ידוע לך, ולפותחי השרשורים האחרים בקמפיין ההתרמות הזה,
שאסור לפרסם כאן ללא רשות ויש לקנות משבצות פרסום בתיאום עם הנהלת הערוץ.

זו פשוט חוצפה שאין כדוגמתה
בוצע ברך ניאץ ה'

אירועים או קמפיין התרמה לא ידוע שאסור לפרסם

וגם הרבה פעמים מפרסמים כאן דברים כאלה ולא מוחקים

שמי שפתח עוד שרשורים לא ידע שמחקו/נעלו שרשורים קודמים

או שמחקו לו שרשורים בלי להסביר למה

וזה בנוסף לעניין של ביזוי התורה ולומדיה בעיני הבריות שהופכים את לומדי התורה לקבצנים.

"ולא היו [חז"ל] מתירים לעצמם לבקש ממון מבני אדם והיו רואים שלקיחתו היה חלול השם בעיני ההמון מפני שיחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהם אדם ותתבזה בעיניהם ויהיה מי שעושה זה 'דבר השם בזה' " (פירוש המשנה לרמב''ם)

"כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא; לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה" (הלכות תלמוד תורה)

(יש כאן שני עניינים: האחד הוא הנאה מדברי תורה בעוה''ז - על זה אמנם יש מחלוקת, אבל העניין השני חמור לא פחות והוא ביזוי התורה - וקמפיינים כאלו עושים זאת בהידור)

כנראה פספסת את הציטוט מהרמב''ם: "מפני שיחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהם אדם ותתבזה בעיניהם".

חוץ מזה שחברות לא מגייסות כספים בתור צדקה אלא בתור ההשקעה, וגם לא שולחות את כל העובדים שלהן לשנורר כסף מהמכרים שלהם.

זה שלמרכז יש אלפי מכרים ותלמידים ולכן אתם שומעים על הקמפיין כל כך הרבה לא אומר שאסור להם לפרסם ולהתרים.

כמו שכל ישיבה עשתה את זה בתורה עכשיו הגיע הזמן שלהם.

אישית אם לא הייתי רואה כאן את השרשור ועוד הודעה אחת בפורום סגור אחר לא הייתי יודעת שכ"כ חמור לפרסם את זה בפורומים.

אולי אפשר לנעול במקום למחוק, כדי שיבינו את הבעיה ויפסיקו, ובעוד 10 שעות למחוק את כל מה שקשור לזה.

ולאלה שדיברו על "גיוס בחורים שבאו ללמוד תורה כדי להתרים ולהפיץ"- 

זה גיוס של בסה"כ שבוע וחצי, הישיבה לא נסגרה ועדיין ממשיכים ללמוד בה.

מי שלא רוצה לא משתתף אבל מי שמשתתף זוכה גם הוא בקיום התורה  הזאת.

אם אין קמח אין תורה ועכשיו זה הטרנד אז עושים את זה..

לא נחפור לכם עוד אבל היה נראה שממש הגזימו פה

תודה סליחה ולהתראות

לכל דבר שעושים, יש את גבול הטעם הטוב.

הישיבה פרצה אותו, ופרצה אותו בענק.

זה מטריד, זה מציף, זה מספים, זה מתיש.

הודעה אחת מספיקה, אהיה לארג' ואגיד שאפילו שתיים

וגם היא לא תוך אחוקיות וסחבקיות ממישהו שרגע אחרי הקמפיין

ישכח מקיומך

שמישהו יסכים גם איתי בבקשה! 🙏

ולהתקשר אליו מדי פעם, ולציין שראית שהוא מתעניין בשלומך..

וברצינות-

סביר שאנשים דורשים בשלומך רק בגלל הקמפיין, אבל ייתכן גם שחלקם אנשים שלא היו מתקשרים סתם כך, אבל באמת אתה מעניין אותם, ואם היו פוגשים בך באקראי הם היו מתעניינים בכנות ללא שום אינטרס.

ועוד אפשרות, סבירה מאוד, שבעיקרון האפשרות השנייה נכונה, ובכל יום אחר באמת הם היו שמחים בעיקרון לדבר איך [אף שהם לא היו מתקשרים מיוזמתם], אבל כרגע הם ממוקדים בקמפיין, ולכן דווקא ברגע זה אין להם עניין בשיחה איתך...

