מה קרה? אני שואלת

הם לא רוצים לישון, הוא עונה

..... !

עכשיו בקיץ אם אני רוצה להחזיק מסגרת - ובעיני חשוב מאד להחזיק מסגרת - הם לא באמת יישנו עד 10 בבוקר אם אשכיב אותם בחצות. הם קמים מקסימום בשבע וחצי, לא משנה מתי הלכו לישון, והשינה שלהם חשובה לי מאד.

אז בימים מאד מיוחדים בשנה - חגים, ארוע משפחתי, יום העצמאות - אני באמת משכיבה בחצות - אבל החופש הוא חודשיים (!)

אנחנו הנשים צריכות ללמוד גם לנוח כשיש לנו צורך וכשאנחנו עייפים.

זה באג נשי.

אל תצפי ממנו לדאוג למה שאת לכאורה לא באמת חושבת שהוא נחוץ דיו (הרי אחרת היית יושבת גם, בראש הגברי..)

פשוט תנוחי גם..

יש ספר שנקרא "לדעת להכנע", שכתבה אותו מישהי בשם לורה דויל והוא מסביר את הדברים בצורה יפה ממש.

1) יש משימות שאת עושה שהן נטו בשביל בעלך?

נגיד - מבשלת לו אוכל לעבודה, מגהצת לו חולצות לשבת, ממלאת לו טפסים לביטוח לאומי?

אם כן, תשקלי להפסיק.

חלילה לא בדווקאיות. לא זאת הכוונה. אלא פשוט - את עושה גם ככה הרבה יותר מדי, צריך להפחית במשהו. ולפני שמפחיתים על חשבונך או על חשבון הילדים, הגיוני להפחית על חשבון אדם בוגר שיכול לדאוג לעצמו.

אם הוא שואל על זה, למה הפסקת, תגידי בפשטות: אני עמוסה מדי, אין לי כוחות. זהו, בלי להאשים, בלי לדרוש, סתם להגיד את האמת כהווייתה.

אולי זה יהיה פתח לדיאלוג ואולי יביא להבנה שלו, אבל לא בהכרח. בכל מקרה הפחתת ממך עומס וזה כבר רווח. מה שמעבר לכך - בונוס.

2) בשעות העמוסות, כשאת מזהה שהוא איכשהו עם פוטנציאל לעזור (נמצא פיזית במקום, ער) - קחי בחשבון שכלום כלום לא מובן מאליו. קחי לעצמך שתי דקות, תתבונני סביב ותכתבי על דף כל מה שאת רואה שצרך לעשות - לקפל את החולצות שעל הספה, להכין שוקו לגדולה, להרים את קליפות הבננה שמתחת השולחן. תגידי לו בהומור שאת רואה שהוא משתוקק להתגייס לעזרתך רק לא יודע מה צריך, ולכן הכנת לו רשימה. שיבחר מתוכה מה שבא לו.

3) כשהוא שואל מה אכפת לך מלו"ז, אפילו שבשבילך פנימה זה הכי ברור בעולם, תתיחסי לזה כשאלה לגיטימית, ותנסי לנסח תשובה. בכנות, מהלב. זה חשוב לי כי... תעזרי לו להבין אותך ולהיות בעדך.

4) אם יש הר של כלים, אולי תעברו לאכול בחד"פ עד שהוא יארגן לכם כלים נקיים? צריך איכשהו למצוא דרך שהמשימות שלו *לא* יעיקו עלייך. כל עוד יש לחץ מצדך לעשות, תהיה התנגדות מצדו. צריך שזה יהיה רק העסק שלו מתי הוא שוטף. או שאולי יש משימה אחרת שאת תוכלי פחות לסבול מזה שהוא דוחה אותה? משהו שיהיה לך קל יותר להתעלם, שלא יגרום לך סבל? אולי הבחירה שדווקא הכלים יהיו באחריותו לא עובדת לכם טוב. אולי אפשר להעביר אליו תחום אחריות אחר. מה דעתך?

5) נראה לי שבהכללה גסה רוב האימהות נוטות באופן טבעי להשקיע בילדים יותר מרוב האבות. במילים פחות נחמדות, לאבות יש קצת משיכה לקוטב של ההזנחה, לאימהות קצת משיכה לקוטב של החניקה. וברור ששני הקטבים לא טובים... אבל כשלא מגיעים עד הקצה ממש, בגדול טוב לילדים שיש להם גם טיפול של אבא וגם טיפול של אמא. שיהיה איזון. אז אולי מתוך מודעות לכך תוכלו קצת ללכת זה לקראת זה. את מבקשת שהוא יסכים לקצת יותר השקעה בילדים ממה שטבעי לו, ואת מקבלת שתהיה קצת פחות השקעה בילדים ממה שטבעי לך. תחשבי איפה נראה לך שאפשר לרופף קצת. שבעלך יראה שאת לא רק מצפה ממנו להשתנות, אלא חותרת לפשרה שבה שניכם קצת תקרבו עמדות.

בהצלחה יקירה!

<חצי לילה חשבתי עלייך. ממש נגעת בלבי...>

נשמע די ברור שכרגע לו"ז שעות השינה והערות שלו מתאים לרווק ולא לבעל משפחה. וודאי שזה לא לעניין. אבל בפועל כשהוא חוזר הביתה בחמש ומבחינת הגוף שלו עכשיו חצות והוא מת לישון אחרי שהיה ער חצי לילה קודם --- והמוח חצי רדום והעיניים נוטות להיעצם והשרירים בקושי זזים --- והוא אולי אומר 'תני לי רבע שעה' אבל זו אשליה, כמו שאני יכולה להשלות את עצמי בחצות שאני רק עוצמת עיניים על הספה לרגע ומיד מיד קמה לקפל כביסה כי חייבים חייבים ואין לילדים מה ללבוש, נו באמת... ברור שזה לא ילך לי... בקיצור - במצב הנוכחי, כשהוא מגיע הביתה לפנות ערב, זה כנראה לא הזמן לשנות שום דבר. באותו רגע, אפילו אם יהיו לו כל הכוונות הטובות שבעולם, הוא לא כשיר. להבדיל, כמו שאין מה לדבר עם שיכור שהוא צריך להתפכח - אם אלכוהוליסט יצליח לעשות שינוי, זה שינוי שהוא יעבוד עליו בשעות הפיכחות שלו, לא כשהוא שתוי (ליתר ביטחון אני אגיד שוב - להבדיל, זה לא אותו דבר, רק יש נקודת השוואה).

אני ממש מקווה בשבילך שהוא ירצה ויעשה שינוי. אם הוא ישתכנע ויקבל על עצמו להתאים את השעות שלו לשעות של הבית, זה ייקח לו אולי שבוע של עבודה על השעון הביולוגי שלו. משהו כמו ג'ט-לג. עד שהוא יעשה את השינוי הזה, הזמן לצפות ממנו למשהו אלו השעות שהוא ערני. למשל את דף המשימות שאמרתי לך להכין, אולי עדיף שתשאירי לו על השולחן שיראה כשיקום בלילה. או את הר הכלים שבכיור. כן, תלכי לישון כשהבית הפוך. קשה רגשית אבל אולי זה יהיה שווה את זה. את יכולה גם להשאיר לו מכתב אוהב על איך שאת מרגישה - תשאירי לו את זה לשעות שהוא קם, שיקרא אז. אל תדברי איתו על זה כשהוא ישנוני. חבל על המאמץ והתסכול שלך. זה לדבר עם אדם לא כשיר.

