי תעקבי בשביל עצמך כדי לראות מה אוכלים ומה פחות (נגיד שמתי לב על אחד הילדים שלי שאם אני מביאה לו אותו כריך יומיים ברציפות אז ביום השני הוא פחות אוכל ומאז אני יותר משתדלת לגוון) אבל אל תדאגי, הם לא ירעבו...

אצלינו הדבר היחיד שהשתנה בלוז צהריים בתחילת כיתה א' זה 10 דקות שיעורי בית שהתווספו.

אתם ממש בתחילת שנה, לאט לאט תלמדו איך לסדר את הלוז בצורה יותר יעילה, וכולם יסתגלו ויהיו יותר רגועים. אל תרגישי שהמצב כרגע זה המצב הנתון לכל השנה. שיהיה בהצלחה!

תמיד ההתחלה קשה, אחר כך הם מתרגלים ואת מתרגלת והסדר יום החדש כבר יותר זורם.

בשלב הזה לא צריך לדרוש מהם לסדר את התיק.

אם זה בא מהם, אז מצוין, אבל אם לא- יותר קל לארגן לבד מלרדוף אחריהם.

בהמשך הם ילמדו לקחת אחריות ולסדר את התיק.

לגבי האוכל, אני מבינה שזה חדש לך כי בגן עם קיבלו אוכל.

לא צריך יותר מידי להשתגע.

אם הם אוהבים משהו מסויים ואין להם צורך בגיוון, אפשר לשלוח כל יום אותו דבר.

וגם אם הם לא אכלו, לא להילחץ מזה.

אפשר לנסות אפשרויות שונות ולמצוא מה הם אוכלים, אבל בלי לחץ.

אם יותר קל לך, אפשר להכין את האוכל מהערב.

אם שולחים שיעורי בית רק בערב זה לא תקין, וכדאי להגיד למטרה.

אפשר לשאול את הילדים מה היה לשיעורי בית, יכול להיות שהם ידעו מעצמם, או לבדוק אם סימנו עמודים בחוברת.

פעילויות אחר הצהריים, זה תלוי ביכולת שלך.

את יכולה להסביר להם שבתחילת השנה לוקח זמן להתרגל, ולכן כדאי פחות ללכת לחברים וכד'. ובהמשך תוכלו לחזור לפעילות אחר הצהריים.

מתי הילדים חוזרים הביתה?

יש הבדל אם מסיימים מוקדם, או שיש צהרון.

אצלינו לא היה לוז ממש קבוע.

היינו חוזרים הביתה בסביבות 14:15 אוכלים ארוחת צהריים.

לפעמים מייד אחרי זה היה שיעורי בית, לפעמים זה היה יותר מאוחר.

לפעמים היינו בבית, לפעמים יצאנו לגן שעשועים.

אחר כך ארוחת ערב, מקלחת השינה.

תתכנני את הזמן כך שהם ילכו לישון בזמן ולא יתעכבו.

ממש שומעים את העומס הטכני והרגשי ממה שכתבת.

כל שינוי דורש הסתגלות.

המח שלנו פועל על אוטומטים כדי לחסוך באנרגיה, וכל שינוי בשגרה דורש ממנו חיווטים חדשים ולכן ההתחלה תמיד דורשת יותר אנרגיה - גם אם זה שינוי משמח. תחשבי - מעבר דירה, חתונה, עבודה חדשה. בהתחלה כל דבר לוקח המון זמן ואנרגיות ונגמרים מוקדם בערב, או כבר בצהריים... ועם הזמן הרבה מרכיבי שגרה הופכים לאוטומטיים ואנחנו יכולים להמשיך בשגרה תוך כדי שמתפנה לנו אנרגיה להשקיע בדברים אחרים.

אז דבר ראשון להבין שבשבועות האלה את מסתגלת לשנה חדשה בעבודה יחד עם ילדים בבית ספר, את מושקעת בזה ולכן חייבת להניח בצד כל מה שלא דחוף - להוריד סטנדרטים בבית, לקחת עזרה, כל מה שיכול לעזור. לאפשר לעצמך מנוחה במשך היום וממש ממליצה להכניס ללו"ז פעילויות משחררות - יציאה לטבע, ריקוד, אומנות, בלי הילדים או איתם מה שיותר נגיש העיקר שתיהני. ולהחזיק בראש שעם הזמן יהיה קל יותר.

עם שאת, אם שגרת העבודה שלך דורשת יותר מידי אנרגיות - צריך לעשות שם שינוי: הקטנת היקף משרה, אימון מקצועי שיעזור לך להיות יותר יעילה או אפילו הסבה מקצועית.

דבר שני לגבי הילדים.

גם הם מסתגלים כמובן... גם להם יש עומס גדול של צוות חדש, חברים חדשים, הסעות... הרבה דרישות חלקן מתסכלות, לפעמים יש בכיתה מורים קשוחים או מריבות אלימות שאלה דברים שגורמים לילדים הרבה מתח גם אם הם רק צופים מהצד.