אני מדבר על כך שמבטאים כמה חשוב להם שדווקא אתה תהיה מעורב

בזה נתקלתי וזה מה שתסכל אותי

אם זה היה חברים שבאמת שומרים איתך על קשר בצורה קבועה, היית מקבל את האמירה הזו בטבעיות?

מה יותר גרוטסקי מאדם שמציץ מן האין 

ומדבר אליך משל היית בבת עינו?

והיית יכול לקבל את כולו מפלוני אלמוני, שהמטרה הזו חשובה גם בעיניו, [והוא נותן לה מרצון, לא כדי לעשות לך טובה], היית מרגיש צורך שגם חברים שלך יתנו חלק מהכסף, כדי שגם הם יהיו שותפים?

הנקודה שלי היא שלא הייתי פונה לאדם ששנים לא דיברתי איתו

בחביבות ששמורה רק לחברים טובים ברמת היום יום

כי כל העצבים כאן הם כנראה לא על מרכז אלא על זה שכל חודש זאת ישיבה או מוסד אחר

שהטילו על כל בחור ואברך במרכז לגייס סכום מסויים..

וגם בגלל שלמכרז יש הכי הרבה תלמידים ובוגרים

אם אנשים היו תורמים מספיק סתם ככה הישיבות לא היו צריכות להתנהג כמו מקבצי נדבות.

הם לא רוצים כסף כדי להתפנק,

ממש אין להם מקום בפנימיות.

ראשי ישיבות התנהגו כמו מקבצי נדבות

כולל רבנים ממש גדולים.

ויכול להיות שהם הגזימו

אני בעצמי לא נתקלתי בזה

אבל אם האפשרות האחרת היא שלא יוכלו לקבל תלמידים שנה הבאה, אז עדיף להתבזות קצת.

אם מדובר על אדם פרטי אז עדיף באמת שיצא לעבוד ולא יזדקק לבריות.

אבל אם מדובר על ישיבה זה משהו אחר.

לא צריך להתבזות כך

כבוד תורה ולומדיה זה דבר מהותי מאוד

"לצמצם את הישיבה" במילים אחרות זה אומר לא לקבל תלמידים שרוצים ללמוד תורה

ולגרום להם ללכת לישיבה פחות טובה או להתגייס מייד אחרי שמינית.

כבוד תורה ולומדיה זה חשוב

אבל יותר חשוב שיהיו לומדיה

לדעתי..

מידיעה, הברירה של רוב מוחלט של הבאים למרכז היא לא

להתגייס או תואר אקדמי

רבים (מדי) באמת עוברים ישיבה כבר לפני סוף זמן אלול

התלמיד החמש מאות והשש מאות לישיבה גדולה

יכל להיות התלמיד העשרים או אפילו העשירי

לישיבה שקיומה גבולי מאוד

(כששם אגב, היו שמים לב אליו גם בזמנים בהם

הוא עוד תלמיד בישיבה ולא שבו"ש)

של בתי מדרש שונים לחלוטין

שמשרתים ציבורים שונים

ואצלם גם נוטים להקים ישיבות

חדשות בלי סוף

(לא מעט לצערנו בעקבות הפיצול

המכוער בציבור הליטאי)

אבל גם בשביל להקים ישיבת בת צריך כסף..

כך שאין באמת הבדל לגבי הנושא כאן

ואני לא יודע אם באמת אין תקדים לכמות הלומדים.

אבל בכ"מ אני חושב שבדורנו מאוד חשוב שכל אחד ילמד בישיבה תקופה מסויימת,

בלי זה מאוד קשה להשאר דתיים שמחוברים באמת לתורה ומצוות.

לא עומדת על הפרק בהתרמה למרכז הרב

היא כן בהתרמה לישיבות קטנות ופחות אינטנסיביות

במקומות בהם - זה או שיש ישיבה או שאין

יש לך רעיון אחר מאיפה להשיג כסף?

בשוטף ישיבות זקוקות להרבה מאוד כסף ובשוטף הן נשענות על תרומות.

ספציפית עכשיו מרכז הגיעה למצב שבאמת צפוף, וישיבה גדולה וותיקה, אז רוצים להרחיב לשפץ להגדיל. זה כבוד התורה זה לא ביזוי.

התרומות השוטופות לא מספיקות לזה אז הולכים לבקש מהציבור.