לשיקולך יקירה...

מה אני יכולה לומר.... אני לא הייתי יכולה לחיות ככה בכלל, כי מעל הכל נשמע שאין כבוד לבקשות והצרכים שלך, וזה א. ב. 

ומה בדיוק עושים זה פחות משמעותי, מאשר הכבוד של בעלך ליכולות לקושי ולצרכים שלך. 

אני חושבת שאתם צריכים להתחיל לדבר משם, כתבת בסוף - "אבל אם דברים מסויימים חשובים לי, רק אני צריכה לעשות אותם. " זה בעיני מצב לא תקין בנישואים, ולא קשור לOCD או כל דבר אחר (יותר קשור כנראה לבן יחיד מפונק)

ושמה צריכה להיות שיחת הבהרה

הוא לא חייב לעשות כל מה שחשוב לך

והוא לא חייב לעשות דברים בדיוק איך שאת רוצה אותם

אבל כן צריך להגיע לפיתרון שחלק מהדברים שאת מבקשת הוא יכבד ויעשה גם אם לא בא לו

איך... קטונתי

חיבוק גדול!!!

 בעלי אדם מאד נעים הליכות, איש רגוע, ממעט להילחץ ממצבים לא מתכוננים ומעולה באלתור ופתרון בעיות. אם יש דברים 'גדולים' שצריך להזיז - הוא המנוע ואני זו שנלווית אליו. למשל: להחליף רהיט בבית. אני אדבר על זה עד אינסוף, הוא ייקח אותי לשלוש חנויות ונסגור עניין בשעתיים. שיפוץ - כנ"ל. אירוח אורחים רבים והכנת מנגל - שום עייפות ושום נעליים. האיש פנתר.

אבל. הוא באמת גדל בצורה כל כך מפונקת שקשה לי ממש לתאר לכן. ההורים שלו מאמינים שצריך להגיד כן לכל גחמה של ילד ולתת לו כל דבר וכך הוא יהיה אדם מאושר. אז הם באמת נתנו לו ממש הכל הכל - חוץ מגבולות .בשילוב עם ה-ocd שאיבחנו רק לפני שנתיים + אמא ממש חולת נקיון - הבנאדם חי כמו נסיך וגילה כמה בלגן ולכלוך הוא עושה רק כשעזב את הבית אחרי הצבא.

הוא תמיד תמיד אומר לי 'כן' לכל בקשה כמעט. אבל מתי הדבר באמת יתבצע - אף אחד לא יודע. זה תמיד מחר, אחר כך, רק לא עכשיו, עוד מעט, אחרי השיניים, אחרי המקלחת, אחרי השיחה, אחרי המבול.... הבנתן. אז כש'רק' צריך לטאטא את האפונה שהילדה זרקה, ורק לאסוף כביסה מהרצפה, ורק להעביר למייבש, ורק להפעיל מדיח, ורק להעמיד סיר אורז, ורק לפייס את הקטנה, ורק להפריד את הגדולים, ורק להחליף לפיצית - ואני מג'נגלת בין כל המטלות והוא - יושב על הספה עם הסלולרי - זה גורם למתח עצום. וזה לא עוזר לי אם אני שעה מתחננת שיקום ויעשה דבר אחד. אני כבר באופן טבעי מעדיפה לעשות את ה'רק' הזה בעצמי. ובסופו של דבר ה'רק' נהיה פחות או יותר הכל.

מה ששיניתי זה שהכנסתי עוזרת לשעתים בשבוע כשגיליתי על ההריון וזה מאד מקל עלי, כי לא הייתי מצליחה להגיע לנקיון יסודי אלא רק מין נקיון חפיף.

דבר נוס, - אני מגייסת את הילדים לעזרה כל הזמן. אני יודעת יפה שבקרוב הבטן תמנע ממני להגיע לרצפה וזה יהיה מאמץ פיזי בלתי נסבל. מלמדת אותם לארגן, לקחת ממני כביסה מקופלת לארונות, לשים נעליים במקום, לטאטא את כל הסלון ולברור צעצועים וקוקיות ושלל דברי ערך מתוך הבלגן.

וכן, אני עדיין -

תולה את המגבות הרטובות שלו אחרי שהוא מתקלח

שמה את הגרביים שלו בסל

מניחה את המפתחות שלו במקום שלהם

אוספת בבוקר את התרופות שלו (!) לסלסלה כי הוא הולך לישון אחרי ושוכח

מפנה את כוס הזכוכית שהשאיר על השולחן בסלון

ובטח יש עוד כמה דברים ששכחתי.

אני לא יכולה לפתוח איתו חזית על כל דבר.

הסיכום האחרון היה שהפעלת המדיח ופינויו באחריותו הבלעדית. אבל בשישי בישלתי המון והוא נעלם מהבית (מסתבר שירד לעבוד בגינה אחרי שיצא עם חבר), עלה רק בשלוש, כמובן עייף. אני כבר הפעלתי 2 מדיחים עד השעה הזו. לא, הוא לא יכול עכשיו לפנות או להפעיל מדיח, הוא עייף. גם לא לקלח את התינוקת. הוא נח. ולמה אני בכלל בלחץ (שבת ראשונה, הלו?!) נורא כעסתי עליו. שהוא לא רואה אותי. שהוא לא מבין אותי.

אין לו מושג כמה קשה לי. כל עוד הדברים מתבצעים הוא עיוור לגמרי למאמץ שמושקע בהם. מבחינתו לנסוע לאמא שלו כ-ל שבת כדי לנוח שם ושהיא תגיש לו ותפנה לו (שם הוא לגמרי לא עושה כלום) ולא משנה איך היא מרגישה. אני זו שאומרת לא, בשבת הזו יש לה פגישה עם חברים, עכשיו היא הבריאה, אחותה צריכה אותה וכדומה. ומצמצמת את היקף הנסיעות שלנו.

דבר אחרון - הוא לא עובד. כבר פרק זמן ארוך של למעלה משנה. הוא עובד על פתיחת עסק עצמאי, אבל כמו הרבה פעמים אצל אנשים עם אוסידי - פתיחת העסק היא אי שם באופק..... אחר כך, בקרוב, עוד מעט..... ובינתיים הוא לגמרי חי כמו סטודנט חופשי, כמו רווק, בשעות אחרות, בלי שום מסגרת. לפחות במהלך שנת הלימודים הוא אחראי על הפיזורים אז יש איזשהוא עוגן.

עכשיו אין עוגן ואני מאד מתקשה להוות את העוגן הזה בגלל שאני בת הזוג וכי זה לא חשוב לו, וכי זה קורה לו באופן טבעי וזה דבר שכן קשור לאוסידי, אבל אני ממש מרגישה אמא חד הורית. לחמישה, אגב. כי הוא לגמרי ילד מבחינתי. ולא סתם ילד, אלא גם ילד שאי אפשר לחנך אותו לשום דבר. הוא מיד מתנגד ומתנער. אני מבינה למה, אבל לא מצליחה להבין למה אני לא יכולה לבקש ושהוא פשוט יעשה וזהו. ההיפך כן קורה.

יש אגב דברים שהוא יעשה בשמחה ומיד - חביתה בערב, מסג' לכפות הרגליים, מילות אהבה והערכה. אבל קשה לי כבר להרגיש שרק אני מנהלת את הבית ואת המשפחה.

