אני פוחדת, פוחדת מוות!
אתם יכולים לומר מה שאתם רוצים, את צעירה מה קרה לך, מה הלחץ, את לא נורמלית!
אבל אני מתה מפחד.
מתה מפחד להישאר רווקה.
מרגישה שאין תקווה.
אין, זה פשוט לא הולך עם אף אחד. ואין לי כוח יותר.
ההורים שלי, אוח ההורים שלי.. הם כאילו שם, הם כאילו מאמינים בדרך שלי. אבל כשיוצאת להם האמת מהנשמה, אני לא יודעת לעמוד בזה. אני נופלת.
קשה, קשה לי, יותר מידי קשה. הכל נופל, נשבר ומתנפץ. הלב שלי הראשון.
ויכוחים, חיכוכים דרמות עם ההורים. שובר אותי. אין לי כוח לחזור הביתה. נשארת עד מאוחר בחוץ כדי לחזור כשכולם ישנים.
אין שמחה. רק דאגה, מה יהיה? עוד כמה זמן? אולי פספסתי אותו כבר? בטוח אצטרף להתפשר.
הלב שלי נשבר כבר פעמיים, לא מבינה את ההנהגה.
למה כולם כן ואני לא? מתי תורי?
מתה מפחד להיות רווקה עוד ועוד.. פוחדת.
תקועה בתואר שלי, לא מתקדמת. לוקחת חופש מהעבודה ללמוד, לא לומדת, לא ניגשת, ואם ניגשת- לא עוברת. ואז נתקעת, שנה ועוד שנה..
בחיי כבר לא עומדת בזה.
נמאס כבר לבכות ולהתלונן לחברות. כמה אפשר להוציא את הכביסה המלוכלת מחוץ לבית?
מצד אחד חסרת ביטחון בקטע מפחיד. מצד שני כשאני כבר מחליטה שלא רוצה מישהו מיד אני שומעת מההורים 'אוי אוי אוי, תיזהרי, אלה שככה פוסלות, אלה שככה בטוחות מידי בעצמן, הן נישארות מותק..'. טוב אמא, תודה.
מה עושים?
לא מאיימת, אני גם לא אמיצה מספיק בשביל לעשות לעצמי משהו, אז אין טעם להיבהל,
אבל באמת שאני לא מרגישה שיש לי טעם בחיים האלה. אני באמת לא פוחדת למות היום. עכשיו. לא פוחדת להדרס. באלי סוף.
הכל תקוע, לא מתקדם לשום מקום. לא מצליחה בכלום!
ימים שלמים לא בבית כדי ללמוד, יושבת מול הדפים ופשוט לא לומדת כלום!!
כבר מועד ב', ואני לא מוכנה בעליל!
אני שבורה. בחיים לא הרגשתי ככה.
אין לי שום תקווה. אין לי רצון או כוחות להתפלל, מנסה לחזק את עצמי, וזה לא מחזיק מעמד אפילו כמה שעות.
רואה את כולם מסביבי לומדים, אשכרה לומדים, ואני מתה מקנאה! איך אתם מצליחים ללמוד??!!
כ"כ בניתי על בחור מסוים, והוא דחה על הסף.
אין לי כוח לעוד תפילות, אין לי כוח לשבתות האלה, שמצפים ממך להיות בשיא מיטבך, כשאת מתה מתה מבפנים. הם רבים איתך כשאת לא מתנהגת כמו שמצפים ממך. הם שוברים.
לא בא לי את השבת הזו. אוףףףףףף
נמאס לי, בחיי. נמאס.