נכון, קצת ביזוי, לא של התורה, של המתרימים, אבל זה עוד מעט נגמר וזהו.

ומה יעשו אלה שרוצים ללמוד? ואלה שרוצים ללמוד דווקא שם?

אפילו לא היחידה בירושלים

ב. לא כל מי שרוצה ללמוד בישיבה זכאי שילמד בה

וישיבה שרואה את עצמה כמרכזית העולמית לא

אמורה להיות פחות סלקטיבית ממסלול טוב

באוניברסיטה טובה

אין עניין בסלקטיביות שתיתן לישיבה שם אליטיסטי,  של מקום שרק יחידי סגולה מסוגלים להתקבל אליו.

יש עניין בסלקטיביות שתועיל לתלמידי הישיבה, ולאלה שאינם מתאימים להיות תלמידי הישיבה.

סלקטיביות ברמה של מסלול אליטיסטי באוניברסיטה מוגזמת, [בין השאר כי בישיבה המסגרת פתוחה יותר, ולכן יש בה מקום לאנשים ברמות כישרון שונות], ולא תשרת את המטרה.

באופן כללי, בהתחשב בזה שתלמידים מרמות שונות 

כן ישבו מול אותו ר"מ בשיעור עיון בסוף סדר בוקר,

אי אפשר להושיב מולו תלמידים שלמדו את הדיבור הראשון

בחייהם בתוספות על אותו ספסל עם כאלה שסיימו כמה

מסכתות גפ"ת וצריכים לדבר בלימוד ברמות מתקדמות מאוד.

בכל הישיבות זה כך. מאז ומעולם.

תלמידי חכמים גדולים כיתתו רגליהם בין בתי עשירים כדי שיהיה לבחורים מה לאכול ואיפה לישון

אני לא מבינה למה את רואה בזה ביזוי, אני רואה בזה כבוד. 

זכות שאתה עוזר להחזקת לימוד התורה!!! ומזכה אנשים להיות שותף בזה.

מה הבעיה?

מי שלא ישן ואוכל ולומד במרכז הרב יעשה זאת במקום אחר

אין את כובד המשמעות לכל ישיבה כמו שהיה אז

הן היו זעירות והתקיימו בדוחק

אם היו היום את התנאים של פעם הרבה לא היו מגיעים לישיבות,

או שכן היו מגיעים אבל לומדים פחות טוב.

צריך תנאים נורמליים ביחס לנורמה בעולם היום.

כמו שפעם ת"ח גדולים התחננו על לחם ומיטה,

היום מתחננים על דברים אחרים, וזה גם לגיטימי.

אבל אנחנו קצת חוזרים על עצמנו..

הכי חשוב

תרמת כבר?

כנ"ל

בכ"מ דיברתי על ראשי ישיבות, לא על גדולי הדור.

ולא טענתי שיש אידאל כזה, כתבתי שאין בזה בעיה.

אז אולי כדאי לראות מה האידיאל ולפעול בדרך הזו?

יש לדון אם אין בכך בעיה, הובאו כאן לעיל דברי הרמב"ם שציטט אותו הטור כפסק פשוט וכן הביא הרמ"א. ובהלכות משא ומתן טען הבית יוסף שהאידיאל הוא לא רק ללמוד כל היום, כי "העוני יעבירנו על דעת קונו", אז אולי גדולי הפוסקים חשו שיש בעיה בתרבות תורנית שנזקקת לעזרת הזולת?

מסכים איתך שעדיף באמת שאף אחד לא יסתמך על כספי ציבור.

אבל בגלל ירידת הדורות, אם ת"ח יעסקו במשך חלק מהיום במלאכה זה יפגע להם מאוד בלימוד תורה, ועמ"י יפסיד ת"ח שמאוד נצרכים היום.

התכוונתי שהמצב האידאלי *היום* הוא שאנשים יתרמו לישיבות מספיק כסף, ושהם לא יצטרכו להתנהג קצת כמו מקבצי נדבות, ואם לא תורמים מספיק אז מותר להם (ואפילו חובה) שהם יגייסו בעצמם את הכספים גם אם זה יפגע בכבוד התורה, כדי שבסופו של דבר יצאו רבנים ומורי הוראה מהישיבות.