מקווה שאתן לא מתרשמות שהוא אדם נוראי, הוא ממש לא, פשוט כרגע הקשיים שלו באים בסתירה לקשיים שלי ולפחדים שלי ויש לי בטן מלאה עליו וזה עושה לי רע ואני ממש מפחדת להגיע למשבר או לריב ענק בגלל זה ומצד שני קשה לי להרפות מהציפיות ממנו ואני צריכה הרבה כוח גם לעצמי ולהריון ופניות לילדים ונשאר לי פחות בשבילו ואני רוצה להגן על הקשר שלנו ולא לתת לו להפוך להתכתשות. אתמול בלילה הוא אמר לי 'כל הזמן יש לך רק טענות'. קשה לו איתי גם.

הוא לא אדם נוראי, ממש לא

אבל הוא כן נשמע לי בעל נוראי, עימך הסליחה. 

ונשמע שאת משוכנעת שמותר לו להיות כזה- או לפחות היית משוכנעת עד כה ועכשיו זה מתפוצץ לך, והאמת שדי בצדק

אז לא, זה שיש למישהו OCD או HDAD לא אומר שמותר לו להיות עיור למחירים שהמשפחה- ובעיקר בת הזוג משלמת על זה

בן אדם מבוגר עם תסמונת כלשהי, אמור לנסות לטפל בה, להתנהל איתה, ולפצות בדרכים אחרות על המחירים שהמשפחה שלו משלמת. 

את לא מתארת מצב כזה

ובעיני זה לא תקין

אם כי אני רוצה לסייג שאני לא מכירה התמודדות כזו, ושהיית הופכת לפקעת עצבים צרחות ובריחה מהבית עם התמודדות כמו שאת מתארת

אז קודם כל הצדעה

וחיבוק

ותקחי את רעיונותי בעירבון מוגבל כי אני באמת לא מבינה בתחום ומנסה לכתוב כשאשה לאשה ולא מעבר לזה

האם הוא מטופל? טיפול התנהגותי?

האם ניסיתם פעם טיפול זוגי?

נקודות למחשבה

מעבר לזה במצב בנוכחי, שאת בעצמך מתארת שיש לך עוד ילד ולא בן זוג , הייתי מנסה למזער נזקים

לשבת איתו יפה, להסביר לו שאת לא יכולה גם לטפל בבית ובילדים בלי עזרתו וגם לטפל בו, ולכן, כמו שהציעו מעלי את רוצה להוריד את הטיפול בו. הוא בן אדם בוגר.

ואין סיבה שהוא יהיה עיוור כמו שאת מתארת לכל המאמץ שמושקע בבית.

מה זה אומר - שאתם קונים סלסלה נחמדה, ואת כל מה שאת אוספת אחריו- אבל הכל, תחתונים מלוכלכים גרביים כוסות ותרופות- את שמה בסלסלה הזו. והיא מחכה לו במיטה כשהוא הולך לנמנם לו. 

ואם הוא משתמש בתחתונים המלוכלכים בלי לעבור כביסה- את לא אומרת מילה. ואם הוא דג את התרופות מהסלסלה ומחזיר אותם לשם - את לא אומרת מילה. הוא ילד גדול, זו הסלסלה שלו, המקסימום שלך זה לאסוף את הדברים שלו לשם. אם הוא רוצה שהכוסות ישטפו או שהגרביים יכובסו- זה מטלה שלו לכל הפחות להעביר אותם לסל הכביסה.

דבר שני תנסו לחשוב ביחד מה הדברים שהוא יכול לעשות בלילה. את אומרת שהוא מתעורר בלילה ומלא ערנות לא? יופי, כלים זה סבבה, אין מניעה לעשות אותם בלילה

אם הוא יודע לבשל

אם הוא יודע לעשות ספונגה (זה הזמן ללמוד)

תסכמו שאת משאירה בלילה בית מטונף כשאת הולכת לישון, כלים וכו, והוא יעשה את זה בזמן שלו

אבל שיהיה ברור שאת קמה בבוקר הכלים שטופים והמטבח שטוף, למשל. ברחל ביתך הקטנה מה הוא עושה ומתי

תבקשי ממנו לדרג מה הכי חשוב לו- אם הכי חשוב לו לישון בשעות שלו, בבקשה זהמאפשר לו את זה

אבל הוא לא רווק

את לא אמא שלו

וזה לא צורה להמשיך לחיות ככה

מצטערת שאני חריפה מעט, לא רוצה לגרום לבעיות בשלום בית וזה... אבל אין לי דרך אחרת כי אם לומר מה שאני חושבת על מה שעולה מהתיאורים שלך

לא מספיק לאהוב מישהו בשביל לחיות איתו, צריך לחיות עם שותף

ואם זה לא עובד, טיפול זוגי, אני לא מבינה איך שרדת עד כה בצורת חיים כזו

חיבוק גדול!!!

בעלי אדם טוב והוא לא בעל נוראי.

אם הייתי חושבת שהוא בעל נוראי כנראה הכותרת שלי היתה:

מתגרשת

ולא

מתוסכלת

אני לא מסתכלת עליו ככה, למרות שלפעמים יוצא לי המיץ.

בחרתי לחיות איתו.

ידעתי מי האיש.

בחרתי אותו אז ואני ממשיכה לבחור אותו שנה אחר שנה ויום אחר יום וילד אחר ילד. אחר ילד.

הוא נאמן ואוהב וחם.

בתחילת הקשר שלנו כשהייתי חולה מאד היה ישן לילה לילה על מזרן מתחת למיטה שלי.

והייתי מאושפזת חודשים. לא יום יומיים.

וכן, לפעמים קשה לי איתו, אפילו מאד.

ויש דברים שהוא הכי לא גמיש בהם בעולם.

אבל יש דברים אחרים שבהם הוא קל ו'זורם' (שונאת את המילה הזו), למשל ככה היה עם השבת - אני באתי ואמרתי: בוא נשמור שבת. והוא אמר: בטח, אם זה חשוב לך אני מסכים. לא שאל ולא חקר.

לצערי זה שיש לו ocd ברמה שיש לו - בתוספת החינוך הנוראי שקיבל בבית - בתוספת העובדה שהוא בן יחיד - כל אלה הופכים אותו לכזה. אני לא פתאום בוקר בהיר אחד גיליתי איך הוא. כל השנים ידעתי איך הוא. ומצאתי ומצאנו ביחד כל מיני דרכים להתמודד. אח"כ הגיע האבחון ואיתו הטיפול. והיתה לכך השפעה מסויימת, אבל הוא לא נהפך פתאום לאדם אחר והוא אף פעם לא ייהפך לאדם אחר. זה האיש.
 

וכשאני אומרת לו שקשה לי להשכיב הוא אומר: לכי. לכי מהבית יומיים בשבוע. שבי בבית קפה. תקראי ספר. תפגשי חברה. אני אסתדר. היום אחרי שיעור השחיה של הילדים לא עליתי הביתה. אמרתי לו שאני עייפה ונשארת קצת מחוץ לבית. עליתי אחרי קרוב לשעה, שלושה ילדים כבר אכלו, שניים היו מקולחים, הבית היה רגוע לגמרי.

אהבתי את העצה שלך לגבי הסלסלה ובהחלט מאמצת אל חיקי.

הוא היה בטיפול התנהגותי ותרופתי, כרגע עדיין בטיפול תרופתי, ואני מקווה שיחזור לחלק ההתנהגותי.