אז את כל החוויות האלה הם צוברים וצוברים, כי בית הספר דורש תפקוד והתנהגות נאותה, ולכן עולה מגננה שגורמת להרגיש פחות. וכשמגיעים הביתה זה צריך לעבור עיבוד ולהתפרק מהגוף, ולכן חייבים לוודא שאחר הצהריים מותאם לעיבוד ופריקה רגשית.

טלוויזיה זה עוד קלט, היא רק דוחה עוד את הפריקה.

חוגים זה עוד מטלה (בדרך כלל), ועוד זמן שילד מחזיק את עצמו ועושה מה שצריך, ועוד לחץ ועומס על ההורה. אפשר אבל לשקול טוב אם זה שווה את זה, ולא להעמיס. במיוחד לילדים שנמצאים בצהרון.

מה כדאי לעשות אחר הצהריים:

1. הכי חשוב - מרחב של זמן. לא להפוך את אחר הצהריים לשורת משימות שצריך להספיק. במרחב הזה המח של הילד יוכל להוביל אותו לעבד מה שצריך ואיך שהוא צריך.

2. משחקים פיזיים - טרמפולינה, כדור, יציאה החוצה, משחקי תנועה (המלך אמר, ים יבשה וכו'). אם את מזהה תסכול ואגרסיביות אז משחקים יותר אגרסיביים - מלחמת כריות/נודלים (האלה של הבריכה), היאבקות וכו'. להכניס צחוק למשחק, כמה שיותר זה מאד משחרר.

3. משחקי דמיון - פליימוביל, תחפושות, יצירה חופשית, הצגות, אחד ממציא התחלה של סיפור השני ממשיך וכו'.

4. אחרון והכי חשוב - בכי. בכי הוא הפורקן האולטימטיבי של עומס רגשי. הוא מאפשר ריפוי עמוק של תסכול ומקדם הסתגלות. אני מזמינה אותך להתיידד עם הבכי, לצפות שהוא יגיע בתקופה הזאת יום יום ואפילו להזמין אותו - כמו שעשית בלי כוונה כשאמרת "היום אין חבר". עשרת לילד להרגיש את התסכול ובעקבותיו באו הדמעות שלא היה אפשר לשחרר בבית הספר. אלה דמעות מבורכות, תשמחי בהן! תשמחי בשביל הילדים שלך שיש להם בית שאפשר להרפות בו.. זה כל כך משמעותי.

את כל הדרישות והמטלות של השגרה - שיעורי בית, התארגנות וכו' - להנמיך ציפיות, למנן, הכל בסדר. ילדים משוחררים ורגועים לומדים בקלות.

שמחה שעזר

ושמחה שכתבת לי

איזו הכלה !

לגבי הבכי של הילד אני חושבת שלא הייתי ברורה הוא הבין ממני שאולי הם יוזמנו אחרי המסך ואז הוא התנהג יפה לכאורה נתן לאמא לנוח וראה מסך וכשאני קמתי עייפה ומבולבלת ציפה שאזמין וכשאמרתי שלא- הוא התאכזב אותי גם ממני כי לא שללתי ולא אישרתי ולא קיימתי מבחינתו את החוזה.

עוד דבר בגלל שאחה"צ הפך לעומס טכני לי שידרתי פתאום כבדות וחרדה, איפה התיק? מה השיעורים? בואו נארגן אותו למחר ופתאום שמחת החיים נעלמה ממני ובהתאמה גם להם ולמה??? הם רק לפני שניה היו ילדים שיורדים לגינה. עצוב שפתאום המחויבות הזו מתווספת לי ולהם.

אם היית מסרבת מוקדם יותר, היית מקבלת כנראה את אותו בכי בדיוק - פחות המצפון שלך שאולי זה בגלל שגרמת לו לצפות ולהתאכזב.

והחלק השני זה החלק החשוב יותר

אחר הצהריים צריך להיות זמן כיף, רגוע ומשוחרר, זה מה שמאפשר את ההחזקה של הבוקר בלימודים ובעבודה. והתשומת לב שלך לתחושות שעוברות בך נותנת לך מצפן לבחון את זה.

לא צימר

בד"כ הצימרים הפנים לא כזה מרווח בטח לא הסלון

יותר שמים דגש על מרחב חוץ

ווילה יש בה בד"כ גם שטח פנים מרווח, פינת אוכל גדולה וכו

צימרים יש המון ביישובים סביב בית שמש, היינו בכמה אבל כולם לא עם סלון גדול בכלל

לא יודעת למה יצא לי צימר

ולא צימר. מתחם שיש בו גם מקום לערוך שולחן.

אין לי מושג אם ואיפה יש דבר כזה... אבל אולי המיקוד יעזור לך בחיפוש.

בהצלחה!