ולמרות שלא כל מי שלומד במרכז או בישיבות אחרות יוצא בסוף רב, עדיין נצרך בדורנו שכל בחור ישקוד על התורה במשך כמה שנים בלי שיצטרך לעסוק במלאכה, כדי שיהיה לו בסיס רוחני חזק.

מעתיק חלק  מדברי הש"ך ביו"ד רמו כ:

"וגם מהרש"ל פרק אילו טריפות סי' ט' כתב להחזיק המנהג ומסיק ואמת שאם לא כן כבר היתה בטלה תורה מישראל כי א"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה וגם להתפרנס ממעשה ידיו. ועוד אני אומר מי שהוא בעל ישיבה ומרביץ תורה ברבים וצריך עיתים קבועים מחולקים חציה לו וחציה לאחרים וא"א לו שילך מביתו כי אם לדבר מצוה עון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים אפילו יודע מלאכה וחכמה שיוכל ליגע בה ולהרויח כדי לפרנס את ביתו בוז יבוזו לו באהבת התורה לומדיה כי א"א שיבטל מלמודו."

מסכים איתך שמי שכבר למד כמה שנים תורה, והוא לא לומד עכשיו על מנת ללמד תורה לאחרים, אז אסור לו להתפרנס מכספי ציבור ועדיף שילך לעבוד חלק מהיום.

נ.ב.

כידוע הכסף משנה חולק על הרמב"ם, וגם הרמ"א הביא את דבריו ביש אומרים, ובסוף הוא כותב (אותו סעיך של הש"ך): "ויש מקילין עוד לומר דמותר לחכם ולתלמידיו לקבל הספקות מן הנותנים כדי להחזיק ידי לומדי תורה שע"י זה יכולין לעסוק בתורה בריוח. ומ"מ מי שאפשר לו להתפרנס היטב ממעשה ידיו ולעסוק בתורה מדת חסידות הוא ומתת אלוקים היא אך אין זו מדת כל אדם שא"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס בעצמו."

אבל רק לבודדים, א"א לקחת מהם דוג' לכולם.

אני גם לא יודע אם כל מי שהזכרת לו קיבל בכלל כסף.

לגבי הבית יוסף, לדעתי אין כאן סתירה עם הכסף משנה, כי הב"י מדבר על הנהגה לכולם, ובתור הנהגה לכולם צריך להתפרנס כדי לא להגיע לידי עוני, כי אסור להם לקבל שכר על הלימוד תורה, אבל הכסף משנה מדבר על אנשים מסויימים שמותר להם לקבל שכר- מלמד ילדים, מורא הוראה ודיין.

שאלת בהתחלה ממתי זה התחיל, אז הכסף משנה כותב בסוף דבריו: "וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו (הרמב"ם) ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הציבור. וגם כי נודה שהלכה בדברי רבינו בפירוש המשנה, אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו, ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר."

ולפני כן הוא כותב: "והנה הוא ז"ל הביא ראיה מהלל הזקן שהיה חוטב עצים ולומד. ואין משם ראיה שזה היה דווקא בתחילת לימודו ולפי שהיה בזמנם אלפים ורבבות תלמידים אולי לא היו נותנים אלה למפורסמים שבהם או שכל מי שהיה אפשר לו שלא להינות היה עושה, אבל כשזכה לחכמה ולמד דעת את העם התעלה על דעתך שהיה חוטב עצים."

1. הדיון הוא באופן כללי. יכול להיות גם מישהו שיכול להיות רב קהילה אבל אם הוא ישלב עבודה במהלך השנים הראשונות שלו בישיבה/כולל הוא לא יצא בסוף רב קהילה, או שהוא יצא פחות גדול ממה שהוא יכל להיות.

2. מה שנכתב בבית יוסף נפסק גם בשו"ע, אני לא חושב שמדובר על אידאל אלא על הלכה למעשה בימנו.

לא דיברתי (רק) על רבני קהילה שמשלבים עבודה, השאלה היא אם הם התחילו לפרנס את עצמם משיעור א' או לפחות בשנות האברכות שלהם, זה עיקר הדיון כאן.

פתחתי בשו"ע, הוא בהחלט פוסק את זה גם להלכה.

להלכה בימנו אני לא מכיר פוסק שאומר שאסור לקבל מלגה או תרומות לישיבה. יש רק את הרמב"ם, שכמו שהכסף משנה כתב- עמ"י לא נוהג כך, גם לא בימי הרמב"ם עצמו.