עכשיו בקיץ, כשאין מסגרת בכלל, הוא לגמרי איבד את השעון ואת הצפון, ואני בהריון ועם הרבה דאגות (כמו תמיד בהריון) והכל קשה לי ומציף אותי יותר. בספטמבר יהיה לי יותר קל כי הוא מסונכרן לשעון של הבית במהלך שנת הלימודים. דיברתי איתו על כמה שקשה לי והוא אמר שנשב ונתכנן ביחד לו"ז שבועי ממש עם שעות לכל דבר ומי עושה מה ונקיים אותו במהלך החופש כדי שבכל זאת תהיה איזושהיא שגרה רציפה לנו ולילדים ביחד איתו.

דווקא השבת הקשתה עלי מולו כי היא היתה יוזמה שלי וגם ביצוע שלי והוא היה לגמרי בחוץ. אני מקווה שבפעם הבאה אצליח לרתום אותו יותר וגם נתכנן וגם נכין את הדברים ביחד.

לא התכוונתי להכאיב, אמרתי מה שאני רואה לפי מה שסיפרת, וברור שלא סיפרת הכל ולא את כל הצדדים

מה שאת מתארת בהודעה הזו שלך נשמע שונה מההודעה הראשונה

וגם סייגתי מראש שאני לא מבינה כל כך את מה שהוא סובל ממנו

בכל מקרה אני חושבת שאת אשה מדהימה ובן אדם מדהים וכל הכבוד לך על ההתמודדות

מאחלת לכם שתזכו לחיות באושר והרמוניה תמיד

זה נשמע ממש קשה..

ניסית באמת ללכת ולראות מה קורה כשהוא איתם לבד?

לפעמים יש הפתעות חיוביות, לפעמים זה יכול לאפשר לו ללמוד בדרך הקשה שזה לא פשוט כמו שזה נראה..

לדעתי קחי את ההצעה תצאי לך בשבוע הקרוב 3 ערבים ואחר כך תספרי לנו תובנות..

שטיפת כלים.

לא הבנתי אם הוא עומד בזה או לא.

תראי,

בתכל'ס את מתארת פה מצוקה שהולכת וגוברת.

את מאוד רהוטה, אינטליגנטית ורגישה. באמת. הוא ממש זכה.

אבל אם את לא תשחררי את הכעס המתגבר על כך שהכל עלייך (כולל הפרנסה)

אז הכעס הזה שאת צוברת בפנים,

או שהוא יתפרץ

או שזה ייהפך לקור ולנתק (לא בא לך לקיים יחסים.. את כבר לא צמאה למילות אהבה ממנו... רק שיניח לך, את לא צריכה ממנו יותר כלום... וכו' וכו').

כי זה מה שקורה אם צד אחד מרגיש שהוא מנוצל,

בגלל שהשני רוקד לפי החליל של עצמו בלבד.

בשכל את יודעת להסביר שזה בגלל בית ההורים,

או האוסידי,

או שזה אופי שונה,

ושכן יש בו תכונות טובות

(ואני לא אומרת שאין לו).

אבל עובדה שאת עדיין כועסת. כועסת ומאוד מתוסכלת.

גם כשאת יודעת את כל העובדות האלו, שאמורות לרכך את כעסך.

ולכן, לדעתי את חייבת לתת מקום לכעס ולתסכול.

בפעם הבאה שהוא "מורח" אותך, ואת מרגישה שהכעס עולה,

אל תחנקי אותו,

תראי לו שאת כועסת!

תראי לו שאת לא מסוגלת יותר, שהגעת לקצה! 

לא "לחכות ולדבר יפה בסלון על כוס קפה..."

כי זה לא עובד!

הוא לא מפנים עד כמה את כואבת ומתוסכלת,

אם את כל הזמן עדינה אתו.

אז די  להיות עדינה...

די להיות כ"כ רגישה לכולם ולשכוח מעצמך..

די לדאוג לבית, לילדים, לפרנסה, לכביסות, לאוכל...

די!

חודש הבא הוא מוצא עבודה!

כבר השבוע את רוצה שהוא ישכיב!

היום הוא כבר מפנה אחריו וכו וכו.

את נותנת לו להתמרח, זה החלק שלך.

מרוב שאת מתחשבת בצרכים שלו,

בלי להרגיש... את פשוט הופכת לצל בבית.

מעכשיו היי אסרטיבית ותעמדי על מה שנכון לך.

את כ"כ חכמה.. השכל שלך אומר לך דברים נכונים.

תקשיבי לעצמך!

זה תמיד גבר לא אוהב ככה וגבר לא אוהב ככה וחכמת נשים בנתה ביתה וכו . לפעמים גם לאשה יש צרכים וגם גבר יכול לשמוע -אשה לא אוהבת ככה וככה. העולם לא יחרב.

איזה כיף שאת מנסחת בשבילי הכל כל כך יפה,  תמשיכי 

אני לא יודעת מה להגיד לך, לא מבינה בזה בכלל

המון כוחות!!!

בעניי זה רק הולך ומחמיר, הקלנאית בכלל לא מתרגשת מזה. אמרה שזה לגמרי תואם גיל

אצלי הוא אצל קלינאית בגלל עיכוב בדיבור

ברגע שהשטף יגיע זה אמור לעבור

אם את לא רגועה תתייעצי 

זה נראה מלחיץ ומפחיד אבל לגמרי תואם גיל

הילדים שלנו באותו גיל...

עם גלים של שיפור ואז שוב חזרה לגמגום.

התחיל לגמגם בגיל שנתיים ומשהו, והפסיק סופית כעבור כשנה, לא זוכרת בדיוק.

אבל בגדול אם היא מגמגמת כבר כמה חודשים כן הייתי ממליצה לפנות לקלינאית, כי יש דברים שאפשר לעשות כדי לעזור לה (נראה לי פחות טיפול ישיר בגיל הזה, אבל את יכולה לתת לה דגם של דיבור שהיא תחקה וזה יעזור לה). אני באופן אישי התייעצתי עם חברה שטיפלה בגמגום וכיוונה אותי מה אני יכולה לעשות כאמא כדי לעזור לו. (אחר כך היה לי עוד בן שגמגם, ואצלו זה עבר מהר יותר. לא זוכרת בדיוק זמנים. אבל אולי זה קשור לזה שאצלו כבר הייתי מנוסה והתחלתי יותר מוקדם לעשות את מה שעשיתי עם אח שלו...).

תחושה של מה את עושה איתו בכלל? כלום ושום דבר

או שהיא לא מקצועית בכלל.

שורפת כמה שעות כל שבוע ונררה לי שהיא לא עובדת איתו, גם בעלי אמר את זה כשהלך איתו לטיפול פעם 1

קצת מוזר לי. להחליף מטפלת לא ניתן לצערי כי אחרת אחכה עוד שנה...

קלינאית תקשורת קידמה את הבן שלי ממצב שלא דיבר, אולי שתי מילים, למצב שהיה לו אוצר מילים מספיק להגיד כל מה שרצה כולל צירופים ימשפטים קצרים

בה המשיך להתקדם גם אחרי סדרת הטיפולים הראשונה

יש מטפלות טובות יותר ופחות

ויש עניין של התאמה בין מטפל למטופל(ואצל ילדים בין מטפל למטופל להורים)

ואם את מרגישה ככה ממש לא הייתי ממשיכה להילחם על הטיפול הזה, אלא סוגרת יפה ומחפשת מטפלת אחרת שתתאים לכם יותר. אולי שווה בפרטי(אנחנו הולכים למרב"ע פרטית מדהימההה. זה לא זול אבל שווה כל שקל, אחרי שהיינו בציבורי אצל מרפאה בעיסוק גרועה.. זה לא אומר שכל המרפאות בעיסוק גרועות, זה אומר שזו שהיינו אצלה ספציפית הייתה גרועה, ועכשיו אנחנו אצל אחת מדהימההה)

כשאת משקיעה כל שבוע במיוחד לקחת אותו אליה...

