את מסיטה את מבטך לחלון, ומגלה שם שמי לילה כהים.
את חושקת את שפתייך בחזקה, שומרות על הסערה באדיקות.
עוצמת פעימות ליבך גוברת ואת מרכזת את מבטך בכוכב אחד מהבהב. הכל רגוע בחוץ, רוח קרירה של אמצע תמוז מפזרת את שערך וכמה צרצרים במרחק שרים מנגינה של לילה
אבל עינייך מתרוצצות בחוריהן, צורחות בדממה, את דרוכה ואת לא יודעת להסביר למה. הכוכב שלך מנצנץ חזק יותר ומהר יותר ומהר יותר ואת מחזקת את אחיזתך באדן החלון ולא מבינה למה לעזאזל את כל-כך מפוחדת. תרגעי את מצווה על עצמך ואת מתוסכלת שאת לא מצליחה להישמע לכך.
את משתתקת מכל רחש ומשתתקת שוב כששמי הלילה ניהיים כהים יותר. עינייך מצטמצמות לכדי סדק צר והכוכב בחוץ נופל בתנועה חלקה לתוך האינסוף הענק.
את נופלת איתו.
מאבדת כל מה שבנית בתנועה חדה ולא נשלטת, את מתרסקת בהתרסקות שקטה ודוממת- אל העבר. את רועדת והתייפכות מתפרצת מתוכך. את לא מצליחה להגדיר מה מתחולל בך וזה מבהיל אותך עוד יותר. השמיים השחורים נמחקים לך מול הפרצוף ואת רוצה לצעוק, רגע אני לא מבינה, תפסיקו את הדהירה המטורפת הזאת, תחזירו אותי למה שהיה פה הרגע אבל במקום זה את מתקפלת מכאב על הרצפה.
את לא מבינה מה לא בסדר בך אבל פתאום

את מפחדת לראות אנשים, ביום בלילה, את מפחדת מיום את מפחדת מלילה את מפחדת שיסתכלו לך בעיניים, זה קרוב מידי, הכל כתוב שם. את מפחדת לקרוא לעזרה, את מפחדת פשוט מהכל. והכוכב שם שנפל בחלון נפל לבד ולא הסתיר את נפילתו ואת תוהה איך זה שכוכב אחד לבד מעז ככה ליפול לעיני כולם. את מרגישה קצת כמוהו איך שאת נופלת בתנועה חלקה ושקטה ואיך כל היציבות שהייתה בך מתנפצת ללא קול. האוזניים שלך מלאות בזמזומים ערפיליים שמקהים עלייך את היכולת לחשוב. את עוזבת ידיים ומחליקה עוד כמה קילומטרים למטה, רחוק מכולם. את לא מרימה שלט של 'הצילו' ושום קול לא נשמע ממך, את מרגישה כמו בסרט שהורידו ממנו את הפס קול . את מפחדת שידעו שאת לא בסדר ולא ברור לך למה. את מתעוררת בלילה רק כדי לבדוק שהשמיים לא נפלו או משהו כזה ואת מרגישה טיפשה. את כל היום דואגת, פשוט דואגת כל היום והלב שלך צורח מכמות פעימות בדקה ומכמות הפחד שנפל עליו.

פעם קראת שכל אדם הוא מיוחד, ממש כמו כוכב והאמנת שגם את כוכב קטן בתוך גלקסיה שלמה של אנשים-כוכבים. ועכשיו את שוכבת במיטה ומבטך תלוי בתקרה. ההבנה חודרת בך. את יודעת שהיו בך שמיים, היה בך אוויר. יכלת לנשום אותו ולצלול אך תוכך, אל תוך השמיים שבך. היו בתוכך שמיים ועכשיו, עכשיו הם מתו, הם מתו. אין בך יותר שמיים.
את מתיישבת, מחבקת את ברכייך בשנאה ומבינה:
כוכבים לא נופלים סתם.

אני מאבדת

קוראת וקוראת, ורוצה להגיד עדיין כואב לי, אני עדיין מאבדת אנשים, וימים, ושעות. אני עדיין בורחת אני עדיין בולעת בעיניים את ירושלים הקפואה בלילות חמישי. אני עדיין לא מפרסמת שירים, עדיין מלאה באנשים וכל כך לבד.