פשוט לעשות כל דבר בגבול הטעם הטוב והנימוס והאכפתיות

טוב אפסיק להגן 

זה עוד מעט נגמר

ולדעתי כל הציבור לנו חייב הכרת הטוב לישיבה הזאת

שרבים רבים מראשי הישיבות, הרמ"ים, רבני היישובים, הקהילות והשכונות בציבור שלנו הם בוגריה

אני בעד הכרה בריאה מכל סוג שהוא

אם אנשים היו תורמים מספיק במשך השנה לא היה צורך בקמפיינים האלה

מרכז זאת הישיבה הכי גדולה בציבור שלנו, עם הכי הרבה בוגרים, הכי מוכרת והכי מוערכת בציבור הכללי, אז זה מה שקורה- שומעים על זה מכל מקום ובכמויותת.

והלוואי הלוואי שמרכז יצמיחו מספיק תלמידי חכמים ורבנים שישפיעו על הציבור ועל ההנהגה בעמישראל, ככה שעוד עשר שנים ישיבות ממש לא יצטרכו לעשות קמפיינים כאלה.. יהיה להם פשוט שפע עצום ורב בחומר וברוח.

יפוצו מעיינותייך חוצה!

ככל הידוע לי היא לא הכי גדולה

שמתעסקים בגיוס במקום לימוד).

לא זכור לי שמישהו פצה פה בזמן הקמפיין של הר המור או שבי חברון או מדרשת נשמת או בית אל ועוד ועוד..

בעז"ה גם זה יעבור.

בהיקפים המטרידים והמציפים שלו

פי כמה וכמה מכל קמפיין שקדם לו

ואני זוכר מי שפצה פה בכל אחד מהקמפיינים בדיוק מהסיבות

שנכתבו כאן

הגדולה שבישיבות הציוניות דתיות.

מה גם שהבוגרים שלה באמת מפוזרים בכל מקום ב"ה..

לצורך העניין

אל תשווה את הקמפיין של נחלת דוד לקמפיין של פונוביז'.

ברור שהבאז יהיה שונה.

יש מאמץ חסר מעצורים שהבאז יהיה שונה


התחושה שלי בקמפיינים הקודמים שהיה ניסיון לעשות בעדינות

פה לגמרי אין את זה

וגם פחות הוצאות

כי יש פחות אברכים

לא בטוח שבאלו שציינתי יש פחות אברכים

לי כן.

אין מה לעשות, ישיבה שרוב בוגריה נשארים ללמוד כנראה שיהיו לה יותר אברכים.

מה גם שמבחינת כמות בוגרים אין ספק שהיא עוקפת את כולם בפער..

לא יודעת לפי מה אתה משווה.

אני יודעת ממה שאני הרגשתי בקמפיינים אחרים, ולא מרגישה שהיה פה שום נסיון לא לעשות בעדינות.

בסך הכל הציבו מטרה גדולה ושאפתנית, באמת מתוך רצון להוביל מהלך רחב ואמיתי ולא להצטמצם ל4 אמותיהם. זכו לתמיכה מרוב גמור של הרבנות בארץ (כולל רבנים חרדים וכו'..) וכן כולל חברי כנסת.

לא יודעת מה איתך, אני פשוט התרגשתי ושמחתי לראות את זה.

כמובן שהם יכלו לקחת מטרה יותר קטנה כמו 8 או 9 מליון ואז הם היו מסיימים כבר אתמול בערב כנראה..

אבל הם החליטו להציב מטרה יותר גדולה ושאפתנית ועובדים בהתאם. וחושבת שמרכז גם לגמרי ראויה ומסוגלת להגיע לשם.

חבל על הצרות עין..

שתרבה תורה בישראל!

בישיבות שציינתי בהחלט נשארים ללמוד לא מעט שנים

לא דיברתי אלא מתוך הרושם האישי שלי

ושל רבים שהתבטאו בפניי וגם כאן

מכבד את הרושם שלך אבל לא מוכן לבטל את שלי בפניו

אין לי צרות עין

יש לי כעס גדול על מי שמטרידים אותי בלי סוף

יש לי כעס גדול על מי שפונה אליי כחבר ותיק ומסביר פנים

כשרגע אחרי תום הקמפיין ישכח שוב מקיומי

(עד הקמפיין הבא)

הנתונים הבאים:

כרם- 420

שדרות- 400

בית אל- 300

הר המור- 600

מרכז- 600

לא מבטלת חלילה... מספרת מהרושם שלי..