ניסית לדבר איתה? לשאול על מה היא עובדת איתו? אם היא רואה שהוא מתקדם (כי את לא ספיר מרגישה שיפור)? ואיך אפשר להמשיך לעבוד איתו גם בבית?

קלינאיות הרבה פעמים עובדות דרך משחקים, ולפעמים למי שלא מבין זה נראה שסתם מעבירים את הזמן ולא עובדים על כלום. אבל אולי אם היא תסביר לכם תוכלו להבין יותר ואז גם להמשיך את העבודה איתו בבית.

מבאס ממש שחיכיתם לזה כל כך הרבה ובסוף את מרגישה שזה לא אפקטיבי...

אם מתייחסים או מלחיצים את הילד זה עלול לקבע את הגמגום

אם הילד מודע לגמגום שלו וזה מתסכל אותו - לא להתייחס לזה יכול לגרום לזה להיות 'הפיל בחדר' וזה לא בהכרח נכון.

כשאני ראיתי עם הילדים שלי שזה מפריע להם, אמרתי משהו כמו 'לפעמים הדיבור קצת נתקע לך בפה, וזה מעצבן ומתסכל, זה בסדר וזה קורה לפעמים לילדים, אנחנו מקשיבים לך בסבלנות עד שתגיד כל מה שאתה רוצה להגיד'. לא צריך לחזור על זה יותר מידי. אבל כן נכון להתייחס למצוקה של הילד ולא להתעלם.

אם נראה שזה לא מטריד יותר מידי את הילד אז לא צריך בהכרח להתייחס.

וכמובן לא להחליץ, לא להשלים מילים, ולהיות עם הרבה סבלנות.

ממליצה לקרוא באתר של אמב"י, יש פה עוד הרבה מידע שיכול לעזור:

מידע להורים לילדים שמגמגמים - אמב"י עמותת המגמגמים בישראל. גמגום ילדים בני נוער ומבוגרים.

וכמה שנים כל אחת מהן עובדת?

"תקשיבו" לקלינאית שמומחית דווקא בהיגוי ושוותיקה ומנוסה יותר בתחום... אבל גם תקשיבו ללב שלכם ולמה שאתם מרגישים, כי זה המדד הכי טוב לדעתי❤️

ממליצה להקשיב לקלינאית שטוענת שהוא צריך גן שפתי.
בלי קשר, גן שפתי זה מתנה לכל ילד, בפרט למי שצריך. ואם המליצו לך את הזכות הזו, קחי אותה באהבה...
ובאמת מוזר שקלינאית שניה אומרת שאיןלו כלום, קטעים.

מקסימום במקרה הכי גרוע, תתיעצו עם קלינאית שלישית שתכריע

בגן שפה ליד גן שלנו חצי ילדים לא מדברים . רואים שיש עוד קשיים . למרות שהם רק שבעה והמון אנשי צוות , אווירה שם הרבה פחות רגועה מגן רגיל עם שלושים ילדים.

אז למקום כזה הייתה שמה רק במקרה של אין ברירה...

אבל לא כל גן שפה הוא כזה

אבל לא חושבת שיעזור לה לבדוק איך גן השפה השנה, כי כל שנה זה משתנה בהתאם לילדים... 

אם זו בת אגב, פחות הייתי מהמרת על גן שפתי...
לבן זה הימור בטוח יותר, כי רוב ילדי הגנים האלו אצלנו וגם בעיר לידנו יש לרוב בנים (ברמה של בת אחת בגן, או שתיים...)

המוחלט של גני השפה הם גני "בוטיק" מתוקים במיוחד.

צוות מסור שקובע מטרות בשיתוף ההורים וחותר ללא הפסקה ע"מ להגיע לשם.

ילדים מתוקים וחכמים שסובלים מקשיי שפה כאלו ואחרים, אבל בריאים בנפשם ובגופם, רק מקבלים כח ודיוקים כל אחד בתחום שצריך.

הלוואי שילד "רגיל" שלא קיבל התוויה יוכל ללמוד בגן כזה

הם מתפתחים שם בצורה מדהימה, בכל תחום אפשרי.

יש שם אווירה נעימה, מכילה ומעודדת למידה.

היגוי/אוצר מילים/עיבוד שמיעתי וכד'

ילד "רגיל" רק ירוויח מגן שכזה!!!

יש ילדים שדווקא טוב להם להיות בקבוצה גדולה של ילדים ובהתנהלות רגילה של גן, לא עם הרבה שעות טיפול.

אבל מסכימה איתך שאם יש קצת הווא אמינא שילד צריך גן כזה - אז כדאי לעשות מאמץ שזה יקרה, כי הוא ייתרם מזה מאוד, גם אם לכאורה היה יכול להסתדר בגן רגיל.

זו הקלינאית החדשה שטוענצ שאין בעיות.

הקלינאית הקודמת ילדה בשבוע 28, הדבר האחרון שאני חושבת לעשות עכשיו זה לבקש ממנה דוח.

מעצבן אותי, כי לילד יש קושי!

והיא נורא מחליקה את זה

אומרת שזה ממש בקטנה

אוף, אין לי כח.

לגבי הגן שפה, מקסימום נמיר לסל שילוב. 

אם יש עוד זמן, יהיה שייך עוד כמה שבועות לדבר עם הקלינית הקודמת?

אולי שהיא תדבר עם הקלינית הנוכחית?

לק"י

קרקרים למיניהם.

גריסיני

בשרי גם טוב? אפשר שניצלונים.

(דברים כאלה? או שאפשר גם דברים שאוכלים עם צלחת קטנה ומזלג?)

ומזל טוב ליומולדת!

לארוחת ערב היום...חחח

הבאת לי רעיון, אבל אין לי מושג איך לבצע

ולטגן בשמן עמוק?

אפשר לשים שומשום בפרורי לחם

ולתבל

לק"י

משרה עם תיבול, קמח וקצת שמן.

טובלת בפירורי לחם ומטגנת.

(בלי ביצה)

ההמוגלובין לגמרי יכול לגרום למה שאת מתארת

בכללי כדאי בדיקות דם אחרי לידה, לוודא את מצב המאגרים.

ואם יש חשד לסכרת יש דרך לבדוק את זה, לאו דוקא בהעמסת סוכר אבל בוודאי יש לזה בדיקה

(חושבת שבודקים דוקא סוכר בצום אבל זה הרופא ידע)

מציעה לך להיות בקשר לגבי זה עם רופא המשפחה,

וגם כדאי לעשות בדיקת המוגלובין מסוכרר a1c, זו בדיקת דם שבודקת את ממוצע הסוכר ב3 החודשים האחרונים.

ודפיקות לב מהירות וחולשה זה ממש חוסר בברזל

תתחילי לקחת ברזל דחוף

אולי אפילו תבקשי עירוי

זה ברזל ממש נמוך

העירויים ממש הצילו אותי 

לא מוצאת זמן

ועוד רק חושבת על העמסת סוכר אני מקיאה 

ותקבעי תור לבדיקות דחוף

אני לא מבינה איך את מתפקדת עם ברזל כזה נמוך

אני אחרי הלידה קיבלתי 2 עירויים באשפוז

כי היה לי 8

ברור שעלה ועדיין אם את לא לוקחת מסתבר שהוא נמוך

לא התרגשו ושיחררו הביתה רגיל.

אחרי כמה זמן נבדקתי בקופה וזה הספיק לעלות

כן ממליצה לבדוק, לרוב זה באמת נמוך אבל זה מתאזן שוב לאחר הלידה

נתנו 2 מנות ברזל לפני השחרור

(התלוננתי על סחרחורת אז בדקו ולא שחררו לפני זה..9

אבל 8 ומעלה (אפילו 8) לא עושים כלום. זה מה שהיה לי בלידות האחרונות עכשיו

לכן חשוב לבדןק, לי זה עלה לבד בהמשך ל 11  לי תוסף חיצוני בגלל בעיות עיכול וספיגה

זה תלוי גם מה מצב המאגרים, הבי12, וכו

בכל אופן זה מה שהיה איתי, ויש פה עוד מישהי שמספרת שקבלה מנת ברזל בהמוגלובין כזה

לי המוגלובין היה 11 אבל פרטין 2 ולכן נתנו עירוי

ממש חשוב שיבדק מאגרים

עכשיו את מזכירה לי שהרופא נתן לי הפניה ולא עשיתי עדיין 😬

דרך אגב, אם את כבר הולכת לעשות בדיקת דם תבקשי שיעשו לך גם בלוטת התריס הרופא שלי אמר שיש פעמים יש שיבושים אחרי לידה ושולח את כולם לעשות לא קשור לתסמינים או כלום 

ממליצה בחום ממש!

בכנות, ההתקנה היתה לי כואבת ברמות! (אבל גם הייתי חודש אחרי לידה). מומלץ לקחת משככי כאבים לפני. וגם במהלך אותו יום הייתי די מושבתת

אבל לדעתי זה ממש שווה את זה אם את מתכננת מניעה של שנה+, נותן לך ראש שקט

וההוצאה לא כזה כואבת

מה ???? נכנסת להריון עם התקן ? דיי.. איזה הזוי

איך קראו להתקן ?

כי לי אסור התקן הורמונאלי בגלל בעית קרישיות שיש לי ...

תבדקי את זה..

בעיקרון התקן הורמונלי הוא רק פרוגסטרון(כמו גלולות הנקה ולא כמו גלולות משולבות) ולכן כן יכול להתאים לרוב בעיות הקרישיות..

לי ההתקנה הייתה ממש בסדר, לקחתי לפני כדור בהנחיית הרופא

היו כמה ימים אחרי ההתקנה של כאבים כמו כאבי מחזור קלים, לא משהו משבית.

לא זוכרת משהו היסטרי

כאבי מחזור כאלו,

לקחתי משכך כאבים כשהגעתי הביתה

למחרת כבר נראלי שלא כאב בכלל.

כשהייתי אצל רופא טוב לא כאב בכלל, אולי דקר שנייה

כשהייתי אצל רופאה "מומחית" כאב מאד! ואחיר 3 שבועות זז והוצאתי

אחרי לידה זה כאבים נוראיים

אחרי ההתקנה זה היה בקטנה,

הרגשה שיש משהו ברחם מציק

ותוך כמה ימי זה הסתדר.

לא יודעת איזה סוג, אולי נובה טי....

קחי בחשבון שאני מניחה שזה משתנה מאישה לאישה ומרופאה לרופאה

אבל יש סיכוי טוב שזה יהיה לך ממש בקטנה.

בפעם הראשונה אם אני לא טועה בפעם השניה לקחתי אקמול לפני כן כדי שלא יכאב לי...

בכל מקרה היתה פעם אחת שלא לקחתי וגם לא כאב. הרופאה היתה ממש עדינה

אני עשיתי לפני כשש שנים, ההכנסה לא הייתה כואבת. עשיתי באלעד ,לצערי לא זוכרת את שם הרופאה.

יכולה להזהיר ולהגיד שזה לא מתאים לכל אחת, לי זה גרם לדלקת חריפה מאוד באגן וברחם, לקח לי חצי שנה עד שהכל עבר והייתי צריכה להיכנס להריון נוסף כדי שהכל יתרפא. ברור שכל אחת מגיבה אחרת אבל זה משהו שיכול לקרות.

שכחתי את שמה

בעיניי הזיה שלא משתמשים בחומרי הרדמה או משככי כאב

התקנתי פעם אחת, כאב פיגוזים אבל גם ההתקנה עצמה הייתה בעייתית אז זה בהכרח גרם לחלק מהכאב

בגדול צוואר הרחם זה איזור רגיש, ובהתקן עוברים דרכו וההתקן יושב בתוך הרחם עצמו…

ברמה שלא האמנתי לו כשהוא אמר לי שסיים.

זו הפעם השלישית שהתקנתי וזו הייתה חוויה ממש טובה.

הזוי שאני אומרת את זה כי הפעמיים הקודמות זכורות לי כדי נוראיות.

ממליצה עליו מאד אבל הוא מקבל בירושלים, בלאומית

ד"ר יהונתן שוסהיים (הבן)

ממש לא כאב, התקנתי אצל רופא מומחה פרטי שעובד עם קופת חולים אז עלה לי קצת פחות ממחיר מלא.

לגבי הקרישיות אני מכירה יותר מאישה אחת עם קרישיות ששמה התקן הורמונלי בהמלצת רופא, ממליצה לך לבדוק שוב.

לא כאב לי בכלל.

בפעם השניה כאב לי מאודדדד. וגם בשעה של אחרי ששמו את ההתקן היו לי כאבים כמו של מחזור, אבל הרבה יותר חזקים.
 

אני חושבת שעל כל מצב, כדאי לקחת לפני כן שני כדורים של משכך כאבים חזק\נורופן, כדי לעזור עם הכאב.

יש את המשחק פרצופונים שזה ממש לקטנים

גיל 3-6 כזה

ויש עוד משחקים , כדאי להתייעץ עם  מטפלת רגשית

או אפילו אפשר

להדפיס פרצופים מביעים רגש (לחפש בגוגל אולי)

לשאול על הפרצוף "מה הוא מרגיש? "

ומי שמנחש נכון מקבל אותו.

מנצח מי שיש לו הכי הרבה.

לגילאי יסודי + 

יש "סיפורים מתוך הלב של אורי/ תמי" וגם הסדרה "צוּר" בעלוני הידברות, כל שבוע הם נותנים סיפור שמדבר על רגשות או מעשים בעקבות הרגשות

כך שזה לא רק חינוך למידות טובות 

(גם בסיפורי צדיקים!)  אלא בהחלט אפשר לפתח את זה, לעצור באמצע ולשאול "איך אתם חושבים שהוא מרגיש? ולמה?" ובסוף "מה אתם חושבים על הסיפור?" ולתת להם לבטא מה הם מרגישים או עם מי הם מזדהים, ולמה.

עקרונית, ככל שמתמללים רגשות ומנחיכיםמאותם בסיטואציות בבית

למשל "אחותך נפגעה מאוד ולכן בוכה" על הכוונה לפיוס, ולעזור לה לתמלל איך היא מרגישה כדי שהילד שפגע (למשל) יידע להתנצל

או "אני מאד גאה בך, כל הכבוד!"

או "תודה רבה! זה מאד מיקל עליי/ עוזר לי/ משמח אותי ש...."  

או "תודה רבה מקרב לב!" "תודה מכל הלב!"  