לפחות זה ממניעים טובים

שיהיה להם לבריאות ויצליחו, רק יש דרך לעשות דברים.

אני לא חושבת שאפחד צר עין.. אני מדברת בכלליות כלפי השיח. אין לי שום טענות כלפיך אישית או כלפי כל אחד אחר.

ומחילה אם הובן כך מדבריי.. ממש לא הייתה הכוונה.

שמח שחזרת בך מהביטוי.

לפנות למישהו כאן בטענות אישיות. אני לא מכירה כאן אף אחד ולא מחפשת לפגוע כאן במישהו.

הטענה שלי על צרות עין הייתה כלפי השיח.. שאפשר לבחור באופן כללי במה להתמקד.. אם לשמוח בזה שיש קמפיין כזה עם כל החסרונות שבו, או להתמקד בחסרונות..

זהו זו הייתה הנקודה שלי.

אם פגעתי בך אישית, שוב אני מתנצלת. ערכתי את דבריי והשמטתי טענה שיכלה להשתמע כאילו כוונה אישית כלפיך.

אבל אני עדיין עומדת מאחורי הטענה שלי שאפשר לבחור במה להתמקד, ושכל אחד יעשה את בחירותיו שלו.

ברוכה והצלוחה!

אמנם לא תמיד יש אפשרות, אבל כשיש אפשרות - אין זכות גדולה מזו!

מה גם שזה מבטל גירוש יהודים כמו שכתוב במדרש איכה רבה:  

"תני רשב"י, אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים

שנאמר "על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי".

שנתלשו בעקירות שהיו?

שואל באמת.

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אמר שבשביל לגור ביו"ש אסור להנות ובגליל מותר להנות? יו"ש זה כמו כל מקום אחר בארץ וכל אחד יכול לגור שם גם אם עושה זאת בשביל תאוות בצע. דין קדומים כדין כפר שמריהו. גם תושבי פריפריה מקבלים מענקים גם אם הם עשו כסף מההתישבות שלהם בפריפריה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.

אז אין בתים פרטיים/צמודי קרקע במחיר כזה.

(מי שגר בהתנחלות בחור רציני כנראה באמת הגיע לשם מתוך אידיאולוגיה)

והישובים הדתיים שהם לא ביו"ש מלאים עד אפס מקום.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

כמו יוקר הדיור הארץ.

קיץ 2005 גירוש מגוש קטיף, יכלת לקנות בית ביו"ש בכלום כסף, דיברו אז על תוכנית ההתכנסות של אולמרט מיו"ש.

2006 החלה העליה המטאורית בנדלן

קיץ 2011 עם ישראל כולו יוצא לרחובות כי דירה ממוצעת בישראל חוצה את המליון שקל

2026 דירה ממוצעת 2.4 מליון שקל, חצי מליון יהודים ביו"ש ניכרת התמתנות במחירי הדיור.

זה לא כאילו הם ידעו שזה מה שיקרה

הקרבה מסוימת. סתם נעים לחשוב שהכל מתוך אידיאליזם טהור.

הכי בריא זה שלא חייבים לגור רק בגלל אידאליזם, זה הופך את זה לנורמלי ורגיל מוחזק את האחיזה בארץ. זה כמו שבעליות הראשונות היה צריך מסירות נפש רק כדי להגיע לארץ והיום זה אולי לא קל אבל ממש לא אותה מסירות נפש. ככה בונים עוד שלב ועוד שלב.

ועדין יש הרבה מאד אידיאליסטים שפועלים רק מתוך אידיאליסטיות, לכי לבקר בחוות ובגבעות החדשות ותראי (אגב, היום מאד יקר לגור בישובים וקשה מאד למצוא דירת קרקע, למרות המרחק מהמרכז, זה לא שהיתרון כל כך מובהק)

גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"נער הייתי גם זקנתי"

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

ומה ההבדל בין להגשים בגדול לבין להגשים בקטן?

אפשר ורצוי ומומלץ לחיות כל יום בפני עצמו אבל לחיות אותו טוב. למצות אותו היטב ונכון.