הילדים לומדים להשתמש בזה גם ביניהם. 

אבל לדעתי תתחילי ליישם את מה שאת רוצה שיקרה.

תספרי ותשתפי יותר על עצמך. את עובדת?

תספרי לילדים איזו דילמה מהעבודה, משהו נחמד שקרה לך, משהו מעצבן שקרה. כל יום חוויה אחת, אפילו קטנה, אפילו לא חשובה.

מניחה שלאט לאט הם ילמדו להקשיב יותר, לפתח שיחה סביב הנושא אולי, ואולי יזכרו בדברים דומים שקרו גם להם.

או סיפורים מהעבר שלך, מניסיוני ילדים מאוד אוהבים את זה, כל מיני סיפורים מחוויות שלך מהגילאים שלהם, או מחוויות דומות לשלהם. זה לא צריך להיות דברים עמוקים ולא מעיק או מלחיץ, סתם שיתוף בחוויות, לאט לאט תנסי להוסיף גם קצת רגש. לדעתי זה יכול למלא קודם כל את הצורך שלך ביותר שיתוף, וגם ללמד את הילדים לשתף. 

אבל, אני לא כזאת, אירועים עוברים לידי אני לא אחת שמנתחת וחופרת בכל אירוע, ויש לי עבודה עם המון התרחשויות, אבל אני לא חווה את הדברים ככה לרוב..

אז גם להתחיל לספר כל מה שקרה לי בעבודה זה מאוד מאולץ ולא זורם, וגם הם לא מבינים מה אני רוצה מהחיים שלי..

את בעלי אני כן משתפת לפעמים כשיש הזדמנויות, אבל זה לא שאני חייבת ואם אין סיטואציה מתאימה אז פשוט לא אספר ואמשיך הלאה. 

ולפעמים גם בסוף נזכרת בעקבות זה במשהו אמיתי.

(ממציאה ברמה של "וואי היום בדרך לעבודה הלכתי ממש מהר ונפלתי קצת"... מיד: "אוי אמא זה כאב לך?" ואני מגיבה לזה, ומזכירה לה כשהיא נפלה ומשם היא מספרת על מכה היום בגן...

או למשל:

"היום בעבודה מישהו דיבר ממש בקול בטלפון וזה היה לי קשה אז ביקשתי ממנו שינמיך והוא אמר אוי סליחה לא ידעתי, ובאמת הנמיך..."  זה קצת המקום שלי להכניס פנטזיות חח וגם זה סוג של שיתוף)

יכולה לשתף אותך שאני פחות טיפוס של חיבוקים, מנשקת עד כלות את הקטנים, כשהם קצת גדולים אני ממש צריכה להכריח את עצמי,

ויום אחד החלטתי שאני חייבת להשתפר בזה והתחלתי באופן יזום לחבק ולנשק את הבן הגדול (בן 11) בהתחלה הרגשתי שזה ממש מאולץ

ולא טבעי ולא זורם, אבל ככל שעבר הזמן זה נהיה הכי טבעי ונעים וזורם.

אז כל דבר מאולץ יכול להפוך לטבעי אם עושים אותו מספיק פעמים.

אם זה חשוב לך (וזה בהחלט חשוב!) תעשי את זה בכוח, מאולץ- אחרי הפעולות ימשכו הלבבות

ילדים מקסימים ב"ה. לא 'חייבים' להכניס גם שיח רגשי.

אבל את זיהית משהו שחסר לך. אולי כדאי לך לדייק מהו בדיוק, ולמה זה חסר, ולהחליט האם את באמת רוצה לשנות את זה, אולי תחליטי שכרגע זה לא בראש סדר העדיפויות ואת לא רוצה להשקיע בזה יותר מדי אנרגיה, וזה בסדר גמור.

ברור ששיתופים לא באים לך בקלות ובטבעיות ולכן זה ירגיש לך מאולץ.

מכירה את את שלפעמים יש ילד שקשה איתו יותר וממליצים להורים לנסות למצוא כל יום משהו אחד טוב שעשה, משהו אחד להחמיא לו עליו, כדי לשנות את הדינמיקה? ובהתחלה זה קשה ממש ופשוט מרגישים שאין שום טוב ואם מתאמצים אז מוצאים ולאט לאט זה נהיה הרגל. אותו רעיון עם בן זוג, הרבה פעמים ממליצים להחמיא 'בכוח', להודות באופן מאולץ, מתוך תקווה שזה יהפוך להרגל וגם ישנה את הדינמיקה.

אז אם החלטת שזה חשוב לך, תנסי למצוא 'בכוח' משהו קטן לספר. אל תלכי על דברים כבדים או ארוכים מדי, אפילו בלי רגשות בהתחלה. נסי למצוא אנקדוטות קטנות, רגעים משעשעים, בדיחה נחמדה ששמעת, ותתחילי לספר כל יום משהו קטן, שורה שתיים. את תתרגלי והם יתרגלו, גם אם בהתחלה זה מאולץ... לאט לאט זה יגדל, הצורך שלך לספר להם ושלהם לשמוע, ואולי גם לחלוק מנסיונם ומהחוויות שלהם. 

אפשר פשוט לשאול אותם

או פשוט להיות שם ולהקשיב. ילדים אוהבים לדבר מעצמם לרוב.

לגבייך - הייתי חושבת על כיוון כזה - אולי בגלל שאת מרגישה "לא מעניינת" או ש"לא מתעניינים בך", את רגילה כבר להעביר הלאה ולא לעשות עניין?

מציעה להתחיל לדבר עם עצמך. זה נשמע קצת הזוי, אבל תקשורת טובה לדעתי מתחילה בינינו לבין עצמנו

קרתה סיטואציה מעניינת בעבודה - תחשבי עם עצמך איך הרגשת עם זה. אם היית מדברת עם מישהו שרוצה להקשיב, איך היית מספרת?

אפשר אפילו לדבר "באוויר" לדמות דמיונית שאת סומכת עליה ולתרגל

גם כשלוקחת אותם לזמן אישי יש שקט, וזה לא השקט הזה הנעים, אלא ממש מאמץ למצוא נושאי שיחה..

הבת האחרונה באמת שונה ומתאימה לסיפורים ששמעתי עד עכשיו על ילדים שחוזרים מהגן עם אינסוף סיפורים..

בקשר לרעיון השני, אני מתלבטת, כי לקח לי זמן לקבל את עצמי שאני ככה כזאת, אז לא רוצה לשים על זה שוב סימן שאלה.. אבל אולי שווה לנסות 

מניסיוני לפחות

בעלי דברן. גם חמי וחמתי. אני למדתי לדבר עם הזמן

ההורים שלי פחות למשל.. אז אצלם הם יותר שותקים, מולנו הם אוכלים תראש😅

לגבי הפסקה השנייה - אני חושבת שהרבה פעמים הבחירה לקבל את עצמנו יכולה להיות גם בריחה מהתמודדות או קושי לשנות. תחשבי על זה♥️

זה עבודה

מעניין איך עבדתם בטיפול הרגשי...

בכל אופן, אם לא ניסית פרחי באך

ממליצה ממש תמצית שנקראת  cerato היא פותחת רגשית

את יכולה להביא אותה לך, לילדים, לבעלך.. למי שרוצה... לילדים יעבוד יותר מהר כנראה

וזה פשוט פותח את החסימות האנרגטיות שיש בהקשר של חיבור ודיבור לרגשות.

ברובד הפרקטי מאמינה שיש סטים של שאלות שאפשר להתנסות בהם לפתח שיחה עם ילדים,

יש קלפים לילדים עם תמונות שמבטאות רגש, אני יכולה להמליץ לך על שתי ערכות כאלו

אבל זה תמונות, בלי טקסטים ארוכים, זה פשוט עוזר להפתח...

אולי אפשר ללכת לסדנא שמלמדת רעיונות איך ליצור שיח רגשי באמצעות נגיד קלפים או אומנות 

כלל ראשון בעבודה רגשית זה זיהוי ולתת שם לרגש, קצת כמו שלומדים אותיות  

יש הרבה ברשת לדעתי רשימות של רגשות את יכולה להדפיס לך

ולפתח קודם מול עצמך זיהוי ונתינת שם לרגשות, לא יודעת אם תתחברי לרעיון, אבל זורקת ככה רעיונות אולי תקחי את זה למקום שלך.

אני מאמינה שאת כן מזהה רגשות ויודעת לתת להם שם, אבל אולי לא שמה להם מספיק דגש ומקום ביום יום.

אפשר לנהל יומן רגשות.

זמן של שקט לעצמך ללא הסחות דעת ואת יכולה לצבוע מנדלות ולהקשיב למוזיקה מרגיעה ולנסות לחשוב

ואולי אח"כ לשבת ולכתוב כתיבה חופשית ומה שעולה עולה. 

לפתוח ילד רגשית, מגיל מסוים אם הוא לא רגיל לזה, יש מצב שווה לקחת לטיפול, 

לא ארוך טווח בהכרח, רק כדי לקבל כלים, כי צריך חוכמה איך לעשות ואיך לבנות את זה, ולא יודעת כמה פניות יש לך לזה

אני יודעת שטיפול זה עלות לא זולה, אבל אולי שווה את זה, במיוחד אם יש ילד שאת יודעת שיותר צריך את זה.

אז ילדים יספרו לך , ישתפו אותך.

לא קשור לשיח רגשי לדעתי. הרבה אנשים גם לא יודעים לעשות את זה נכון. צריך לדעת לשתף רגשות במינון הנכון ולא בצורה ישרה מדי . אם הורה כל הזמן שואל מה הרגשת , מה רגשות שלך , מה רגשות שלו , זה מאוד מעיק ומרחיק

כשילד עצוב/ כועס/מתוסכל/ מתרגש- תשקפי לו את זה. "אני רואה שאתה ממש מתוסכל שאתה מנסה... ולא מצליח. זה באמת מתסכל" "וואי איזה מרגש שמחר יש מסיבת טו בשבט בגן!" "ממש מבאס שלא קיבלת את הציון שרצית במבחן".

ואם תצליחי גם לספר על עצמך, עוד יותר טוב- "היום בדרך לעבודה נתקעתי בפקק מלא זמן והייתי לחוצה שאני אאחר" "היום שכחתי את האוכל בבית וממש התבאסתי"

הגיוני שבהתחלה זה יהיה קצת מאולץ אבל אם תשקיעי בזה עם הזמן זה יותר יזרום.

ואת מתארת מעבר לשפה של רגשות שבכללי חסר שיתופים בבית- את זה אפשר להתחיל בכל שיתוף הכי קטן- ושיתוף שלך נותן מודל לילדים לשתף גם. וכשהם משתפים אז להקשיב ולהתעניין. 

גדלתי בבית דומה. אבא שלי בכלל לא איש של רגש, גם לא מביע חיבה וכזה, אמא שלי אחת שכן מדברת רגשות, אבל זה לא הצליח לבוא לידי ביטוי מולנו כשהיינו ילדים. היא עבדה על זה המון, למדה כל מיני דברים בנושא (תעודות וכאלה) ולאט לאט הצליחה להכניס לבית שיח רגשי.

זה קרה ביחד עם זה שגדלנו ולמדנו שזה לא כזה מאיים. עדיין זה לא שיח שבא בקלות לרוב האחים שלי, אבל תדעי שזה אפשרי.

(בעלי בא מבית עוד יותר 'מאתגר' במובן הזה, שני ההורים שלו לא מדברים רגשות בכלל ובכללי משפחה ממש צינית והוא עבד על זה קשה בתור אדם בוגר, אז תדעי שלפעמים זה מגיע לבד)

בה הילדים מושפעים

זו דוגמה אישית

אז אם את לא רוצה לעשות שינוי עם עצמך

הסיכוי להשפיע עליהם אפסי

וגם לעשות שינוי בשביל מישהו אחר (הילדים) זה לא דבר שמחזיק

שינוי צריך לבוא מצורך/ רצון פנימי חזק

רק אחרי שינוי אישי אפשר לנסות להשפיע על אחרים 

אם החגורה יושבת לה על הצוואר אז סימן שהיא עדיין לא בשלב לבוסטר

זה כאילו בוסטר אבל יש לו גם רצועות בגב.

יש עם איזופיקס ויש בלי.

קנינו בעגליס- מאד נהניתי מהשירות וגם המחירים היו הכי זולים

ויש להם דברים שאין במקומות אחרים

(הצליחו להכניס לנו 3 כסאות ברכב מיני..)

אני לא מוצאת לך לינק אבל ממליצה על החנות.

בדיוק הייתי בקורס רענון נהיגה והמנחה הסביר שיש ספוגים כאלה שאפשר להלביש על החגורה.

ראיתי כמה חמודים כאלה בגרושים באליאקספרס

ולפי החוק מגיל 3 עד 8 צריך בוסטר ככה שהבת שלך לא הצעירה ביותר

ובכל מקרה הוא אמר לא להוריד את החגורה מתחת לבית שחי כי זה מסוכן

וואו מרגישה תלמידה חרוצה שאני ככה זוכרת😅

הנה משהו שמצאתי עכשיו ב-AliExpress: ₪9.55 | מכשיר הגבלה פשוט להתאמת חגורת בטיחות לילדים ברכב למושב אנטי צוואר אוניברסלי רצועת צוואר אביזרים לרכב

₪9.55 | מכשיר הגבלה פשוט להתאמת חגורת בטיחות לילדים ברכב למושב אנטי צוואר אוניברסלי רצועת צוואר אביזרים לרכב

הנה משהו שמצאתי עכשיו ב-AliExpress: ₪9.55 | מכשיר הגבלה פשוט להתאמת חגורת בטיחות לילדים ברכב למושב אנטי צוואר אוניברסלי רצועת צוואר אביזרים לרכב

₪9.55 | מכשיר הגבלה פשוט להתאמת חגורת בטיחות לילדים ברכב למושב אנטי צוואר אוניברסלי רצועת צוואר אביזרים לרכב

ומה שיותר כלכלי והגיוני בוסטר גב, זה הרבה יותר נוח לילד מסתם בוסטר אז זה שיקול, וכמובן זה גם יותר בטיחותי אז זה עדיף מבוסטר רגיל. 

להוריד את החגורה למטה, שתתחיל ממקום נמוך יותר. ניסיתם?

הנה משהו שמצאתי עכשיו ב-AliExpress: ₪14.72 | מכסה חגורת בטיחות לרכב יציבה, מתכווננת, משולבת בצורת משולש, קליפס לחגורת בטיחות לילדים ותינוקות, הגנה לרכב, מוצרי רכב

₪14.72 | מכסה חגורת בטיחות לרכב יציבה, מתכווננת, משולבת בצורת משולש, קליפס לחגורת בטיחות לילדים ותינוקות, הגנה לרכב, מוצרי רכב