מה בדבר התנדבות? יודעת שלא נשמע אטרקטיבי , במיוחד לאנשים צעירים, אבל זה

כן נותן סיפוק; להעניק משהו למישהו. ויש המון תחומים; כל אחד ומה שמתאים לוץ

עשית המון דברים אמנם. להנאתך. אולי הנפש שלך משתוקקת להעביר ידע/נסיון

כל כישור שיש לך - לאחרים?

סיזיפי, אבל נותן תחושה נחמדה (לאו דווקא עצם ההתנדבות, אלא התוצאה שלה)

ונראה לי שאני יחסית עוזר לאחרים, לא יודע? במה שאני יכול?

איני מרגיש "ריק" או משהו, פשוט אדיש ושָלֵו.

הרי כתוב: כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים....נכון?

אין כזה דבר, עד כמה שאני מבינה, להספיק הכל; אולי במבט לאחור בגיל

119. החיים זורמים. כל נשימה. כל דקה. 

שיעמום מתמשך ....אי סבל....יש אולי סוג של אדישות-דיכאון

כזה במעמקים. 

אם יש שמחת חיים, ציפייה לעוד, תקווה - ואת זה מכנים בונוס, זה נשמע

בסדר. 

אגב, אולי הגיע הזמן להסיר את הזמני מהחתול?

אולי לא הספקתי את כל מה שיש לחוות בעולם, אבל זה לא שאני רוצה לחוות את כל מה שיש בעולם. מה שרציתי, הספקתי. מה שאיני רוצה, איני רוצה.

אין לי ממש ציפייה לעוד כי זה לא משנה לי. אפשר כך ואפשר כך.

אני בהחלט אדם אדיש מאוד. יש בזה גם יתרונות מסוימים.

לא יודע, זה פשוט כמו להרגיש שבע. כשנכנסים שבעים לסופרמרקט, רוצים לקנות פחות דברים. אם יש לי כל מה שאני צריך בבית, אני לא קונה כלום.

החתול הוא זמני לנצח.

א. עד כמה כל הדברים הנחמדים שהעולם מציע לנו, מתמצים לנו. במוקדם או במאוחר. דווקא

במחשבה שניה, אפשר לראות בכך דבר חיובי.

ייתכן שבגלל שלך הם התמצו מהר, יש לך תפקיד אחר, או משהו אחר שעשוי למלא אותך.

משהו רוחני אולי? הדבר היחיד שלא מתמצה זו התורה וקיום המצוות - איזו מצווה חביבה

במיוחד. לא?

אולי ללמוד יותר? אולי ללמוד אפילו כדי לקבל תפקיד רוחני איזה שהוא, משרה רוחנית

ששכרה הרוחני, הסיפוק שתביא - בצידה?

אולי לחלק את היום כך שיהיה מגוון לך - ללמוד (כל אחד עד כמה שהוא מסוגל)

היכן שליבו חפץ, מה שליבו חפץ  וחלק עזרה איזו שהיא לזולת?

ואולי, או בנוסף (או בינתיים במקום ולפני), כן לנסות לתהות על הרגשת האדישות?

אולי זה יושב על משהו מטריד או כואב שקשה ל התמודד איתו, אז עושים כל מיני

דברים כדי להבליע? או חוסמים את הרגש המטריד ובכך חוסמים גם את ההרגשות

הרעננות, סקרניות, חיוניות יותר?

אמרת שהיית "דלוק" על מישהי; ז ה  לא אדישות!

ואולי אתה עדיין איתה במחשבה, בלב, מתאבל ולא מוכן ולא רוצה

להתנער, לשכוח ולהמשיך הלאה?

 אנו לא הכי אובייקטיבים לגבי עצמנו, כידוע. תמיד עדיף חברותא

שישקף לנו, שיסייע לנו להבין את עצמנו....אפילו אם זה בשכר.

סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש. כסבתא, יש לי מעט נסיון עם

כאלה (זה לא אומר שזה פתור ואני מתמודדת עם זה טוב, אבל מהצד -

ובאופן שכלי, יותר קל לראות את זה), וגם כאשה;

נשים יותר פותחות זו בפני זו קשיים, התלבטויות, כאבים,

אכזבות, תקוות נסתרות....במיוחד חברות כנות וטובות.

גברים פחות עושים זאת, אני חושבת. לא?

,

סתם מעניין, אם הקשר עם ההורים, המשפחה, חי יותר?

משמח יותר?

תמיד זה מגיע לסוף, לכל הרוחות - מה עם לבקש

ולהתחנן להשם? שיראה לך כיצד לפתוח חודה

של מחט בתוך שוויון הנפש הזה?

וכמובן כמובן, אולי אני טועה ומשליכה עליך

משהו....

שבוע טוב וחג שמח!

ב"ה אני עושה חיל בחלקה הקטנה שלי, וגם היום שלי נכון לעתה ב"ה מחולק מצוין בין הדברים האלה.

משרה רוחנית אינה מתאימה לי הייתי שם והרגשתי שזה לא בשבילי בכלל.

לגבי המקור לכך אני מניח שחלק מזה טמון בחוויות מהעבר, חלק בפילוסופיה, וחלק מזה פשוט באופן שהמוח שלי פועל מבחינת דופמין או משהו כזה. לא יודע, אני לא ממש סקרן. זאת אומרת, אני כן לומד הרבה דברים חדשים, אבל אני יכול גם בלעדיהם, זה לא שזה ממש משנה לי כך או כך.

לגבי ידידתנו, נע, זה לא ממש ככה. מזמן כבר המשכתי הלאה. הפוך: דווקא התחושה שלי היא תחושה של מיצוי (לא ש"נמאס" => אלא שכבר "מיציתי" ונהניתי מהידידות הזאת כפי שרק אפשר).

הייתי הרבה אצל אנשי מקצוע, התחושה שלי הייתה שאני די שונה ממה שהם רגילים אליו... אבל המסקנה הכללית היא שכל־עוד לא רע לי עם מי שאני, אין טעם לחשוב שאני חולה יותר ממה שאני.

לגבי המשפחה, לא ממש, אני חי לבד ולא נוטה ליזום שיחות או להתעניין באחרים, נחמד לי מאוד בשקט של עצמי.

איני יכול להתפלל על משהו שאיני רוצה... אני מתפלל על דברים שאני צריך, כמו פרנסה, שלווה, שמירה וכן הלאה. איני יכול להתפלל "ריבונו של עולם, עזור לי שתהיינה לי המון תאוות ורצונות ותחושות חוסר, ביחס לדברים שלא רציתי עד עתה"...

לא יודע לגבי גברים ונשים, הכרתי כאלה וכאלה...

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

התנדבות. למרות שזה לא נשמע מושך. זה נותן הרגשה של

אני שווה. עושה משהו נכון וטוב.

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14

אתר יזכור כותב עליו יותר טוב ממה שאני יכול לכתוב.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.

מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

"המקום" - לחרדים עובדים.

כלומר, זה נכון לגמרי.

אבל כשזה הופך להתמכרות זה כבר לא הבנה אלא תהליך בעייתי שמסכן את שני הצדדים.

הרבה דברים יפים וטובים ואלטרואיסטים כביכול, הובילו לנזקים ולתסבוכות הכי גדולות...

אם מתאכזבים קצת, זה לא לגמרי וצריך להתנער ולחשוב שגם לצד השני

יש את הקשיים שלו, או מצבי הרוח....

היחד שמבין באמת זה השם. אבל כדי להרגיש זאת, צריך כנראה

המון עבודה. ולדבר איתו תוך כדי עשיית דברים, במיוחד כשלא

מסתדרים, אבל עדיף, תמיד. ממש לקשקש איתו. הוא אף פעם

לא אומר: די, די, אני עסוק עכשיו, או: רדי ממני כבר, או:

את עושה לי כאב ראש, או: לא מבין מה את רוצה...

העניין הוא שהעולם הזה, תפקידו כנראה, לחסום את ההידברות

הזו. להשכיח את מי ששלח אותנו הנה. ולצערנו הרב, הוא עושה

זאת לא רע בכלל...

להיות במצב של עוררות רוחנית. כמה שאפשר במשך היום.

בדברים הכי קטנטנים ולא משמעותיים.....

(לו רק הייתי מיישמת את מה שאני כותבת....אבל זה נכון.

אני בטוחה. ואני לא ברסלבית).

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

ואיך כתוב בסליחות:

"שואגים בתפילה ומבקשים רישיון"

שנזכה